החיוך האטרוסקי - חוסה לואיס סמפדרו
La Sonrisa Etrusca - Jose luis Sampedro
מספרדית עינת טלמון
הוצאת כתר 2006, 286 עמודים
קודם כל, למי שרוצה לדעת מאיפה באיטליה כל זה בא אלינו: האזור האטרוסקי באיטליה
רק תראו את החיוך הזה. נכון שאיש כזה אנחנו ממש צריכים להזמין הביתה?
זהו ספר של מחבר ספרדי, אמנם, אבל הספר הוא כולו איטלקי מהסוג הטוב הזה, שבו אתה טועם, מריח, רואה ושומע, וכמעט כמעט נוגע בהמולה השמחה שמסביבך.
"...ואפילו לחם מיוחד למילוי בסופריטו מרוטב עגבניות שמשפריץ כשנוגסים בו. כמאמר הפתגם מקטנזרו: 'את המורצדו אתה אוכל ושותה ורוחץ בו את הפנים' ".
יש תיאבון? מכירים אותם, את האיטלקים האלה, שלא משנה שאתה לא מבין מילה ממה שהם אומרים לך, זה לא עוצר בעדם מלהמשיך ולספר ולהסביר לך בחביבות מה ששאלת וגם מה שלא…? אז זאת האוירה הכללית של הספר המתוק מתוק הזה.
הגיבור של החיוך האטרוסקי הוא מן איש כזה. קוראים לו ברונו רונקונה. הוא איש בערוב ימיו, פרטיזן גיבור לשעבר, וברוב חלקי הספר הוא נקרא פשוט הזקן. חוץ מזה הוא חולה מאד ומידי פעם הוא מעשן כדי "להרגיע את התולעת" שמענה אותו. הוא נאלץ לעבור לגור עם בנו וכלתו ועם בנם הקטן, ברונטינו (איך לא...), במילנו. הסיפור הוא סיפור של מאבק בין הגבר-גבר הזה הזקן והחולה, לאשה המחונכת והחסודה, הכבודה מאד, כלתו. מאבק על מסורת, על חינוך ואהבה ודרכי ביטוייה, ועל העניין הבלתי אפשרי הזה, שגברים ונשים לא יכולים אחד עם השני וגם לא אחד ללא השני. ויש גם פן תחרותי: מי ימות ראשון, ברונו או חברו הטוב? וכמובן, ישנה האהבה. אהבה לכל אשה ולאחת במיוחד, אהבה לנכד הקטן, ואהבה גדולה לאיטליה ההיא שממנה הוא בא. כן יש פה סוג של מאצ'ואיזם גברי אבל איך, איך שאנחנו בעד המאצ'ו החביב הזה כשהוא אומר למשל: "... בשנות הארבעים לחייה, הגיל הטוב. רעננה כמו התפוחים שלה... והקול. סוסה מגזע משובח."
בתהליך הכתיבה על הספר הזה עברתי עליו שוב למצוא לכם כמה ציטוטים מדליקים. מיד ראיתי שאני בצרות. כמעט כל עמוד מכיל איזו פנינה שחבל היה לי שלא להראות לכם. אז אחרי שנגמרו לי כל הסימניות בבית, אני מוותרת, ומפנקת אתכם רק בעוד שתיים. כן, יודעת שזה על חשבון אחרות, אבל מה? יש פה את העניין הספויילרי ההוא שאני ממש לא בעדו, הרי. ולכן, תצללו לכם לבד.
"כזה קטנטן וכבר כל כך החלטי! ככה אני אוהב אותך, מורד, תובע את שלך...אם אתה צריך עוד, יהיו לך, ילד שלי; אני אתן לך מפני שאתה כמוני, מהמחתרת... אוה, ברונטינו שלי, חבר לנשק: אתה תנצח! כמו שאנחנו נצחנו אז, כן, אתה תנצח!"
"'תשעה או עשרה חודשים! מתלהב הזקן. אתה נותן לי את כל הקיץ! תודה, פרופסור, זה מספיק לי.' ' כדי לגמור עם השכן המשותק ההוא?' הרופא מחייך בערמומיות. 'מה שלומו?'... 'מתקדם. אבל זה לא רק זה. אני צריך לשמוע את הנכד שלי קורא לי נונו..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה