השיר הארוך - אנדריאה לוי

השיר הארוך - אנדריאה לוי

Andrea levy - The long song

מאנגלית: נורית לוינסון

הוצאת אופוס 2013, 285 עמודים

אנדריאה לוי כתבה לנו כאן מעדן ספרותי אמיתי. סוף תקופת העבדות השחורה בג'מייקה, ארצות הברית,  ותחילת עידן השחרור. זהו סיפורה של יולי, שפחה לשעבר שבוחרת לספר את חוויותיה בלי להבהיל, מסרבת לזעזע.  בנה תומס, המוציא לאור של הספר, שאף כותב את ההקדמה בו, אינו מוותר לה, ואינו מאפשר לה לייפות את העובדות.  הוא רוצה להנחיל לבנותיו את ההיסטוריה האישית של האישה האצילית הזו בראיה מפוכחת וראליסטית. החביבות הטבעית של המספרת גורמת לה לנסות  לעדן את המציאות, והניסיונות שלה רק מחבבים אותה בעינינו יותר, ומוסיפים על ההערכה הרבה שהקורא חש כלפיה.

אנחנו פוגשים כאן אנשים מיוחדים מכל הצבעים. החל מאמה של יולי, שהיא אשה שחורה גדולה וחזקה, מדהימה ונערצת בהיותה שפחה נרצעת מחד וכל כך חופשיה מאידך, מכאן דרך המעבידים הלבנים השונים, חלקת אכזריים במידה מצמררת, וחלקם מגוחכים, בהתנהלותם התלותית, יש את  גודפרי, העבד  הגאה והנבון, סוג של אב ליולי, יש עוד. בתחילת הסיפור מתוארת התקופה השחורה של העבדות. הנורמות היומיומיות שמתגלות לנו מתוארות בחן, אבל מחלחלת התחושה הלא נוחה של ניצול אנשים שנולדו עם הצבע הלא נכון. זהו ניצול ברמה שמעבר לעבודה הבלתי אפשרית שהשחורים נדרשים לה, היא מתגלה גם ברמה הגופנית והפרטית ביותר. (איך אני נזהרת פה מספוילרים... אל דאגה, לא יקרה.)

את המלחמה לחופש מתארת המספרת ללא כחל וסרק. יש כאן קטעים מערערים, שטורדים את השקט. ואז החופש. לאט, בהדרגה, תחושת החופש מחלחלת, מתנערת מהפחדים מן הלא מוכר ולבסוף פורחת.

ישנם חלקים בספר שהם עדיין מוחלקים, מעוגלים בפינות ואיננו יודעים בבירור אם כך היו הדברים או שהמספרת חמלה עלינו ומסרה לנו סיפור יפה יותר. זהו חלק מהקסם של הספר.

"ובכל זאת, מדי ערב מתגנבת קיטי בשביל המחורץ, עוברת בגן המטופח, מטפסת על חומת האבן הנמוכה וזוחלת דרך הצמחייה. היא עומדת ליד החלון הזה ומתחזה לעלה כדי שלא יתגלה עד כמה חרגה ממקומה, כושית מכוערת, שפחת שדות שכמוה, שאילו נתפסה היה מונף עליה שוט בעל תשעה קשרים. ושם היא מחכה - צופה בחדר שהוא יפה כל כך, שהיא לא מעזה לנשום מחשש שהאוויר יהיה אצילי מדי בשבילה. "

תשמעו, תקראו. זה ספר שהלך איתי בזמן הקריאה, ונשאר לי פה בפנים גם לאחר מכן.

מן הסתם, לא רק אני חשבתי שהספר הזה ראוי להיקרא:

ספרד, גרמניה, איטליה, צרפת ואפילו הונגריה. כולם כאן להעיד שזה ספר שווה מאד. אני בוודאי לא הולכת להתווכח עם זה, וגם לכם לא כדאי.