הטוחן המילל - ארטו פאסילינה
תרגם ופינית והוסיף אחרית דבר : רמי סערי
הוצאת עם עובד 2015 - 265 עמודים
זהו סיפורו של הטוחן גונאר הוטונן, Gunnar Huttunen. (לא, אני לא קוראת פינית. לקחתי את זה מכתבה של הניו יורק טיימס). איש רזה וגבוה, עם אזניים גדולות אבל "אף על פי שאוזניו היו גדולות, הן לא התבלטו, אלא נצמדו לראשו - דבר שהעיד בבירור על כך שכאשר היה תינוק, דאגו להשכיב אותו כמו שצריך...אמו צריכה להפוך אותו מדי פעם בפעם, ולא - יצמח ממנו גבר שאוזניו מתנפנפות." (8) כאן מגיע תיאור מפורט של מראהו של הטוחן, כדי שנדע בדיוק על מי מדובר. שנכיר אותו כשנראה אותו מול עינינו כשנקרא את הספר. הוא מגיע לכפר הזה בלפלנד, שמורכב מאנשים שלא יכולים לסבול את המוזרות שלו, גם אם היא באה לידי ביטוי בדיוק כמו המוזרות שלהם. (כשתגיעו למקרה ארוינן, הרופא הצייד, עמ' 62-7, בו האירוניה חוגגת בהומור שנון וטוב, תבינו על מה אני מדברת פה בדיוק.) דווקא במקרים האלה, זה מרגיז אותם עוד יותר. לזה הם לא יכולים לסלוח. כן, אנחנו מכירים את האנשים האלה, נכון? אנחנו לא חייבים לחיות בלפלנד בשביל זה.
הטוחן שלנו הגיע לכפר וסיפר שהוא אלמן, "שטחנתו בדרום נשרפה. עם הטחנה נשרפה גם אשתו... אף על פי כן ידע רשם הקהילה לספר כי על פי מרשם התושבים הטוחן גונר הוטונן הוא רווק. ואיך ייתכן שאשתו של רווק תישרף? המקומיים הרבו להתלבט בסוגיה זו... האמת על עברו של הטוחן לא התבררה, ולבסוף חדלה לעניין את הבריות. אנשים אמרו בלבם שגם קודם לכן שרפו ונשרפו נשים בדרום, בשגגה או במזיד, ואף על פי כן המין הנשי טרם נכחד. "(9) האיש הוא בעל מזג משתנה שלעיתים הוא מאד עצוב וקודר ולפעמים הוא שמח עד בלי די. כשהוא נמצא במצבי קיצון, הוא מיילל. מיילל חזק. הוא מפחיד את הבריות. במיוחד מכיוון שכלבי המקום נוטים להגיב ולענות לו. מלבד תכונה מוזרה זו, הטוחן הוא חרוץ ובעל ידי זהב, הוא חביב וטוב לב, אך ללא ספק תמים ואינו מבין את חוקי המשחק בכפר. הדבר מוביל להרחקתו מהחברה. הוא נשלח פעמיים לבית חולים לחולי נפש, שם מגדיר אותו הרופא כנגוע בהלם קרב, לפי הנתונים שהוא קורא בספר. אם הטוחן לא מתאים לאבחנות האלה, הוא מכופף אותן לשימושו, הוא לא מתעכב לאמת את הדברים או להקשיב למה שאומר לו ידידנו. כמו שאנחנו יודעים, לא כדאי לקלקל סיפור טוב עם עובדות...
בבית החולים רוכש לו הוטונן ידיד חדש, הופולה שמו, שעוזר לו לברוח משם ומנסה לעזור לו גם להתקיים בחוץ. אנשי הכפר הפוחדים מהטוחן, רודפים אותו ומתנכלים לו. מלבד הופולה, יש לו שני חברים ואהובה העוזרים לו לשרוד. את האהובה אנחנו פוגשים די בהתחלת הספר. שמה סנלמה קירמו, היא היועצת החקלאית בכפר, (אל תיבהלו מהשמות הפיניים המוזרים, ברוב הספר הגיבורים נקראים בשם המקצוע שלהם: הטוחן, היועצת וכו'... כך שקל מאד לדעת מיהו מי.) היא גרה אצל אחד מאויביו המושבעים של הטוחן, ויש ביניהם אהבה זכה ונואשת. הידיד השני הוא השוטר טוב הלב, פורטימו, "עלה על דעתו של הטוחן שזהו מן הסתם הגבר החביב ביותר בכפר, אף על פי שהוא שוטר". (53) ויש את הדוור הנאמן שבונה לטוחן תיבת דואר באמצע שום מקום ואף דואג לו לדואר ע"י מנוי לעיתון. והיחסים בין שלושת האחרונים לגיבור, ורצונם לעזור לו בכל דרך אפשרית, מאלצים אותם להתגבר על קשיים רבים. מדובר בהישרדות ביער (הגיבור מתייחס אליו כאל "ישימון") בתנאי מחייה לא פשוטים בכלל, ואנחנו חווים ממש עם הטוחן את ההצטיידות והבניה של מקום מקלט אחד ואחריו עוד אחד...
באשר ליללה.
הספר נכתב בשנת 1981 בפינלנד, ויצא לאור בישראל השנה, 2015. יש היום הרבה מטפלים ותומכים נפשיים הרואים בצעקה, כמו גם בצחוק חזק, סוג של תרפיה. כאן בספר יש הסכמה, גם של הטוחן עצמו, שהוא לוקה בנפשו בגלל היללות האלה. אחרים, כמו ב"הארץ" למשל, שאגב מגדיר את הספר כ"מרגלית של הומור ואירוניה", רואים בכך התייחסות לאדם-זאב. גם באחרית הדבר של המתרגם רמי סערי, יש התייחסות לכך, ואולי הם צודקים. מה היינו עושים אם מישהו בקרבת מגורנו היה מיילל בלילה? ממש מפחיד, לא? היינו אולי באמת רוצים להרחיק את המטרד. יחד עם זה כשאתה קורא את הספר הזה, ואת ניסיונותיו של הטוחן להתגבר על רצונו לשאת את קולו ביללה הגונה, אתה ממש מרגיש צורך לגונן עליו, ולאפשר לו להתבטא, גם במחיר הפחד שלך. הסוף של הספר הוא מקסים, ולי הוא היה מאד לא צפוי. כשתגיעו, תראו.
ארטו פאסילינה זכור לי לטובה מ"שנת הארנב" הנהדר שלו. 
גם אותו מאד כדאי לכם לקרוא.
גם אותו מאד כדאי לכם לקרוא.
הוספתי כמה תמונות של הספר בהוצאות שונות בעולם. זה נותן עוד מבט בעיקר על האווירה.
אה כן, וכשנהיה בפינלנד נוכל גם לראות את הסרט.
https://letterboxd.com/film/ulvova-myllari/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה