מהירות החושך - אליזבת מון

מהירות החושך - אליזבת מון

 The Speed of Dark - Elizabeth Moon

תרגום: יעל סלע-שפירו

הוצאת גרף 446 עמודים.

הוצאת גרף  היא הוצאה של ספרי מדע בדיוני וקצת חששתי, כי בד"כ פנטסיה עוד עשויה להתקבל אצלי בברכה, אבל בידיוני זה לא ממש כוס התה שלי. לגמרי פחות. אבל מעבר לכל הסופרלטיבים הצורניים, הספרותיים וכאלה, שהספר זכה לו בעולם, זהו ספר מאד קריא, מאד מזמין, שוטף, מרתק.  
 אליזבת מון, הסופרת, היא אם לנער אוטיסט, (הנה הוא כאן, עם עוד אנשים מוכשרים מאד), שנתן השראה לספר. על הרצף האוטיסטי, כמו שאתם יודעים, יש כל מיני רמות תפקוד. לו ארונדייל הוא אוטיסט בוגר, שמתפקד באופן מושכל ועצמאי, עובד ומשתלב היטב בחברה. יש לו דירה ומכונית, הוא למד להתנהג "כמונו", להסתכל בעיניים, ללחוץ יד כשצריך... והוא חובב סיף (ועוד תראו למה זה רלוונטי לסיפור) ועם זאת הוא ניחן באותן יכולות מיוחדות שבהן זוכים הרגישים במיוחד שבינינו. יש לו בעיקר מסוגלות גבוהה ומיוחדת לראות דפוסי נתונים ולנתח אותם.

                    

"אני יודע כמה מהדברים שהיא לא יודעת... בכל פעם שהיא שואלת אותי במה אני עובד ואני אומר לה שאני עדיין עובד בחברת הפרמצבטיקה, היא שואלת אותי אם אני יודע מה המשמעות של פרמצבטיקה... היא משתמשת במילים גדולות כשהיא מדברת עם הרופאים והאחיות והטכנאים האחרים, מלהגת עוד ועוד ואומרת דברים שהיה אפשר להגיד יותר בפשטות. היא יודעת שאני עובד על מחשב, היא יודעת שלמדתי בבית הספר, אבל היא עוד לא תפשה שזה לא מתיישב עם האמונה שלה שאני לא יודע כמעט קרוא וכתוב ושאוצר המילים שלי שואף לאפס... מה שאני מתכוון הוא שמהירות החושך מעניינת לא פחות ממהירות האור, ואולי החושך מהיר יותר, ומי יברר את זה?" (10).
"כאשר היא עונה לטלפון אני סוקר את המשרד שלה ומוצא את הדברים המנצנצים שהיא לא יודעת שיש לה. אני יכול להזיז את הראש שלי הלוך וחזור כך שהאור בפינה מהבהב שם ... אם היא שמה לב שאני מזיז את הראש הלוך וחזור, היא כותבת הערה בתיק האישי שלי... כשאני עושה את זה קוראים לזה סטריאוטיפיה, וכשהיא עושה את זה קוראים לזה להרפות את הצואר." (11)
הספר הוא עתידני, ומתרחש כביכול בעוד כמה עשרות שנים, כאשר אוטיזם מטופל בתינוקות עוד ברחם אימם, ובוגרים אוטיסטים מקבלים טיפול שיאפשר להם לחיות חיים רגילים. לו עובד במחקר, יחד עם עוד אוטיסטים בעלי יכולות מיוחדות דומות לשלו. הטיפול שהוא מתבקש לעבור אמור לעשות אותו "נורמלי", כמו כולם. למעשה, מופעל עליו לחץ מצד החברה בה הוא עובד לעבור את הטיפול הזה, כי החברה מקבלת על כך תגמולים שאינה מוכנה לוותר עליהם. השאלה, כמובן, מהו המחיר האישי שלו ארונדייל צריך לשלם אם יעבור את הטיפול. אילו מהיכולות שלו הוא עלול להפסיד בגלל זה... הלחץ שמופעל עליו מאלץ אותו לפעמים להשתמש בידע הסייף שלו. הספר מתפתח כאן בצורה מותחת כל כך שאי אפשר לעזוב אותו. עוד תראו.
יש גם את האהבה שהוא חש אל מרג'ורי. "אני צריך לדעת אם מה שאני מרגיש הוא מה שאנשים נורמלים מרגישים כשהם מאוהבים... אז זה היה מגעיל. עכשיו... הניחוח שנודף מהשיער של מרג'ורי אחרי שהיא מסתייפת גורם לי לרצות להתקרב  אליה." (105)
"מה שיש לי בראש הוא אור וחושך וכבידה וחלל וחרבות ומצרכים וצבעים ומספרים ואנשים ודפוסים יפהפיים כל כך עד שכל גופי נרעד... תמיד חשבתי שהשאלות שלי הן שאלות לא נכונות מפני שאף אחד לא שאל אותן. אולי אף אחד לא הגה אותן. אולי החושך הגיע לשם ראשון, אולי אני האור הראשון שנוגע במפרץ הבורות הזה. אולי השאלות שלי חשובות." (298)
יפה, נכון?

מה קורה בסוף? הוא עובר את הטיפול? הוא מצליח להתגבר על המנסים לפגוע בו? מרג'ורי? שאני אגיד לכם? לא, לא. זה לא ייקרה. תקראו לבד ותדעו.

כל כך הרבה הוצאות הדפיסו את הספר הזה שחשבתי לי שאולי קטונתי מלכתוב עליו משהו, גם אם הוא חיובי ביותר. למטה תראו דוגמאות, אבל כאן הוא לא ממש מוכר, וחבל. אחרי שתקראו אותו אולי תבינו, שזה היה חשוב לי מאד מאד להגיד לכם: תקראו, שלא תפסידו.