שדרת עצי התפוח - סוזן ויגס

The Apple Orchard - Susan Wiggs

מאנגלית: ניצן לפידות

הוצאת הכורסא 2023, 413 עמודים

"תפוחים הם פרי אייקוני ומסמלים דברים רבים - בית, נחמה, טוּב, בריאות, תבונה, יופי, פשטות, חושניות, פיתוי... וחטא. תפוחי גרבנשטיין מגיעים מגרסטן שבדרום יוטלנד, דנמרק. צבע הפרי נע מירוק-צהבהב לאדום וטעמו חמצמץ. הוא מושלם לבישול ולהכנת סיידר תפוחים..." 

זהו סוג של רומן רומנטי, כריכה מתקתקה, סיפור אהבה. סוזן ויגס היא סופרת אהובה מאד בקרב הקוראים שלנו אבל איכשהו, היא התפספסה לי, ונראה היה שהגיע הזמן להתוודע אליה. מה שעוד סיקרן אותי זו הזווית הדנית במלחמת העולם השנייה. החלק הזה לא גדול בספר אבל הוא משמעותי בהחלט ומעניין.

טס דילייני היא חוקרת אוצרות אבודים. היא מסתובבת בעולם ומתחקה אחר מזכרות נשכחות שבעליהן מחפשים אותן לאחר שנעלמו במלחמה הנוראה ההיא. למזכרות האלה יש ערך כספי גדול אך לא פחות מכך - ערך רגשי עצום, וכשהיא מוצאת משהו יקר עבור מישהו היא מאושרת ומסופקת. לטס אין אב המוכר לה ואימה, שגם היא חוקרת אוצרות, מסתובבת בעולם וכמעט אינה בקשר איתה. טס גדלה בביתה של סבתה האהובה, שהיתה לה חנות בשם "נשכחות". שם היה לה בית חם, אבל מאז מותה של הסבתא טס נעה ונדה בעולם. היא משכנעת את עצמה שהעבודה שלה היא כל חייה, היא מרוצה מחייה האורבניים, הקצביים, והיא אינה זקוקה לדבר נוסף.

אבל אז מופיע במשרדה הזר-יפה-התואר של הסיפור הזה: דומיניק רוסי, וכך, מן הסתם, הגענו פה גם אל סיפור האהבה. דומיניק מספר לה שהיא עתידה לרשת מסבהּ נחלה שנמצאת בסונומה, איזור היין המקסים של קליפורניה. טס מעולם לא שמעה על קיומו של הסבא הזה שעכשיו הוא נמצא גם בתרדמת בבית חולים. דומיניק מסביר שהיא תירש את המקום ביחד עם אחות למחצה שיש לה, מסתבר, בשם איזבל. כשהיא מגיעה לנחלה היא מתקבלת בחום ע"י אחותה ואנשי "בלה ויסטה", וסופגת טעמים וריחות שמקסימים אותה - ובאותה הזדמנות גם אותנו, הקוראים של הספר. איזבל היא אופה מוכשרת ביותר והקורא מתבשם מהריחות והטעמים המוצגים לפניו. אלא שהנחלה הזאת עומדת בפני קריסה כלכלית אם לא יימצא תקציב להשארתה בידי שתי האחיות. חרב הפיפיות הזו מתנופפת מעל ראשן והזמן דוחק. טס יוצאת מיד למסע חיפושים. היא עוברת דרך ההיסטוריה המשפחתית שלה ושל איזבל ומגיעה לדנמרק של מלחמת העולם השנייה. היא מחפשת את אביהן ואת האוצר המשפחתי יקר הערך שנעלם. גם הפן היהודי מובא כאן. 

הספר מתחיל במתכון לעוגת תפוחים דנית ולפני כל חלק נוסף יש מתכון מגרה אחר. זה נותן לקריאה טעם של בית, ובכלל, זה בדיוק הספר שמתאים לך להתכרבל איתו בימים קרים. סיפור האהבה מתקדם אף הוא וגם אם די ברור מה יקרה בסוף, כיף ונחמד לקרוא אותו. 

  

  

  

 

הבציר האבוד - אן מא

The Lost Vintage - Ann Mah

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת כנרת זמורה דביר 2020, 334 עמודים

הייתי רוצה להתגאות פה בידע שלי ביין, אבל למרבה הצער אני יודעת רק להבדיל בין "טעים לי" ל"לא טעים לי", (להוציא יין אחד, גוורצטרמינר, שגם גורם לי לצחוק בלי שליטה. יקיריי מקפידים להזמין אותו במסעדות ולהסתכל עלי ולראות מתי זה ייקרה). רציתי עוד לספר לכם שחוש הריח שלי הוא נמוך ביותר, על סף תתרנות, אבל בטיול שערכתי בפרובאנס, אפילו אני יכולתי להריח גפנים ממרחקים, וזה כיף גדול, אתם בטח יודעים. מבחינתי, קריאת הספר הזה היתה שיעור מאלף ומחכים. חיפשתי מילון מונחים  שיקל עלי להבין על מה מדובר, אך מהר מאד נשאבתי לתוך העלילה המרתקת ונכנסתי לכרמים ולמשתה. 

סיפור העלילה כאן מתרחש בשני מישורים, עם שתי גיבורות ראשיות. קייט היא הפותחת. היא חיה בקליפורניה ועומדת בפני מבחן שאמור להקנות לה את התואר מאסטר ביין, ושלשמו היא מגיעה לבורגונדי, אל הכרם של משפחתה. קייט עזבה עם אימה את המקום בגלל סודות כואבים של המשפחה ולא חשבה שתשוב לשם עוד. כשהיא חוזרת היא מתגוררת אצל משפחתו של בן דודה ופוגשת גם את אהובה הנזנח מהעבר, אף הוא בעל כרם משלו. היא מקבלת על עצמה משימה לסדר את מרתף היינות של המשפחה, ומגלה חדר נסתר שם, וגם יומן אישי של הגיבורה השנייה: מארי אלן שראפן. זו האחרונה היא סטודנטית לכימיה שחיה בבית הזה עם אביה, אימה החורגת (הקרויה בפיה מדאם) ועם שני אחיה למחצה. היומן נכתב בין השנים 1939-1945, והוא מתאר חיים של קשיים הולכים וגוברים בתקופה חשוכה זו, כשאלן מנסה לקיים שיגרת לימודים עם חברתה ללימודים, אבל לא פחות, גם מעורבת בחיי הכפר, מצטרפת לרזיסטנס ושותפה לאביה בהברחת אנשים נרדפים וחומרים מודפסים של המחתרת. קייט מתחילה מסע של חשיפת העבר המשפחתי וסודותיו, כדי ללמוד על היין, למצוא יין מבציר יקר מאד שנעלם, ובעיקר כדי לגלות את האמת ולהגן על שמה הטוב של אלן. פרקי הספר נעים לסירוגין בין היומן לבין המחקר שעורכת עליו קייט. אן מא היא סופרת מסעות ואוכל, והמקצועיות שלה בתחום מאד ניכרת בכתיבה כאן. 

ממש לפני הסגר במרץ הייתי אמורה להיות בטיול באיזור בורדו עם חברים, שמן הסתם בוטל. מסלול הטיול היה בנוי על מסלולי כרמים ויין. הספר הזה נתן לי סוג של טעימה מרתקת ממנו, והביא אלי מושגים שאני, כהדיוטית של יין, התפעמתי מהם. הספר סחף וריתק אותי. אני מבינה עכשיו את ההתלהבות של אנשים מסוגי יין שונים, את הצורך שלהם להעמיק בידע הזה, ואת הגאווה והשמחה הנלוות לחיים בעולם רווי החושים הזה.  

    

    

 

המחמצת מרחוב קלמנט - רובן סלואן

המחמצת מרחוב קלמנט - רובין סלואן

Sourdough - Robin Sloan

מאנגלית: מאיה אשל

הוצאת מודן 2020, 247 עמודים

זה התחיל נחמד ממש. סיפור חביב כזה עם סממנים מוכרים של חייהם של גיקים שמתחברים לאנשים רגילים, מעניינים, עם סיפור אתני. לויס - כך קוראים לגיבורה היא אחת מקבוצה של נשים הנושאות את השם הזה. הן מקיימות מפגשים אחת לכמה זמן ונהנות מהביחד הזה, כשכל אחת בו מעשירה את חברותיה. לויס עובדת כמהנדסת תכנה בחברה שעובדת על ידיים רובוטיות והיא כותבת קודים לזרוע רובוטית שבהמשך היא גם רוכשת אותה. הזרוע נקראת ויטרוביאן, רק שתדעו, במקרה שתפגשו אחת כזאת.

לויס חיה חיים של גיק מחשבים מצוי: עובדת מבוקר עד ערב וניזונה ממשקה סינטטי המשביע אותה, עד שהיא מגלה את שני האחים, ששייכים לקבוצה אתנית מיוחדת, שמוכרים לה לחם מחמצת טעים ופריך ומרק חריף, מה שמשנה את חייה ב 180 מעלות.

היא מזמינה את האוכל הזה יום יום עד שהאחים עוזבים את העיר, וכפרס על נאמנותה מפקידים בידיה מחמצת לאפיית הלחם, כולל כל האקססוריז המאפשרים אפיית לחם כזה. הגיבורה שלנו, כמובן, לא אפתה לחם מעולם וגם בילדותה ניזונה ממזון מהיר עם איכויות ירודות.

אבל המחמצת הזו נהגה להשמיע קולות ולהביע דיעות וכדי לקצר סיפור ארוך - בסופו של דבר לויס אפתה לחמים מדהימים, עם קרום קשה ורך בפנים, ועם פרצוף מחייך עליהם. במקביל היא מקיימת קשר של מכתבים עם אחד האחים בעלי המחמצת.

מהשלב הזה הסיפור מתקדם לקראת עלילה חצי ביונית, שיש בה מתח מסויים. המחמצת מתגלה כבעלת אופי מיוחד, מרושע אפילו. מכאן נשאיר את זה כך.

לפני כמה שנים פינקה אותי שמרית חברתי מהספרייה בכלי עם מחמצת שיפון שהכינה. סיקרן אותי מאד. התחלתי להשקיע. לא ששרתי לה שירים, ולא לקחתי אותה לפסיכולוג, אמנם, אבל בהחלט הזנתי אותה מדי שבוע כמו ששמרית הורתה לי. תאמינו או לא, יצאו כיכרות לחם נחמדות ביותר. כמובן שבזמן ההתפחה לא הורשו בני הבית לנשום בסביבתו של הבצק המוכן. מי שהתעטש לידו, נענש בחומרה. אבל פעם בשבוע יצאו מהתנור ככרות לחם חמצמצות ודחוסות משהו, שהיו מאד אהובות על בני משפחתי. הנסיעה שלנו ליפן קטלה את המחמצת ומאז בני משפחתי נושמים ואף מתעטשים בלי חשש.

הספר הזה היה קצת הזוי לטעמי. אולי הוא נפל לי על זמן לא מוצלח. אם כי דמויות מסוימות נשאו חן בעיני, בעיקר לויס, הגיבורה הראשית. אולי אתם תאהבו יותר.