The Last Green Valley - Mark Sullivan
מאנגלית: שי סנדיק
הוצאת אריה ניר, 2022, 527 עמודים מודפסים
נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית
הספר עב הכרס שלפנינו מתבסס על קורותיה של משפחה אחת, משפחת מרטל ששני בניה עדיין חיים היום. אבא, אמא, שני בנים, גרמנים טהורי דם, אבל לא שייכים למפלגה הנאצית. אדלין, אם המשפחה בת 28 ואמיל האב נאלצים לעזוב את הבית, בכפר החקלאי הקטן באיזור הכיבוש הרומני בטרנסניסטריה. הם מצטרפים לקבוצות של נאצים שרוצים להגיע למערב, בגלל פחד ממה שהם עלולים לחוות אם ישתלט על המקום הדוב הרוסי. הם בורחים, כשחלום על עמק ירוק ויפהפה מוצפן בליבה של אדלין. "אנחנו נוסעים לעמק ירוק ויפהפה מוקף בהרים ויערות. ושלג על הפסגות. ומתחת יהיה נהר מתפתל ושדות חיטה ללחם, וגנים עם ירקות שנוכל לאכול מהם, ואבא יבנה לנו בית שבו כולנו נחיה יחד לנצח ולא ניפרד לעולם." עמ' 16
תלאות הדרך רצופות באיומים וסכנות מוות ממשיות, כשלפעמים כדורים ופצצות מתפוצצים מעל לראשיהם של הזוג ושני בניו. הם מתמודדים עם עבודות פרך, רעב קיצוני, קור של מתחת למינוס 30 מעלות, עם פחדים ובדידות. לעיתים הם מוצאים את עצמם ממש בשטח האש בין הכוחות הלוחמים.
אדלין חדורת אמונה באל, מה שמאפשר לה לעזור לאמיל ולבנים ולעודד אותם. אמיל נושא בליבו סיפור כמוס שהוא מסתיר מכולם, גם מאשתו האהובה: הוא נקלע למפגש מסוכן עם קצין נאצי ונאלץ לבחור, כשאקדח מכוון אל רקתו, בין שתי בחירות בלתי אפשריות, כל אחת מהן ושתיהן ביחד משפיעות על ראיית העולם שלו, ועל התפיסה שלו את עצמו.
הם ממשיכים בדרך מערבה, מסע שנמשך שנים, עוברים דרך מולדובה, רומניה, הונגריה, צ'כיה ופולין של ימינו. כל תחנה בדרך מציבה סכנות חדשות ואתגרים חדשים. בתחילת הדרך הם נוסעים עם הוריו של אמיל ואחותו וגם עם אימה של אדלין ואחותה, אבל לאט לאט נאלצים להיפרד כל פעם ממישהו אחר. לבסוף הם גם נפרדים אחד מהשני, אדלין ממשיכה למערב עם הילדים ואמיל מועבר אל מחנה שבויים סובייטי ליד הגבול בין אוקראינה ובלרוס. לא ברור לאף אחד מהם אם יפגשו שוב אי פעם, ויש רגעים של ייאוש ותחושה של חוסר תוחלת.
בתחילת הספר מספר סאליבן על מה שהביא אותו לכתוב את הספר. לאחר שהספר הקודם שלו, תחת שמי ארגמן, שינה את חייו, הגיעו אליו סיפורים אנושיים מרגשים רבים מאותה תקופה. סיפורה של משפחת מרטל הקסים אותו והדבר מורגש מאד באופן הכתיבה. מאד ציפיתי לקרוא את הספר הזה, כי זכרתי חוויית קריאה טובה ומרתקת מהספר על פינו ללה.
גם הספר הזה מעניין מאד וסוחף, הכתיבה אמנם לא אחידה ויש קטעים רדודים מעט. כמה מהדמויות שטוחות. חלקים מעטים בספר אף נראו לי כמעט מיסיונריים. זו לא ספרות גבוהה, יותר סוג של תיעוד היסטורי, אבל הסיפור מושך, מרגש, מעורר השראה ומבוסס על קורות משפחה אמיתית. בסוף הספר יש גם תמונות של בני משפחת מרטל. אומץ ליבם של ההורים וההחלטות שנאלצו לקחת, תחת אילוצים קשים מנשוא גרמו לי להישאב לסיפור הזה. כמובן שהמחבר נטל כאן חרויות עובדתיות מסוימות לטובת העלילה. אבל סיפורם של ארבעת האנשים הללו, שסופרו למחבר על ידי שני הבנים, מאיר חלקים פחות מוכרים, לפחות לי, בסופה של מלחמת העולם השנייה ומעט לאחריה. ולכן, למרות ההסתייגות - אני בהחלט ממליצה עליו.
"חיוכה של ריסה התרחב עוד ועוד ככל שהתקרבה אליהם. היא הייתה רטובה לחלוטין וכל בגדיה היו מכוסים דשא, ובכל זאת אדלין הבינה שהיא מעולם לא פגשה מישהי כמו גיסתה. ריסה היתה יפה וחכמה ומצחיקה מאד. לא עניין אותה מה אנשים חשבו עליה כשעשתה דברים משוגעים כאלה. היא הייתה...טוב... חופשייה במידה שאדליין לא הכירה. כמו שאמיל אמר, מזהים חופש כשרואים אותו." עמ' 165
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה