Lettters of a Woman Homesteader - Pruitt Stewart, Elinor
מאנגלית: יורם נסלבסקי
הוצאת תשע נשמות, 2025, 228 עמודים
זוהי קלסיקה אמריקאית משנת 1914. כתובה כמכתבים. משמח שתרגמו אותה עבורנו כי היא מקסימה ביותר. "אלה הם מכתבים אמיתיים, והם מודפסים כלשונם, מלבד השמטות מעטות וכמה שינויי שמות." אלינור פרויט היתה נשואה ואם לתינוקת אבל בעלה נהרג בתאונת רכבת והיא נשארה לבד בדנבר, קולורדו, והיה עליה לפרנס את עצמה ואת בִּיתה. היא מתחילה לעבוד ככובסת ומנקה אצל גברת קוני, ואז, בהחלטה אמיצה מאין כמותה היא נוסעת למערב. היא מתחילה בקטן, גרה אצל מעבידה בוויומינג, מר סטיוארט, מטפחת גינה קטנה ולאט לאט צומחת. היא רוכשת חלקה לעצמה ובונה את עתידה עם ביתה. פמיניסטית של 1909, עוד לפני שמישהו ידע שיש בכלל מילה כזאת.
המכתבים מספרים לנו את סיפור צמיחתה של אלינור פרויט כאדם וכאישה, והם כתובים בנועם ובהרבה פיוט ויופי. אנחנו מקבלים תמונה של נופים יפהפיים, של אנשים שבסביבתה של אלינור - על צבעיהם ואופייהם השונים. הקריאה איטית. עכשיו, בימים האלה, שהם טעונים כל כך רגשית, עם שוב החטופים החיים לארץ ועם התקווה והציפייה לחזרתם של החללים, קראתי בכל פעם רק מספר זעום של עמודים. יש גם לא מעט הערות שוליים בתחתית הדפים. זה הסביר מושגים לא מוכרים, אבל גם האט את הקריאה בספר.
מכיוון שהתושבים מועטים כל כך באיזור, אז כשיש אירוע או חג אלינור מוכנה לרכב מרחקים גדולים, תוך לקיחת סיכון לה ולילדיה. היא עושה זאת חרף מזג האוויר הקשוח ואף שבסביבתה מתחולל קרב מדמם. היא מספרת סיפור של הרפתקאות ושל הישרדות. של צורך במזון ממה שנמצא באזור, מה שמחייב עבודה חקלאית קשה וציד. אבל השמחה שמתוארת כאן מארוחה שמורכבת מלחם קלוי, שכווי שניצוד, מים מהנהר וקפה - יש בה משהו בראשיתי וקסום. השותפות בין התושבים המעטים באיזור, המתבטאת בדברים קטנים, אלמנטריים, לא נתפסת בשום צורה כמובנת מאליה ומבורכת מאד. יחד הם יכולים לעשות הרבה מאד ממעט כל כך.
"זֶבִּי הוציא את כינורו הישן האהוב, כיוונו והחל לנגן. בחוץ געשה הסופה, וכל העת גברה והלכה. זבי ניגן וניגן. ככל שהתעצמה הסופ, כך גברה גם נגינתו. אני זוכרת שעצרתי את נשימתי, שכן ציפיתי כי הבית יעוף ממקומו בכל רגע.... חלפו כמדומה שעות, והמהומה לא שככה. עמדתי על סף בכי, אך לקחתי את ג'רין בזרועותיי ונשאתי אותה למיטה. גברת או'שנסי נגעה במרפקי ואמרה, "אל תביטי מבעד לחלון, ילדתי, רוחות הבאנשי (רוחות רפאים מן הפולקלור האירי, הרוחות יוצאות לקונן ליד בית שמישהו בו עומד למות) יצאו הערב."" עמ' 97-8.
"קשרנו את הסוסים ברצועה וירדנו אל הנהר לנקות את עצמנו מן העפר שהיה נחוש, כמדומה, להתאחד עם העפר שממנו אנו עשויות." עמ' 138
באוקטובר 1911 אלינור היא כבר בעלת אדמה משלה אך עדיין לא רשאית ליישב את הקרקע. היא זכאית לאדמות נוספות - אדמות מדבר. אלינור נשואה עכשיו למנהל שלה, קלייד סטיוארט ונולד להם ילד (חצי מוכן, לדבריה של ג'רין, כי עדיין אינו הולך). היא מספרת לגברת קוני איך נבנה כל חלק בבית באופטימיות עליזה, תוך שהיא מגדלת את ילדיה וגם חיות אחדות, במשק שכולו שלה. היא מרפדת את הקן בידיה ובחומרים הדלים העומדים לרשותה ומהמתנות שקיבלה מקוני לקראת עזיבתה.
במכתבים לגברת קוני מביאה אלינור אליה את יופיו של המערב כפי שהיא חווה אותו. היא נושאת מעין מניפסט של המלצה לנשים להגיע למערב ולעבוד עצמאית, ללא תלות בגבר שלצידן, אם יש כזה בכלל, בחלקה החקלאית שתספק כלכלית את המשפחה, עם בונוס של שקיעות יפהפיות וחיים של צמיחה כלכלית ועצמית.
"אני נלהבת מאד מהרעיון של נשים המתישבות על קרקעות משלה. גידול של יבול חקלאי לצרכי משפחה גדולה דורש ממך פחות כוחות ופחות עמל משדרושים יציאה לעבודה בשטיפת רצפות, ועל כך נוסף הסיפוק בידיעה שעבודתך לא תאבד לך אם אך תתמידי בה... מה שגדל על הקרקע שייך לך ואין דמי שכירות לשלם... כל אישה חזקה דיה בשביל לצאת לעבודת יום ויכולה לעבוד כאן באותה מידה ולהכניס פי שניים או שלושה, והדבר טוב ונעים לאין ערוך מלעבוד קשה כל כך בעיר ואז לחיות על קצבת רעב בחורף." עמ' 176
המוני הוצאות הדפיסו את הספר המקסים הזה, שמתי לכם פה מדגם מייצג. באנגלית גם יש המשכים לספר. תוהה אם מישהו ירים את הכפפה. מעבר לזה, לאחר שעברנו על ההערות המכוכבות - הסיפור משובץ בציטוטים מספרים ושירים מהתקופה - אולי כדאי לקרוא את זה שוב, הפעם בלי לעצור. כי תיאורי הנוף מקסימים מאד, ההומור ממש נחמד, והתמימות, והאופטימיות... כל כך נעים לחזור לכאלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה