אל תשכחי לכתוב - שרה גודמן קונפינו

Don't Forget to Write - Sara Goodman Confino

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן ידיעות אחרונות, 2024, 359 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית LIBBY

זה הספר השני של הסופרת הזו שאני קוראת. על הספר השני, חסרת תקנה כבר סיפרתי לכם כאן. אצלנו בספרייה חלוקות הדעות לגבי איזה מהם טוב יותר, אבל יש קונצנזוס מוחלט על החיוך המפרגן שכל אחד מהם זוכה לו כשמזכירים כל אחד מהם. 

והם באמת ספרים כייפיים, עם הומור יהודי טוב כזה, ממזרי. הסביבה היא יהודית, עם אישה חזקה מול נשים פחות חזקות שמצפות מהצאצאים ללכת עם המסורת, להקים משפחה, להמשיך את דרך החיים של ההורים. 

מרילין קליינמן עושה מעשה שלא ייעשה בקהילה. היא עושה את זה עם בנו של הרב, בפעם הראשונה שהיא רואה אותו, וזה אפילו מתרחש בבית הכנסת. בלהט האירוע נשבר חלון ויטרינה שם. ההורים שלה, במיוחד אביה, נבוכים מאד מכך וזועמים. למחרת מגיע בן הרב אליה הביתה, מלווה בהוריו, ועולָה ההצעה להשיא את בני הזוג הפוחזים. כעונש, וגם בגלל רצון להחריש  את המקרה נשלחת מרילין, בניגוד לרצונה, אל הדודה שלה, איידה, בפילדלפיה. היא מאד חוששת מהמפגש ומהשהייה בחברתה של הדודה העלומה שאינה מכירה, הרחק מהבית. אבל זה היה תנאי שבלעדיו לא היה מוכן אביה לממן לימודים בקולג' עבורה. 

יש פה איזו תבנית שהיתה מוכרת לי מ"חסרת תקנה". בשני הספרים יש קשישה חכמה, חזקה ומשעשעת, שמנהלת את חייה של הגיבורה ביד רמה. כאן, הסצינה של שנות השישים, ממרחק של זמן נראתה לי קצת מאולצת. הייתי שם כילדה קטנה, אם כי בסביבה פחות עירונית ומעודכנת. לא ניו יורק, אפילו לא תל אביב של אז. ולכן, היו דברים שנראו לי היום - מוגזמים. מקומו של השפתון (האדום) לא זכור לי כמשהו כה חשוב, למרות שכן היו לנו בגדים שלא לבשנו כי זה לא התאים למה שרצינו לשדר. אני אפילו זוכרת דיון בתנועה על מכנסי ג'ינס שלא ראוי שנלבש אותם. אני התנגדתי לכך שלתנועה או למדריכה תהיה זכות לומר לנו מה נכון לנו ללבוש. אבל בפגישת הקבוצה זה נשמע איכשהו לגיטימי. ויכוח נוקב על זוג מכנסיים. כן, יש בזה איזו תמימות שהיום אנחנו מנפנפים בציניות. אבל החשיבות של המראה החיצוני קיימת, הרי, באופן שאינו תלוי בתקופה. נכון?

הייחוד של הספר הזה הוא בפן היהודי, וגם בניים-דרופינג של סופרים, זמרים ואנשי שֵם מהתקופה. לקראת סוף הספר הקורא כבר יודע לצפות את הפאנץ' שיגיח מפיה של איידה, אבל עדיין, זה נחמד ומשעשע. דווקא את הסוף, את הטוויסט הזה בעלילה - ממש לא צפיתי. מה שכן הפריע לי, זו הגלישה לקיטש, והדמויות שחלקן צפויות לגמרי. קשה לי עם זה, גם אם זה התאים לזמן ולמקום שבהם הסיפור מתרחש. 

מומלץ? כן. היו לי פה כמה שעות נחמדות בהחלט, ואם הרוב קובע, גם בספרייה, וגם ב- goodreads, אז למה שלא תלכו על זה גם אתם? 

  

 

מכולת שמיים וארץ - ג'יימס מקבריד

The Heaven and Earth Grocery Store - James McBride

מאנגלית: עידית שורר

הוצאת מטר, 2025, 416 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

ספר משובח.

המשפטים הארוכים, מלאי התוכן קצת הבהילו אותי בהתחלה, אבל איכשהו, זה כל כך מתאים פה לבלגן המשעשע של הספר. מהר מאד הקורא/ת נמצא/ת בתוך זה, ופתאום הכל מאד הגיוני וברור, וגם מאד קולח.

הזירה היא בעיירה פוטסטאון בפנסילבניה, בשכונה שנקראת צ'יקן היל. זוהי שכונה של מהגרים, יהודים,  כושים (כן, הם מכונים כך בספר ואפילו כושונים). מבחינת הלבנים הם חריגים, שולי החברה, אבל בתוך המקום הזה יש עולם ומלואו בכל אחד מהם. המון אנשים טובים. המון אנשים רעים. האינטראקציה ביניהם תופסת את הקוראים מבלי יכולת להינתק. 

מתאים מאד עכשיו, מתאים מאד תמיד.

מוֹֹשי הוא יהודי, נשוי באהבה גדולה לצ'ונה, אישה יפה ונכה, שהשכונה כולה אוהבת אותה בזכות יחסה המיוחד והשוויוני לכולם - מקטן ועד גדול, לבנים ושחורים וגם מהגרים מכל העולם. מושי הקים תיאטרון מקומי מצליח והתפרנס מזה, וצ'ונה מנהלת את החנות המכונה מכולת שמים וארץ, בה רוכשים כולם בהקפה ורק לפעמים משלמים. לכל אחד מהם יש סיפור בעברו שמטיל צל על ההווה. 

צ'ונה לוקחת אליה את דודו, יתום שחור חירש וחכם בן 12. היא מעסיקה אותו אצלה ומחביאה אותו מהשלטונות. לבנים רבים מתנשאים וגזענים, משתדלים להערים קשיים על הסידור הזה, וצ'ונה מעבירה את הילד לפעמים אל חברה שחורה שלה, ברניס, שיש לה הרבה ילדים. הן מקוות שהילד לא יבלוט שם בין הילדים השחורים. הרופא שבעיר, ד"ר רוברטס, איש שמן וצולע, אהב את צ'ונה כשהיו צעירים מאד והיא לא נענתה לו. בחיפושים אחרי הילד הוא מגיע למכולת ומנסה לתקוף אותה. דודו מנסה להציל אותה ותוקף את הרופא. הרופא קורא לשוטרים שאוזקים את דודו ומעבירים אותו לבית משוגעים סגור ואכזרי מאין כמותו. 

העלילה נעה בשני זמנים: 1935 ו - 1972. הסיפור קורה בסוף המאה הקודמת אבל חוזר מדי פעם להאיר את מה שעמד בעברו של גיבור זה או אחר. בכלל, זהו סיפור של אנשים. אנשים רבים. הוא מסופר בצורה מכמירת לב, רגישה אבל לא רגשנית. הכתיבה היא בגובה העיניים, התרגום נהדר וזה ממש מרגיש כאילו גם אנחנו נמצאים שם בשכונה, הם מדברים בשפתנו, אנחנו מכירים כל אחד לפני ולפנים ומשתתפים בעלילה. לא מעט הומור טוב יש כאן, קצת בסגנון דיימון ראניון, אם אתם זוכרים אותו, קצת ציורי, קצת ציני. דוגמא: 

"אמנם פרנסי פוטסטאון אסרו על יהודים להחליק בפארק ההחלקה היפהפה, אבל לא היתה להם בעיה שהגזע שרצח את ישו האהוב שלהם יקלה ערמונים מצוינים, טעימים משובחים ונהדרים." עמ' 128

ועוד אחת: "האבא התפגר מהתקף לב זמן קצר אחרי שהשניים נפגשו, וג'ין, בחור מוכשר ויזם מבטן ומלידה, מצא את עצמו פתאום מלא תשוקה מאהבה נכזבת, עם לב מלא כמיהה ומוצף בערגה רעבתנית ועמוקה לנערה שהיא, הוא אמר לפטי, "חתיכה לא רעה". פטי חשב שהפרצוף שלה חמוץ עד כדי כך שהוא עלול להחמיץ פרה שלמה, אבל מצד שני גם ג'ין היה מכוער עד כדי כך שאנשים ברחו להתחבא כשראו אותו, לכן הם היו למעשה זוג מהשמים." עמ' 439

מקבריד הוא הסופר של הספר צבע המים הזכור לטוב. הספר מכולת שמים וארץ יצא לראשונה לפני שנתיים ורק עכשיו תרגמו לנו אותו. יש כבר דיבור על סרט שעומד לצאת המבוסס על הספר, סטיבן שפילברג כבר עובד על ליהוק הנה, תראו כאן. 

סימנתי לי המון ציטוטים שחשבתי להראות לכם כאן. לא אכתוב את כולם, כמובן. אבל הנה שניים שיגרום גם לכם להתאהב, למשל, בנייט.: "הייתה בו בנייט טימברליין ברֵכה של שתיקה, המיה שלא הזמינה השתטות, שקט שחיפה על מעין סערה. כמו רוב תושבי צ'יקן היל, נייט התייחס לדרום כאל ביתו, אבל בניגוד לשכניו בצ'יקן היל, הוא לא דיבר מעולם על עברו. העבר נשאר חור אפל. נייט היה אור שֶכּבה." עמ' 57

""נייט קימט את הנייר והשליך אותו לנחל. האיש הגבוה רכן מטה וטפח בעדינות על חזהו של הילד."כשאלוהים סגר לך את האוזניים הוא פתח לך את הלב, ילד. יש לך בפנים ארץ שלמה."" עמ' 66

מה שקרה לי עם הספר הזה הוא שבהתחלה, לאחר שהפנמתי את הכתיבה המיוחדת, כשנאלצתי לעזוב אותו התגעגעתי לדמויות, לצ'ומה, לנייט, לפייפר, גם לאחרים. אתם תפגשו אותם כשתקראו. אחר כך לא יכולתי לעזוב כי כבר סוג של גרתי שם. ואז, נשבר לי הלב ברמה של כאב בטן, והייתי צריכה להישאר ולראות מה יקרה, הייתי צריכה להתאושש, להפיג את הדאגה. 

ספר נפלא. נראה שעוד אשוב אליו.

 

  

  

  

 

חסרת תקנה - שרה גודמן קונפינו

 

She's Up to no Good - Sara Goodman Confino

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות אחרונות, 2025, 407 עמ' מודפסים (493 עמ' באייפד).

נקרא כעותק דיגיטלי באתר עברית

לא קראתי את "אל תשכחי לכתוב" של הסופרת הזאת למרות שבספרייה שלנו גומרים עליו את ההלל. זהו הספר השני שלה שתורגם, והוא סיקרן, ולכן התכנסנו הערב.

"אילו עינוי בנותיה היה אמנות, העבודות של סבתא שלי היו מוצגות בלובר." עמ' 17

""מה רע במכוניות גרמניות?" היא הניחה יד על המותן. "אני יכולה לחשוב על שישה מיליון דברים שרעים בהן, גבירתי הצעירה. ועכשיו תכניסי את התיקים שלך לתא המטען שלי. אנחנו צריכות לזוז."" עמ' 26

שתי דמויות עיקריות בספר הזה, ואינסוף דמויות משניות, ברמה כזו או אחרת של חשיבותן בסיפור. 

ג'נה היא אישה צעירה שבעלה מודיע לה שהוא רוצה להתגרש כי יש לו אהבה חדשה. היא חוזרת לבית ההורים, מרגישה כמי שנכשלה ואיכזבה את ההורים. 

אחרי כחצי שנה שג'נה נמצאת שם בלי תכלית, לא חותמת על מסמכי הגירושין אבל גם לא עושה משהו אחר לטובת עצמה מגיעה לשם אוולין, סבתה של ג'נה, אישה מבוגרת ובלתי צפוייה לחלוטין ומודיעה שהיא מתכוונת לנסוע להרפורד מסצ'וסטס, (צפון מזרח ארצות הברית) שם יש למשפחה הגדולה בתי חוף. אוולין גדלה שם ושם גם התאהבה בטוני, קתולי ממשפחה פורטוגלית. ג'נה מתנדבת לנסוע איתה וכאן מתחיל הסיפור. אוולין היא הדמות הראשית מעכשיו. זהו בעיקר הסיפור שלה. הבית הזה שאליו הן נוסעות, בית משפחת ברגמן, היה בית יהודי טוב, עם אבא ואמא מאד דומיננטיים שחשוב להם מאד שלכל אחד מילדיהם הרבים (שש בנות ושני בנים) יהיה בן זוג יהודי, וגם שכולם ילמדו בקולג'. ואכן, גם אחיה וגם אחיותיה קיבלו עליהם את הדין ועשו כמצוות הוריהם. כמעט תמיד. 

"הסתכלתי שוב בתמונה שבידי. הביטחון העצמי הזה שעשה אותה מיוחדת כל כך לא היה משהו שבא עם הגיל. תמיד הנחתי שאבד לה המסנן ככל שהיא התבגרה, כמו שקורה לאנשים שכבר לא אכפת להם מה אחרים חושבים. אבל מבט אחד בתמונה הבהיר לי שסבתא שלי יצאה מהרחם כפי שהיא עכשיו." עמ' 178

אוולין רוצה את טוני ומתגנבת כל פעם אל הים, מקום בו הוא עובד עם אביו, נוקטת בתחבולות שונות כדי לפגוש אותו, כי אין שום סיכוי שג'וזף, אביה של אוולין יסכים לזיווג הזה, ומצד שני - אוולין לא מוכנה לוותר על האיש שהיא אוהבת. יש כאן מאבק כוחות רגיש בין שני אנשים חזקים. הדמות של אוולין, כפי שנבנתה על ידי המחברת של הספר הזה, מפתיעה תדיר, הקורא אף פעם אינו יכול לצפות מה היא תעשה, מה היא תגיד. גם כשהיא אומרת משהו, אף פעם אין לדעת אם לא שיקרה. ההומור שלה מצויין, היא מאד דעתנית, קשה מאד להזיז אותה לאחר שהחליטה, ואין שום טעם לעמוד בדרכה. קסם של דמות. עד סוף הספר שאלתי את עצמי אם יהיה איחוד סופי של הנאהבים, כי הרמזים מאד מושכים. הספר מדלג בין אוולין לג'נה, כל פעם מישהי מהן מוסיפה נדבך לסיפור כולו. יש גם קפיצות בין הזמנים אבל הסיפור זורם בקלילות וזה לא מפריע. זהו יופי של ספר. כדאי לכם. אני בהחלט מתכוונת לקרוא גם את הספר הראשון של הסופרת הזאת.

""מה... מה קרה הרגע?" שאל השוטר השני. 

"אוולין ברגמן," טוני אמר. "היא תופעת טבע."" עמ' 450

אפשר לראות בתמונות של ההוצאות בעולם שהדפיסו את הספר הזה שמדובר פה בנסיעה חשובה, נסיעה שתגרום לשתי הנשים האלה למהפך בחייהן. אם יורשה לי, נראה לי שהכריכה שלנו יפה יותר, וגם מתאימה יותר לסיפור המקסים הזה.

 

המלחמה שבה סוף-סוף ניצחתי - קימברלי ברוביקר ברדלי

 

The War I Finally Won - Kimberly Brubaker Bradley

מאנגלית: אמנון כץ

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2022, 328 עמודים

זהו ספר נוער, המשך לספר שכבר סיפרתי לכם עליו, המלחמה שהצילה את חיי. בספר-המשך יש תמיד חשש מנפילה לתסמונת הספר השני, אבל מכיוון שכל כך אהבתי את הראשון הייתי חייבת לקחת גם את זה אלי. אז החדשות הטובות הן שהוא לא נופל בפח הזה. הספר הראשון כתוב בסגנון של הקלאסיקות האנגליות לנוער, כמו הספר "שרה גבוהה ופשוטה" הזכור לטוב. גם כאן יש את הרגישות המיוחדת של הדמויות בהתמודדויות הקשות שעליהן לעבור, וסיפור העלילה כתוב היטב.

איידה בת ה-12 וג'יימי בן ה-7 נמצאים אצל סוזן, זו שקיבלה אותם בעל כורחה בספר הקודם, והצליחה במידה מסויימת להבקיע את חומת המגן המפוחדת של איידה. בתחילת הספר הזה סוזן לוקחת את איידה לבית חולים לניתוח מתַקֵן של הרגל הקלוטה שלה. זה אמור לאפשר לה, לאחר שיקום ארוך, ללכת בצליעה קלה בלבד, בהרבה פחות כאבים ובלי דימום. זוהי מתנה יקרה שסוזן, שמעולם לא היתה אם, מעניקה לאיידה. לאורך רוב הספר איידה עדיין חשדנית ומתקשה להאמין שמישהו באמת אוהב אותה. 

הם עוברים לגור במה שהם מכנים "המערה", בית קטן ששייך למשפחת תורטון שגרים באחוזה הסמוכה. ליידי תורטון הקשוחה בעלת פני הברזל נאלצת לבוא ולהתגורר איתם כי האחוזה שלהם הולאמה לטובת המלחמה. בגלל המלחמה, סוזן, ליידי תורטון וגם איידה, מתנדבות בשה"ן - שירות התנדבותי לנשים, ועורכות תצפיות ממגדל הכנסייה. לביתם מגיעה פליטה יהודייה, רות, שמביא הלורד תורטון לגור איתם, למורת רוחה של הליידי. גם איידה מאד חוששת מהילדה הגרמניה שאולי היא מרגלת. כאן מתגלה לקורא הצעיר, בצורה נגישה, פן אחד של שואת יהודי אירופה. איידה ורות מטפחות סוס פוני. יש סוסים נוספים בספר. הם מהווים מקור נהדר לחיזוק הילדות וגם לחיזוק הקשר ביניהן, וזה מתואר נהדר.

הספר מרגש עד דמעות. מאמציה של איידה לא לתת לרגשותיה להפיל אותה לאכזבות, נוספות על אלה שגדלה איתן, ההבנה שאימה הביולוגית עשתה לה עוול בל יתואר, והחשש שלה מלהאמין לאנשים הטובים אליה - כל אלה גורמים לקורא, גם המבוגר, לחמלה גדולה ולהערכה עצומה, למה שילדה בת 12-14 נאלצת להתמודד עימו. 

כמו בספר הקודם, גם פה דמעתי לא מעט, וגם פה חוויית הקריאה היא מצויינת. יש בו סגירה יפה של המעגל שנפתח בספר הראשון. מאד ממליצה גם על הספר הזה.