חפש בבלוג זה

יום שבת, 1 במאי 2021

הֶרֶג קומֶנדטורֶה - הרוקי מורקמי

 


 Killing Commendatore  - Haruki Murakami
KISHIDANCHO GOROSHI: DAI ICHI-BU, ARAWARERU IDEA HEN and KISHIDANCO GOROSHI: DAI NI-BU, UTSUROU METAFA HEN.
מאנגלית: שאול לוין
הוצאת כתר כנרת זמורה 2020, 575 עמודים


מורקמי הוא אחד הסופרים היפנים החשובים שיש לו אוהבים רבים בעולם, ויש גם מי שמוותר עליו מראש. קראתי שישה שלו, ואת רובם אהבתי מאד. בספרים שלו יש כמעט תמיד סיפור שמתובל בפנטסיה ובמתח, ושני אלה לגמרי לא נמנים על כוס התה שלי. ובכל זאת יש בכתיבתו משהו שמושך אותי ואינו מניח לי לעזוב. ריבוי פרטים, למשל של הארוחות שהגיבור אוכל, תיאורי הבית או הנוף בהם הוא נמצא, כאן אפילו סוגי המכוניות שמשתתפות בסיפור - כל אלה נותנים תחושה לקורא כאילו הוא ממש בתוך הבית והסצנה, כצופים קרובים מאד בעלילה, ממש פה.
אולי סיפרתי לכם שפעם חלמתי חלום שעופר חוזר אלינו על אלונקה, בגוף ומדים מלאים אבל בלי פנים. אמי "מצילה" אותו והוא מבטיח לי שיחזור ככה, מידי פעם, בחלומותי. התעוררתי אופטימית איכשהו. בפרולוג כאן מסופר על איש בלי-פנים שמבקש מהגיבור, צייר דיוקנאות מסחרי, לצייר אותו. התחברתי מיד. 
הספר מספר סיפור ארס-פואטי על ציור שמרכיביו כמו יוצאים מן הציור ומשתתפים בעלילה, כרעיון, כמטפורה, וכחלק אינטגרלי וחשוב מכלל הגיבורים בסיפור. לציור קוראים "הרג קומֶנדָטורֶה" והוא נולד מתוך מה שעבר על הצייר החשוב טומוהיקו אמאדה, במלחמה.
בנו של טומוהיקו, מסאהיקו שמו, הוא ידידו של המסַפר והוא מזמין אותו, לאחר שאביו נעשה דמנטי ומאושפז בהוספיס - לגור בבית אביו. המסַפֵּר חסר שֵם, הוא בשנות השלושים שלו ואשתו החליטה לעזוב אותו. הוא מלמד ציור בכיתות של ילדים ומבוגרים ושוכב עם שתיים מתלמידותיו הנשואות. הוא עובר לגור בביתו של הצייר, על הר מבודד. מול ביתו של הצייר, מעבר לעמק מרוחק, גר איש ששמו וואטרו (שמשמעו לחצות נהר) מנשיקי (שמשמעו הימנעות מצבעים), דמות אניגמטית כשלעצמה. לאחר שהמספר מחליט להפסיק לצייר דיוקנאות,  לאחר הפירוד שלו מאשתו, מציע לו מנשיקי סכום כסף עצום כדי לצייר אותו, והוא מקבל את ההצעה. 
צייר הדיוקנאות אוהב את תחושת הבדידות בבית. הוא מתאר את המוסיקה שהוא שומע - שטראוס, ברוס ספרינגסטין... את "הרג קומנדטורה" הוא מגדיר כ"רקוויאם למען מי שעבר מן העולם", ולאחת הדמויות בציור הוא קורא דונה אנה מתוך האופרה דון ג'ובני. מוסיקה נשמעת הרבה בספר. אני אוהבת את זה. הקומנדטורה עצמו הוא דמות מתוך הציור, דמות שגובהה כ 60 ס"מ, לבושה בהידור והיא מגדירה את עצמה כרעיון. הוא מדבר מוזר. כך למשל הוא עונה לשאלתה של מאריה, שאומר לכם רק שהיא תלמידה של המספר:
""חיובי," אמר הקומנדטורה "אני שואל את צורתה של הדמות ההיא. הקומנדטורה - אני עצמי איני יודע מה חשיבותו. אבל זה הכינוי שבו אני מתקרא עתה. המתינו כאן בשקט. אבוא אל ידידותיי בזמן ההולם. אל פחד. הכסות תצפינכן."" עמ' 542

הספר ארוך בהחלט. במקור ביפן, וכמו שתראו למטה, גם במדינות אחרות בחרו להדפיסו בשני כרכים. היו קטעים שהרגשתי שקצת נמשכו שלא לצורך, וקראתי אותו לאט מאד. אבל בכל זאת, נשאבתי, ושמחתי לחזור אליו.
"היא היתה ילדה יפה, אבל יופי אינו מה שחיפשתי. במקום זה היה עליי לגלות מה חבוי מתחת לפני השטח. מה מצוי בבסיס אישיותה - מהו שמאפשר את קיומה.היה עלי לאתר את המשהו הזה ולהעלות אותו על הבד. הוא לא היה צריך להיות יפה. ייתכן אפילו שיהיה מכוער. אבל מכל מקום, היה עליי להכיר אותה טוב מספיק כדי לגלות מהו הדבר הזה. לא במילים או בהיגיון, אלא בצורה ייחודית, צירוף של אור וצל." עמ' 344


   


 

 

 






אין תגובות:

פרסום תגובה