אישה בקוטב - כריסטיאנה ריטר

Eine Frau Erlest Die Polarnacht - Christiane Ritter

מגרמנית: טלי קונס

הוצאת אסיה, 2024, 262 עמודים מודפסים 

כולל הקדמה מאת לורנס מילמן ואחרית דבר של המחברת

"בקתת החורף הקטנה נדמתה לי יותר ויותר קורצת. בתור עקרת בית לא אהיה חייבת לצאת לסיבובי הסידורים המסוכנים בחורף. אוכל להישאר ליד התנור החם בבקתה, לסרוג גרביים, לצייר את הנוף מהחלון, לקרוא ספרים עבים בשלוות הניתוק, ואחרון חביב - אוכל לישון כאוות נפשי." עמ' 18

כן. זה אכן יכול להיות חלום. חוץ מזה, גם ג'ני וגם נירה דיברו על הספר הזה בסופרלטיבים מחוייכים ומוארי עיניים, כך שזימנתי אותו אלי. זהו ממואר קלאסי שנכתב ב ב- 1954 וסוף סוף תורגם והגיע אלינו. הוא מביא סיפור אישי מהצפון הארקטי, שתמיד חלמתי לבקר בו.

הספר מוביל את הקוראים אל הקושי הרב בתנאים של קור קיצוני וחוסר באמצעים אלמנטרים, שהמחברת, שבאה מאוסטריה, נאלצת להכיר, וגם אל היופי והזוהר שבקוטב ואל הרגשות שהוא מציף בה.

כריסטיאנה ריטר טסה - נוסעת - שטה למשך שנה, אל המקום בו בעלה, יחד עם קומץ דייגים ציידים מנהלים חיים סגפנים ונקיים. מי שקורא את הספר מרגיש בעצמו את המעבר מן הפחד המצמית של הישרדות בתנאים בלתי אפשריים - אל ההתעשתות, הצמיחה והתקווה. אור גדול, פיזי ונפשי מאיר את הסיפור הזה, דרך עיניה המשתאות של כריסטיאנה. היא מתמכרת לפשטות והקסם שבמקום הזה.

""אתה יודע, מִיקל, מרוב נצנוץ מלאכותי האנשים שם כבר לא זוכרים מהו אור, איך הוא בא והולך, ואת קסם הדמדומים."...אולי החשכה הגוברת מאירה את עיניהן של החיות, אולי הן רואות אז את פניהם האמיתיות של בני האדם?" עמ' 97

"אבל הסופה מדרום נוגה ורכה. ההמהום מתחיל מרחוק. הוא משתפל מן ההרים מטה בקצה הדרומי של הפיורד, וחולף מעל הבקתה ברוך ובמתינות מוזרים. כאשר הרוח הדרומית מתנגנת בעמקים הרחבים, אנחנו מרגישים את בדידותנו ביתר שאת." עמ' 144

"אור צפוני בעל עוצמה לא תתואר עומד בשמיים. אלומות אור בהירות מבזיקות מטה. הן נראות כמו מוטות זכוכית זוהרים היורדים מגובה לא ישוער. נדמה שהן נופלות עלי בקו אנכי, בהירות ומסנוורות יותר ויותר, מזדהרות בוורוד, סגול וירוק, מחוללות ומסתחררות בריקוד פרוע לרוחב כל השמיים;..." עמ' 147

"ציידי ספיצברגן של היום הם אנשים אחרים. מול המוות הם מציבים את חיותם. הם חוצים לבד את הארץ הבודדה ללא פחד מן המוות, מן הסערה ומן הלילה. הם הולכים למרחקים, מרוויחים את לחמם בקושי כדי שיוכלו שוב ושוב להישאר עוד שנה בצפון הרחוק." עמ' 197

האור הזה, שהוא כנראה מאגי, והחושך האינסופי שגם הוא מסתורי, גורמים למחברת לראות לפעמים חזיונות מוזרים. לפעמים אלה טרולים דמיוניים, לפעמים זוהי מפלצת (שתוארה במדויק גם במסמכים שמצאה בבקתה), לפעמים זהו מחזה פלאי בלתי נשכח שחודר לדם ולנשמה. יממות ארוכות שכולן לילות מכוכבים, כשמסלול דרכו של ההולך בדרכים הוא פרי התנסות בלבד. אי אפשר לסמוך על העיניים, אלא רק על מה שנלמד מניסיון קודם. לעיתים זה מביא את האנשים שם למצבים פסיכוטיים, הם כאילו מכושפים או מהופנטים. גם הבדידות יכולה להיות קשה מנשוא. בזמנים של בדידות קיצונית, כריסטיאנה מעסיקה את עצמה בעבודת פרך, בבקתה ומסביבה, בקיום ובהישרדות בסיסית. אבל ההתמכרות לנוף הזה ולקסמו היא בלתי נמנעת, וכריסטיאנה מתקשה לעזוב.

מעולם לא ראיתי את הזוהר הצפוני. כמעט הגעתי אל הקוטב הדרומי בטיול שערכנו בניו זילנד. היו מופעים של הזוהר שם, אבל בגלל מפולת באיזור לא יכולנו להגיע ולחוות אותו. אני מתעתדת לטוס לפיורדים הנורבגים בעתיד הקרוב מאד. אני מקווה שתהיה לי ההזדמנות לחוות לפחות חלק ממה שמתואר כל כך יפה ומרגש בספר הזה.

זהו ספר שונה ממה שאנחנו מכירים כאן. הוא ספר משם ומאז. הוא יותיר בך חוויה רגשית מיוחדת מאגית, קסומה שתישאר בך. מומלץ מאד.

  

  

  

  

  

  

 

למחרת היום - מליסה דה קוסטה

Les Lendemains - Mellisa Da Costa

מצרפתית: אביגיל בורשטיין

הוצאת תכלת 2023, 301 עמודים

"עכשיו אני כאן, קפואה ליד החלון, לא יודעת מה לעשות. הפרפר התעופף לאי שם, לא יודעת לאן. הספקתי לראות רק שתי נקודות צהובות על כנפיו. אני חושבת שהשאר חום. אולי חום אדמדם, פרפר זה הרבה יותר מדי חיים בבת אחת.." עמ'78

זהו ספר שמדבר על שבר גדול, אובדן ואבל - ואז שיקום איטי ומדורג אבל עקבי. אין כאן עלילה גדולה, ומכיוון שכל הדמויות חיוביות עד מאד, זה קצת נזל לי לשיעמום אחרי כשני שליש של הספר. 

אמנד היא אלמנה טרייה שגם איבדה את בִּיתה בלידה שקטה. היא שבורה ואבלה ובורחת אל בית ישן ורעוע, משתדלת להינתק מכל חברה אנושית או אחרת. היא נתונה במעין בועה של אֵבֶל ולא מעוניינת ליצור שום קשר עם אף אחד. אבל היא מוצאת יומנים ולוחות שנה של הדיירת הקודמת של הבית בו היא גרה, היא מוצאת שם הערות שגורמות לה לצאת אל החצר ולהתחיל להקים גינה של ירקות ופרחים. יש גם חתול אחד שמאמץ אותה, בהתחלה בניגוד לרצונה ואחר כך, מתוך חמלה, הוא נכנס לליבה.

בני המשפחה וגם חברים של בעלה שנהרג מנסים לעטוף אותה בכל טוב, כך, גם ביתה של בעלת הבית הקודמת. והיא נפתחת לאט לאט עד שהיא מוצאת נחמה. אין שום דמות בעייתית בספר הזה. כולם טובים עד מאד. המון רגש, 

יותר משזה ספר קריאה זוהי מין המלצה למי שעבר משבר, מין קריאת עידוד, ובתור שכזה, הוא ממש טוב. אבל העלילה קצת מקרטעת לטעמי. זה קצת יותר מדי מתוק.

"במרוצת הימים, החתול האפור ואני מפתחים אסטרטגיה כדי להימנע מלהפחיד זה את זה. המגורים המשותפים לא קלים, אבל אני מרגישה שאני מתחילה להתרגל. חוץ מזה, איך אפשר לסלק אותו החוצה, לקור הגובר?" עמ' 125

יצויין, שכמו שתראו פה למטה, לא מעט הוצאות בחרו להדפיס אותו בעולם. גם בספרייה שלנו אהבו אותו מאד.

 

  

 

הכוכב הכחול - ליסה סטיוארט-שארפ ואמילי דאב

Blue Planet II - Leisa Stewart-Sharpe and Emily Dove

מאנגלית: אורה דנקנר

ייעוץ מדעי: פרופ' מיכה אילן מאוניברסיטת תל-אביב

הוצאת שוקן לילדים, 2021

זהו ספר לילדים ולגדולים, המבוסס על הסדרה הנהדרת של ה- BBC עם סֶר דייויד אטנבורו, שמכיל כל כך הרבה יופי, שרציתי לשתף אתכם בו. 

אנחנו חיים בכוכב שרובו הגדול (71%) הוא מים, אבל אנחנו יודעים מעט מאד על החלק האוקייני והימי שלו. זוהי הזדמנות מופלאה להכיר אותו קצת יותר. זה מתחיל בסיפור על אף של כריש שנצמד למצלמה של חוקר ימי. זה קרה בים סוף, כן, ממש פה ליד. מכאן הפלגנו ביחד עם צוללנים שהראו לנו את שלל היצורים ומשפחותיהם בעומקים ימיים שונים, וברמות שונות של אור, מזון וחמצן. 

איך מתמודדים דיירי האוקיינוס במקומות שאין בהם אור, למשל? יש דגים עם עיניים גדולות יותר, יש אחרים שיש להם איברים מוארים. מה עושים היצורים השונים (בעלי חיים וצמחים בדרגות שונות בשושלת המזון) כדי להתקיים, למצוא מזון, להתרבות...? מי מהדיירים בים מתקרב אל החופים בהם גם אנחנו נמצאים ומי מהם מעמיק ועד כמה. 

על כל זה ועוד תוכלו ללמוד מהאלבום המדהים הזה, שמלבד היותו פרי מחקר מעמיק ומחכים, הוא גם מלווה בסיפורים מרתקים שכיף לקרוא עם הצעירים שלנו או בלעדיהם. המון מידע מעניין, איורים מרהיבים והסברים מאירי עיניים.

לקראת סוף הספר מוקדש פרק אחד לסכנות המזדמנות למי שחי בים. עד כמה אנחנו מסַכּנים, לפעמים בחוסר תשומת לב, את האוקיינוסים. האם נוכל לתרום לאיכות החיים באקיינוסים, הנפגעים מהתחממות מי הים, מהזיהום המתגבר ומדיג מוגזם? פרק נוסף מוקדש לאנשים המקדישים את חייהם למחקר ולהגנה על האוקיינוסים. באילו כלים משתמשים אנשים אלה כדי ללמוד ולהגן. מה יכולים אנחנו בכלים שבידינו לעשות לטובת העניין הזה? רמז - לא מעט.

מומלץ מאד. 

כאן תוכלו לראות חלק קטן מהסרט עליו מבוסס הספר הזה.

 

שירת סרטני הנהר - דֶליה אוונס

Where the crawdads sing - Delia Owens

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת כנרת זמורה 2020, 363 עמודים

אני מתארת לעצמי שכבר שמעתם על הספר הזה, יש בו משהו כמו הֹֹוֹרוּת  - אתה מתאהב תוך זמן קצר מאד, ואז, הוא מושך אותך בחבלי קסם שלא תוכל וגם לא תרצה להינתק מהם. 

הכל קורה בשטחי הבִּיצה של קרוליינה הצפונית. גם בלי האנשים שגרים שם, המקום שוקק חיים, צבעים, קולות ורחשים והמון יופי, וגם סכנות. קאיה, גיבורת הספר היא ילדה שחיה לבד לאחר שננטשה על ידי אימה, ובהדרגה גם על ידי אחֶיה ואחיותיה. גם האח האהוב עליה עוזב ובורח מהבית הרעוע שלהם, ולבסוף נוטש אותה גם אביה השתיין והאלים. כבר כשהיא בת 7 היא נאלצת לדאוג לעצמה לבד. היא מקדשת את הבדידות הזו ולומדת לחיות בה לצד החי והצומח שבביצה. היא לומדת בעצמה לזהות את הציפורים השונות, ואוצרת נוצות שלהן. החֶברָה בכפר מנדה אותה ומתאכזרת אליה, היא שק האגרוף המקומי. כולם מלבד טייט, חבר ילדות של אחיה שהקשר ביניהם מבוסס על האהבה לביצה והחיים בה, ועל רגישות ולמידה, וכן, יש כאן גם אהבה. 

בתחילת הספר מתגלה גופתו של צ'ייס, בחור יפה, משאת נפשן של הנערות במקום, רודף שמלות ומַשיגן. לא נמצאים רמזים למה שגרם למותו וכמעט כל אנשי המקום מצביעים על ילדת הביצות כאשמה האפשרית והמתבקשת. הילדה גדֵלה ומחפשת קשר אנושי, חברות כלשהי, אך נוחלת אכזבה אחר אכזבה. עם כל אכזבה היא מסתגרת יותר, מסתתרת בתוך הצמחייה העשירה של הביצות ואינה מאפשרת גישה אליה. בכל התקופה משמשות לה לחברה הציפורים, במיוחד השחפים. מי שמצליח להבקיע את הדרך אליה הוא טייט שעוזר לה לסדוק את תקרת הזכוכית שהיא נתונה מתחתיה, אך גם הוא עוזב אותה כשהוא יוצא ללמוד. אור נוסף זורח מזוג אנשים צבעוניים, קפוצי ומייבל. הספר מדלג בין עברה של קאיה כילדה לבין ההווה במשפט הרצח שלה, ועד העתיד והסוף המפתיע. 

תראו, זה מה שאני קוראת ספר מניפה. הוא נראה תפוח מהסימניות שהצבתי בו בקטעים שהייתי רוצה להראות לכם ולחזור אליהם, אבל אסתפק בזה:

" שפת המשפט היתה כמובן הרבה פחות פואטית משפת ביצת החוף. אבל קאיה מצאה דמיון בין טבעיהן. השופט, בלי ספק זכר האלפא, היה בטוח במעמדו, ולכן היתה לו יציבה מרשימה אבל רוגעת ולא מאוימת, כמו חזיר בר טריטוריאלי. גם טום מילטון הדיף ביטחון ומעמד בתנועותיו הקלות ובעמידתו. צבי רב-עוצמה שסביבתו מכירה בכוחו. התובע, לעומת זאת, נסמך על עניבות רחבות וזוהרות ומקטורני חליפה רחבי-כתפיים לתגבור מעמדו. פקיד בית המשפט ייצג את הזכר נמוך-הדרג ביותר ונצרך לחגורתו, המצוידת באקדח נוצץ, טבעת מפתחות מקרקשים ומכשיר קשר מסורבל כדי לחזק את מעמדו. היררכיות שליטה מחזקות את היציבות באוכלוסיות טבעיות, ואף בטבעיות פחות, חשבה קאיה." עמ' 318. (ההדגשה במקור).

יש על מה לחשוב, נכון?

הספר מעוטר בשפה פיוטית ובתיאורי טבע מקסימים. "הים שר בס, השחפים שרו סופרן." עמ' 38

לגמרי רואים שמדובר בסופרת שיודעת ומכירה את החיים בטבע. מקצוענית. אבל לא פחות מזה, הכתיבה נהדרת. זהו ספר מעשיר, מקסים. לא דומה לשום דבר שקראתי לאחרונה בצורת הכתיבה שלו. הדמויות מרתקות, תיאורי הנוף והחיים בביצה והקשרים הבינאישיים של תושביה בונים את העלילה הכובשת. זהו אחד מהספרים האלה שהקורא לא רוצה לעזוב את הספר לרגע, אבל גם לא רוצה שזה יסתיים לו.

אם תרצו לראות כמה מהציפורים שקאיה אוהבת כל כך תוכלו לראותן כאן.

כאן מספרת דליה אוונס, בת 70, על דרכו של הספר ודרכה שלה מילדותה ולאורך חייה ומחקריה, ועד להצלחה המסחררת שהספר זכה לו.

קישור לסקירה מאויירת מקסימה, אם תרצו. Laurel Holden אישרה לי. 

ועוד משהו: הולך להיות סרט. רק אומרת. 

    

    

    

    

  

חיים שלמים - רוברט זטהאלר

 Robert Seethaler - Ein ganzes Leben

מגרמנית: דפנה עמית

סדרה בעריכת אברם קנטור ונגה אלבלך

ספרית פועלים, 126 עמודים

מי שהגרמנית שלו מספיק טובה יכול להינות מהקראה נהדרת של הספר במקור

ככה כתבה רות אלמוג ב"הארץ":
"קצת קשה להסביר מדוע מעורר הרומאן "חיים שלמים" אותה עליצות שמלווה קריאת ספרים טובים באמת,
שמתעכבים בנפש זמן רב. אולי זה משום שהוא חרישי."

קשה מאד להתחרות עם המשפט היפהפה הזה, אבל בואו, תנו לי לספר לכם קצת על מה שאני חוויתי עם הספר הזה. לקחתי אותו אלי, ואז החזרתי אותו - לא הזמין אותי משום מה. ואז, הרבה לפני שקראתי אותו המליצו לי עליו גדי וחוה. אחר כך פגשתי את נורית במטוס להונג קונג והיא הודתה לי במילים נרגשות ממש על שנתתי לה את הספר הזה. אחר כך גם תמי המליצה ואז יעל ועוד כמה חברות שאני מאד מעריכה את טעמן הספרותי דברו בו נכבדות. ואז גם יפה. כבר אי אפשר היה להתעלם מההכרח לקרוא אותו. 
במקרה לגמרי היתה כאן שבת שקטה ורגועה, בלי אורחים ואפילו אף אחד מהמשפחה הקרובה לא בא. אז התנפלתי עליו. 
לכאורה הכל מתנהל על מי מנוחות, גם כשמפולת שלגים מערערת את חיי הכפר בכלל וחיי אגר, הגיבור,  בפרט, גם כשהוא מצטרף לצבא ונשבה ע"י הרוסים. השקט בספר מחלחל ומנעים שֶפי את הקריאה בו.
אנחנו מתוודעים אל הגיבור, אנדריאס אֵגֶר שמו, כאשר הוא מנסה להוביל את רועה העזים הגוסס אל הכפר בשביל הררי מושלג, אך זה האחרון מתעורר לפתע ובורח חזרה במעלה ההר. כשאגר חוזר לכפר, הוא פוגש אשה צעירה שמחייכת אליו, מָרי, והוא מתאהב באחת. "כל חייו שב אנדריאס אגר אל הרגע הזה וחשב עליו שוב ושוב, על החיוך הקצר באותו אחר צהריים, ליד תנור המסעדה המתפצפץ חרישית." עמ' 11. 
מכאן הסופר מחזיר אותנו אל אגר הילד בן הארבע. הילד השתקן, החרוץ, המקבל את מה שנופל עליו בהשלמה. הוא מתבגר מול עינינו, מתחשל ומתחזק ותמיד מרוצה, ולנו הקוראים, לא נותר לנו אלא להתאהב בדמותו. חיים שלמים אנחנו עוברים עם הגיבור, תוך כדי תיאורי הטבע הקשוח והקר, עם חדירת הקידמה אל הכפר ועימה הטלויזיה והתיירים, עם התבגרותו והזדקנותו, ולאט לאט הוא הופך לשלנו. 
הספר אכן חרישי, והוא נכנס לנשמה בנועם. ספר שפחות יתאים למי שמחפש ספר קצבי ורב התרחשויות, הוא אינו כזה, אך הוא נקרא בשטף, ובונה את מקומו הנעים, נדבך אחר נדבך בתוך תוכֵינו. הוא תמציתי ומדוייק ופשוט ועשיר כאחד.

"אגר עמד לבדו על ההר. זמן רב עמד בלי נוע שעה שצללי הלילה נסוגו לאִטם סביבו. כשזז לבסוף, הבזיקה השמש מעל רכסי ההרים הרחוקים והציפה באורה את הפסגות ברכות וביופי שכאלה, שלולא היה כה עייף ומבולבל, היה צוחק באושר צרוף". עמ' 118