אישה בקוטב - כריסטיאנה ריטר

Eine Frau Erlest Die Polarnacht - Christiane Ritter

מגרמנית: טלי קונס

הוצאת אסיה, 2024, 262 עמודים מודפסים 

כולל הקדמה מאת לורנס מילמן ואחרית דבר של המחברת

"בקתת החורף הקטנה נדמתה לי יותר ויותר קורצת. בתור עקרת בית לא אהיה חייבת לצאת לסיבובי הסידורים המסוכנים בחורף. אוכל להישאר ליד התנור החם בבקתה, לסרוג גרביים, לצייר את הנוף מהחלון, לקרוא ספרים עבים בשלוות הניתוק, ואחרון חביב - אוכל לישון כאוות נפשי." עמ' 18

כן. זה אכן יכול להיות חלום. חוץ מזה, גם ג'ני וגם נירה דיברו על הספר הזה בסופרלטיבים מחוייכים ומוארי עיניים, כך שזימנתי אותו אלי. זהו ממואר קלאסי שנכתב ב ב- 1954 וסוף סוף תורגם והגיע אלינו. הוא מביא סיפור אישי מהצפון הארקטי, שתמיד חלמתי לבקר בו.

הספר מוביל את הקוראים אל הקושי הרב בתנאים של קור קיצוני וחוסר באמצעים אלמנטרים, שהמחברת, שבאה מאוסטריה, נאלצת להכיר, וגם אל היופי והזוהר שבקוטב ואל הרגשות שהוא מציף בה.

כריסטיאנה ריטר טסה - נוסעת - שטה למשך שנה, אל המקום בו בעלה, יחד עם קומץ דייגים ציידים מנהלים חיים סגפנים ונקיים. מי שקורא את הספר מרגיש בעצמו את המעבר מן הפחד המצמית של הישרדות בתנאים בלתי אפשריים - אל ההתעשתות, הצמיחה והתקווה. אור גדול, פיזי ונפשי מאיר את הסיפור הזה, דרך עיניה המשתאות של כריסטיאנה. היא מתמכרת לפשטות והקסם שבמקום הזה.

""אתה יודע, מִיקל, מרוב נצנוץ מלאכותי האנשים שם כבר לא זוכרים מהו אור, איך הוא בא והולך, ואת קסם הדמדומים."...אולי החשכה הגוברת מאירה את עיניהן של החיות, אולי הן רואות אז את פניהם האמיתיות של בני האדם?" עמ' 97

"אבל הסופה מדרום נוגה ורכה. ההמהום מתחיל מרחוק. הוא משתפל מן ההרים מטה בקצה הדרומי של הפיורד, וחולף מעל הבקתה ברוך ובמתינות מוזרים. כאשר הרוח הדרומית מתנגנת בעמקים הרחבים, אנחנו מרגישים את בדידותנו ביתר שאת." עמ' 144

"אור צפוני בעל עוצמה לא תתואר עומד בשמיים. אלומות אור בהירות מבזיקות מטה. הן נראות כמו מוטות זכוכית זוהרים היורדים מגובה לא ישוער. נדמה שהן נופלות עלי בקו אנכי, בהירות ומסנוורות יותר ויותר, מזדהרות בוורוד, סגול וירוק, מחוללות ומסתחררות בריקוד פרוע לרוחב כל השמיים;..." עמ' 147

"ציידי ספיצברגן של היום הם אנשים אחרים. מול המוות הם מציבים את חיותם. הם חוצים לבד את הארץ הבודדה ללא פחד מן המוות, מן הסערה ומן הלילה. הם הולכים למרחקים, מרוויחים את לחמם בקושי כדי שיוכלו שוב ושוב להישאר עוד שנה בצפון הרחוק." עמ' 197

האור הזה, שהוא כנראה מאגי, והחושך האינסופי שגם הוא מסתורי, גורמים למחברת לראות לפעמים חזיונות מוזרים. לפעמים אלה טרולים דמיוניים, לפעמים זוהי מפלצת (שתוארה במדויק גם במסמכים שמצאה בבקתה), לפעמים זהו מחזה פלאי בלתי נשכח שחודר לדם ולנשמה. יממות ארוכות שכולן לילות מכוכבים, כשמסלול דרכו של ההולך בדרכים הוא פרי התנסות בלבד. אי אפשר לסמוך על העיניים, אלא רק על מה שנלמד מניסיון קודם. לעיתים זה מביא את האנשים שם למצבים פסיכוטיים, הם כאילו מכושפים או מהופנטים. גם הבדידות יכולה להיות קשה מנשוא. בזמנים של בדידות קיצונית, כריסטיאנה מעסיקה את עצמה בעבודת פרך, בבקתה ומסביבה, בקיום ובהישרדות בסיסית. אבל ההתמכרות לנוף הזה ולקסמו היא בלתי נמנעת, וכריסטיאנה מתקשה לעזוב.

מעולם לא ראיתי את הזוהר הצפוני. כמעט הגעתי אל הקוטב הדרומי בטיול שערכנו בניו זילנד. היו מופעים של הזוהר שם, אבל בגלל מפולת באיזור לא יכולנו להגיע ולחוות אותו. אני מתעתדת לטוס לפיורדים הנורבגים בעתיד הקרוב מאד. אני מקווה שתהיה לי ההזדמנות לחוות לפחות חלק ממה שמתואר כל כך יפה ומרגש בספר הזה.

זהו ספר שונה ממה שאנחנו מכירים כאן. הוא ספר משם ומאז. הוא יותיר בך חוויה רגשית מיוחדת מאגית, קסומה שתישאר בך. מומלץ מאד.

  

  

  

  

  

  

 

על ארבע - מירנדה ג'וליי

All Fours - Miranda July

מאנגלית: שפרה קורנפלד

הוצאת פן, ידיעות ספרים, 370 עמודים

נקרא כעותק דיגיטלי באתר עברית

הספר הזה גרם לבאזז ענק בסביבתנו הספרותית. קשה למצוא מקום בה שלא התייחסו אליו, לרוב באהדה גדולה מאד. דיברו על אומץ בכתיבה, על היותו עכשווי כל כך ומיוחד, על חוזק נשי, על גיל חמישים החדש, על נשים בגיל המעבר שנמצאות בקדמת הבמה. סקס, סמים ורוקנרול של עכשיו.

הסתקרנתי. גם מה שקראתי על הסופרת סיקרן. אי אפשר להתעלם מהספר הזה ולתת לו לעבור מעל הבלוג שלי.

מדובר באישה בלי שם, נשואה לבעל מקסים ואם לבן, שכּדֵי לא להתייחס למגדר שלו - מדברים עליו ברבים. זה אתגר תרגומי לא פשוט, מן הסתם, גם הקורא/ת צריך/ה להכיל את זה. אני חייבת לומר שלא הבנתי את הצורך בזה לעלילה, אולי, חוץ מהרצון של הסופרת להיות מאד נוכחת בכאן ועכשיו, ואולי - מה שהבנתי בהמשך - כי גם היא לא מאד מוחלטת מגדרית. 

הגיבורה היא אמנית בין תחומית, מפורסמת למדי. היא גרה בעיר במערב ארצות הברית ומחליטה, לאחר שיחה עם בעלה וחברים, לנסוע לניו יורק, ולא לטוס לשם. זה היה אמור להיות מסע של כמה ימים לכל כיוון, תוך נסיעה של כמה שעות ביום. אלא שכשהיא עוצרת למלא דלק, לאחר נסיעה קצרה, ובהחלטה של רגע, היא נשארת במונרוביה, התחנה הראשונה של המסע הזה. היא שוכרת חדר במלון דרכים ומתחילה לשפץ אותו, בעזרת מעצבת, כך שיהיה לה נעים בו, שייראה כמו בית החלומות שלה. היא מסתירה את המקום בו היא נמצאת, כדי שמי שנמצא בקשר איתה, יחשוב שהיא בדרך לניו יורק, ואח"כ גם שהיא שם. מתחיל פלירטוט עם בחור צעיר שנשוי למעצבת שלה. היא מלהטטת בין סיטואציות ושקרים כדי להינות מכל העולמות. 

בחלק השני של הספר היא חוזרת הביתה. חוזרת לשיגרה האפרורית שלה. הרחק מכל הסקס שקרה ולא קרה. היא פוגשת בעצמה את גיל המעבר. כאן יש פירוט של חומרים ותרופות, איך ומה לעשות... יש גם מעין מחקר חברתי על גיל המעבר, ככלל, זה חלק בספר שנקרא לי פחות מעניין, אבל בחלקים הבאים הוא שוב מתרומם ומושך, ולקראת הסוף... טוב, תראו כבר.

יש בו משהו אחר, בספר הזה, הוא פעם מושך ופעם דוחה. בגדול - זוהי חוויה. לא תמיד נעימה, אבל תמיד נחרתת בזיכרון. הרבה נוזלי גוף משתתפים בעלילה, וסקס מכל הסוגים. נראה שהסופרת רצתה להראות שגיל המעבר הוא מן הזדמנות לעשות כל מה שרצית לעשות ולא העזת, ולעיתים נראה לי שהיא פשוט רצתה להדהים, לזעזע, להיות שונה ומיוחדת. לא תמיד התחברתי לזה. הספר הזמין אותי לפרקים, מאד אפילו, אבל בפעמים אחרות גם חשתי כעס. קטעים מסויימים נקראו בשטף ואחרים חיכו לפעמים יומיים. קטעים מסויימים נראו לי מוגזמים, לא אמינים, ואחרים נראו לי אמיצים, חזקים מאד, שוברי מגבלות. אולי זה גם, כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. 

בשורה התחתונה, הייתי ממליצה לכם עליו. הוא לא פשוט, ונראה לי שיש איזו מחוייבות באוויר, מין בון-טון שאומר שנכון לנו לקרוא אותו, לא להיות מחוץ לנושא שעל השולחן. 

אם הוא מרגיז אתכם מדי, שחררו, אבל כדאי מאד לתת לו סיכוי. 

המון הוצאות בחרו להדפיס אותו ונראה שיודפס בארצות נוספות. ההוצאה העברית הוּספה בגודרידס תוך כדי קריאתי אותו. שמתי פה רק חלק מהכריכות כי התמונות דומות. 

  

  

 

 

אתה נמצא כאן - דיוויד ניקולס

You are here - David Nicholls

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת כנרת זמורה 2024, 346 עמודים

""...תארו לעצמכם את המבוכה שתרד עליה, כשיצילו אותה בלי שיהיה כזה ברשותה. נשיאת מצפן בטיול רגלי היא דרך לומר, "תראו, אני מנסה, בסדר? אני עושה כמיטב יכולתי."" עמ' 35

בערך עד עמוד 90 אתם תיהנו מהשנינות, ההומור ומהשפה הקלילה והעדכנית, אבל העלילה מתחילה רק מכאן. מייקל הוא מורה לגיאוגרפיה במקצועו, פרוד מאשתו, ולמרות שהוא מאד אוהב את הלבד שלו, הוא מנסה להימנע מלשהות בביתו הריק, שמזכיר לו את כשלון נישואיו. מרני היא גרושה, עורכת ומשכתבת במקצועה, מעט סוציומטית, אבל שנונה ומצחיקה מאד. היא אישה שכיף להיות במחיצתה ואני, ולדעתי גם אתם - ממש רוצים להיות חברים שלה. הם מכירים זה את זו מרחוק, אבל קליאו, חברה משותפת, ששניהם סנדקים של בנה אנתוני, מזמינה אותם למסע בן עשרה ימים מהחוף המערבי לחוף המזרחי של בריטניה. זהו מסע רגלי. מייקל אוהב ללכת ברגל לבד. מרני פחות. 

"זאת אשמתה. היא ביקשה מקליאו לא לשחק את השדכנית, אבל במידת השכנוע הפנימי של פעוט הדורש שיפסיקו לדגדג אותו, ועכשיו היא משלמת את המחיר." עמ' 59

""תזכור," היא אמרה, "לפעמים הדבר האמיץ ביותר שאפשר לעשות זה להשתפן,"" עמ' 185

הספר בנוי מפרקים קצרים. בכל פרק אחד משניהם מוביל את הסיפור. בתחילת הסיפור אין קשר בין שניהם ולאט לאט נולד סוג של דמיון וחיבור בחשיבה שלהם, סוג של קירבה מהוססת. ואז הם צועדים ביחד, מדברים בשני קולות מתואמים מאד. אפילו ממשיכים זו את דבריו של זה. כמו משחק מסירות בכדור. ממוקדים בשיח וזה בזה, וגם האינטימיות נכנסת לסיפור. אבל סיפור האהבה העדין הזה, דווקא אז - מופרע. כן, תמיד יש משהו...  ואז אנחנו שבים למקום הקודם, בו כל פרק מסופר דרך עיניו של אחד מהם. ואנחנו מקווים. "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", אבל אולי יחזרו מרני ומייקל ללבד המקודש להם, אולי תהיה לנו כקוראים תחושה של פספוס...

""אה, אני לא בטוח שאני פול." "אז מי מהם אתה? מארבעת טיפוסי האישיות הבסיסיים?"  "אני לא יודע. את תגידי לי."  היא הביטה בפניו כאילו זה עשוי לעזור. "ג'ורג', נראה לי." "באמת? זה לא שכולם רוצים להיות ג'ון?"  "כל הפולים רוצים להיות ג'ון, והג'ונים בכלל בלתי נסבלים. הרינגואים די נחמדים וכיפיים. אבל ג'ורג' הוא האפשרות הכי אלגנטית. תאמין לי," היא אמרה, "ג'ורג' הוא הדבר להיות," והוא חש סיפוק לשמוע את זה." עמ' 224-5

הסיפור שופע הומור מהנה מאד, הכתיבה אינטליגנטית וטובה, ויש גם מתח קל באשר להתפתחות החברות או האהבה בין שני המשתתפים במסע. הסופר הזה יודע לגעת בדקויות של רגש בצורה מרומזת. עלי זה חביב במיוחד. 

לא מעט תיאורי נוף, הם הולכים הרבה וזה קצת מאיט את הקריאה במקרה הזה. יש גם מפות שונות של המסע. בריטניה, אתם יודעים, השם האמצעי שלה זה גשם, והמסלול שופע מהמורות, אבל עם החֶברָה הנכונה, אולי תרצו גם אתם לבוא? 

  

  

 

העמק הירוק האחרון - מארק סאליבן

 

The Last Green Valley - Mark Sullivan

מאנגלית: שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, 2022, 527 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

הספר עב הכרס שלפנינו מתבסס על קורותיה של משפחה אחת, משפחת מרטל ששני בניה עדיין חיים היום. אבא, אמא, שני בנים, גרמנים טהורי דם, אבל לא שייכים למפלגה הנאצית. אדלין, אם המשפחה בת 28 ואמיל האב נאלצים לעזוב את הבית, בכפר החקלאי הקטן באיזור הכיבוש הרומני בטרנסניסטריה. הם מצטרפים לקבוצות של נאצים שרוצים להגיע למערב, בגלל פחד ממה שהם עלולים לחוות אם ישתלט על המקום הדוב הרוסי. הם בורחים, כשחלום על עמק ירוק ויפהפה מוצפן בליבה של אדלין. "אנחנו נוסעים לעמק ירוק ויפהפה מוקף בהרים ויערות. ושלג על הפסגות. ומתחת יהיה נהר מתפתל ושדות חיטה ללחם, וגנים עם ירקות שנוכל לאכול מהם, ואבא יבנה לנו בית שבו כולנו נחיה יחד לנצח ולא ניפרד לעולם." עמ' 16 

תלאות הדרך רצופות באיומים וסכנות מוות ממשיות, כשלפעמים כדורים ופצצות מתפוצצים מעל לראשיהם של הזוג ושני בניו. הם מתמודדים עם עבודות פרך, רעב קיצוני, קור של מתחת למינוס 30 מעלות, עם פחדים ובדידות. לעיתים הם מוצאים את עצמם ממש בשטח האש בין הכוחות הלוחמים. 

אדלין חדורת אמונה באל, מה שמאפשר לה לעזור לאמיל ולבנים ולעודד אותם. אמיל נושא בליבו סיפור כמוס שהוא מסתיר מכולם, גם מאשתו האהובה: הוא נקלע למפגש מסוכן עם קצין נאצי ונאלץ לבחור, כשאקדח מכוון אל רקתו, בין שתי בחירות בלתי אפשריות, כל אחת מהן ושתיהן ביחד משפיעות על ראיית העולם שלו, ועל התפיסה שלו את עצמו.

הם ממשיכים בדרך מערבה, מסע שנמשך שנים, עוברים דרך מולדובה, רומניה, הונגריה, צ'כיה ופולין של ימינו. כל תחנה בדרך מציבה סכנות חדשות ואתגרים חדשים. בתחילת הדרך הם נוסעים עם הוריו של אמיל ואחותו וגם עם אימה של אדלין ואחותה, אבל לאט לאט נאלצים להיפרד כל פעם ממישהו אחר. לבסוף הם גם נפרדים אחד מהשני, אדלין ממשיכה למערב עם הילדים ואמיל מועבר אל מחנה שבויים סובייטי ליד הגבול בין אוקראינה ובלרוס. לא ברור לאף אחד מהם אם יפגשו שוב אי פעם, ויש רגעים של ייאוש ותחושה של חוסר תוחלת.

בתחילת הספר מספר סאליבן על מה שהביא אותו לכתוב את הספר. לאחר שהספר הקודם שלו, תחת שמי ארגמן, שינה את חייו, הגיעו אליו סיפורים אנושיים מרגשים רבים מאותה תקופה. סיפורה של משפחת מרטל הקסים אותו והדבר מורגש מאד באופן הכתיבה. מאד ציפיתי לקרוא את הספר הזה, כי זכרתי חוויית קריאה טובה ומרתקת מהספר על פינו ללה. 

גם הספר הזה מעניין מאד וסוחף, הכתיבה אמנם לא אחידה ויש קטעים רדודים מעט. כמה מהדמויות שטוחות. חלקים מעטים בספר אף נראו לי כמעט מיסיונריים. זו לא ספרות גבוהה, יותר סוג של תיעוד היסטורי, אבל הסיפור מושך, מרגש, מעורר השראה ומבוסס על קורות משפחה אמיתית. בסוף הספר יש גם תמונות של בני משפחת מרטל. אומץ ליבם של ההורים וההחלטות שנאלצו לקחת, תחת אילוצים קשים מנשוא גרמו לי להישאב לסיפור הזה. כמובן שהמחבר נטל כאן חרויות עובדתיות מסוימות לטובת העלילה. אבל סיפורם של ארבעת האנשים הללו, שסופרו למחבר על ידי שני הבנים, מאיר חלקים פחות מוכרים, לפחות לי, בסופה של מלחמת העולם השנייה ומעט לאחריה.  ולכן, למרות ההסתייגות - אני  בהחלט ממליצה עליו. 

"חיוכה של ריסה התרחב עוד ועוד ככל שהתקרבה אליהם. היא הייתה רטובה לחלוטין וכל בגדיה היו מכוסים דשא, ובכל זאת אדלין הבינה שהיא מעולם לא פגשה מישהי כמו גיסתה. ריסה היתה יפה וחכמה ומצחיקה מאד. לא עניין אותה מה אנשים חשבו עליה כשעשתה דברים משוגעים כאלה. היא הייתה...טוב... חופשייה במידה שאדליין לא הכירה. כמו שאמיל אמר, מזהים חופש כשרואים אותו." עמ' 165

 

  

  

זכרון הריצה - רון מקלארטי

 The Memory of Running - Ron Mclarty

מאנגלית: דורית בריל-פולק

הוצאת מודן, 2006, 347 עמודים

אם דינה לא היתה כותבת על הספר הזה את המילים היפות שהיא יודעת לכתוב, היה הספר הזה נעלם מתחת לרדאר שלי והייתי מפסידה אותו. תודה, דינה.

בבית אחד באיסט-פרובידנס רוד איילנד (צפון מזרח ארה"ב) גרו סמיתי אייד, אביו ואימו. משפחה מאושרת, עם דיג בשבתות וקבוצה מועדפת בבייסבול. בבית ליד, גרה השכנה בִּי וילדתה הנכה נורמה שאוהבת את סמיתי אהבת נפש. על הפסנתר בבית משפחת אייד מוצבת תמונתה של בֶּתאני, אחותו היפהפייה של סמיתי. בתאני נעלמה, והפעם לתמיד. הקול ששמעה בתוכה הנחה אותה לעשות דברים מוזרים, מסוכנים, לעצמה ולסביבותיה. סמיתי, הקשור אליה בנימי נפשו, זה שהיא מכנה "הוק", שתמיד נמצא איתה, ושהיא  - נמצאת איתו גם כשאיננה, יוצא לחפש אותה. כשנעלמה היה סמיתי ילד רזה מאד ונאה מאד, ועכשיו, 25 שנה מאוחר יותר, הוא בן 43, לוזר שעובד בעבודה משמימה, שמן ומוזנח, שיכור תדיר ומעשן. הוא יוצא למסע אופניים אל לוס אנג'לס, כי לאחר מותם של אביו ואימו הוא מוצא מכתב שבו נכתב שבתאני נמצאת שם והוא נחוש למצוא אותה. מרוד איילנד עד לוס אנג'לס זה אומר, אם לא אכפת לכם, פחות או יותר לחצות את ארצות הברית לרוחבה.

 "זוכר איך נתת לי לרכוב על האופניים בחזרה ואתה רצת לידי? בגלל זה אני מפחדת. אני מפחדת שאתה הפסקת לרוץ, ואני לא רוצה שתפסיק. אני רוצה שתישאר בנאדם שרץ. אני רוצה שתזכור את הריצה." עמ' 312

"מחוץ ליריעת האוהל שלנו, אחרי מַעבר רשת הגומי שחיבר את כולנו, בשמלת נשף לבנה, ניצבה בתאני בַּפוזה שלה. זאת היתה אחת הפעמים הבודדות שראיתי אותה בבירור. היא עמדה בגשם אבל היתה יבשה. מהחיוך שלה, מהשיער שלה, מהעיניים שלה זינקה השמש במקום שבו לא היתה שמש." עמ' 160

"היא השתתקה לרגע, וההערצה הדמומה שלי לאישה הזאת מילאה את האזור הכפרי של ארצות-הברית והציפה את הערים." עמ' 286

"פיליפ חייך במרירות - חיוך שפונה לתוך הנפש פנימה, חיוך שהוא בעצם רק קמט בפנים... ראיתי את העקול הזה של הפה שלו כלפי מטה על הפנים של אבא שלי. לא רציתי שהוא ידבר יותר." עמ' 305

הדרך אל בתאני רצופה מפגשים עם אנשים שונים ומיוחדים, חלקם עזרו לסמיתי וחלקם פגעו בו. אנשים התייחסו יותר לצלקות הרבות על גופו מקליעים שחטף במלחמת ויטנאם, לשערו וזקנו הארוכים. הוא הסביר לכולם שהוא לא חסר-בית. שהוא נוסע לחפש את אחותו. המפגשים האלה, וכן המפגשים עם נורמה ובתאני המלוות אותו כל אחת ממקומה - בונים את היופי שבספר הזה, שאתם ממש לא רוצים לפספס.