לדבר לעצמנו - אנדרס נאומן

 Hablar solos - Neuman  Andres

מספרדית: מיכל שליו

תשע נשמות 2017, 159 עמודים

אני מבקשת להציג בפניכם ספר משובח שמסתכל לקושי בלבן של העיניים ולא ממצמץ. אנדרס נאומן, סופר ממוצא ארגנטינאי החי בספרד, לא חוסך מאיתנו את הכאב שבמפגש המורכב הזה של מסע שסופו ידוע מראש. אנחנו נכנסים ללב ליבו של הקונפליקט הפנימי של אב שיודע שסופו קרוב, והוא מנווט בין הרצון להקנות ערכים לילדו, לבין רצונו לתת לבנו עוד כמה שעות של הנאה משותפת.

תכירו בבקשה את פדרו. פדרו הוא משאית שלוקחת שניים מהגיבורים בספר למסע. הנהג, מריו, הוא אביו של הנוסע השני בספר, ליטו בן העשר. אלנה, האם והרעיה נשארת בבית. זהו מסע שאמור להישאר בליבו של ליטו כחווית ילדות מאביו הגוסס. המסע אינו עובר בקלות, הילד מתעניין מאד במשחקי המחשב שלו, הוא אפילו מאוכזב מהיכולות המוגבלות של אביו בתחום הזה. מצד שני, יש אוירה חמה של ביחד בין שניהם, גם אם האב לפעמים מתעכב בשירותים או מנהל שיחות ארוכות עם אנשים שהוא פוגש בדרך. מריו יוצר עבור ליטו זכרונות ותחנות בדרך שיוכל להיזכר בהם כשיגדל ואביו כבר לא יהיה איתו.

אלנה, מרצה לספרות באוניברסיטה - שבין המילים מספרת לנו על הספרים שהיא קוראת - מנצלת את המסע הזה, המוגבל בזמן. היא יוצאת לדרך משלה ופוצחת ברומן סוער ורב תשוקה עם איזיקיאל, הרופא של מריו. 

הספר מהורהר מצד אחד, מלווה במחשבות בגוף ראשון של מריו, ליטו ואלנה. מצד שני, הוא מאד ארצי. התיאורים האירוטיים מאד פרועים וחיים. אלנה מתמודדת עם שניוּת אתית ומוסרית. עם שובו של מריו מהמסע, היא מטפלת בו במסירות אין קץ, ומסלקת את המאהב שלה מבלי להניד עפעף. 

באמצעות מריו מכניס נאומן אלינו את התהליך של הגסיסה והמוות בצורה רכה, מודעת, כשהילד הצעיר מסמל את התמימות השאננה של ההתחלות. ביניהם נמצאת אלנה, שממצה את החיים במלוא עוזם ועוצמתם.

ספר קטן ענק. מרובד ועמוק. נהדר. 

קישור לריאיון מרתק עם הסופר

הייתי מניחה לכם כאן ציטוטים רבים ואת עמוד 133 כולו, אבל הנה חלק אחד מהיפים שיש כאן "תיהנה, אתה שומע אותי? זו עבודה קשה ליהנות, ותהיה סבלני, לא יותר מדי, ותשמור על עצמך כאילו אתה יודע שלא תמיד תהיה צעיר, למרות שלא תדע את זה, וזה בסדר, ושתמיד יהיה סקס, תעשה את זה בשבילך וגם בשבילי, אפילו בשביל אמא שלך, הרבה סקס, ואם תחליט לעשות ילדים תעשה אותם מאוחר, ותלך לים בחורף... עמ' 133

ועוד אחד קטן ומקסים: "אפילו כשאמא שלי שותקת, היא יודעת מה להגיד" עמ' 113

  

   

אהבה יד ראשונה - מירה מגן

 

First Hand Love - Mira Magen

עורך הספר: יגאל שוורץ

כנרת זמורה דביר, 2022, 222 עמודים, 509 עמודים בדיגיטלי.

נקרא באפליקציית עברית

הכתיבה של מירה מגן אהובה עלי מאד. במיוחד אהבתי את ימים יגידו, אנה, ועל מיכאלה בכלל גמרתי את ההלל. כאן בספר הזה נפגוש דמות אחת מוכרת מ"מיכאלה". סמדר. כאן היא מקבלת במה רחבה יותר, היא משפיעה על כל שאר הדמויות. אבל אני מקדימה את המאוחר.

זה ספר על בניין דירות, על הדיירים שלו. יולה, סופרת לא צעירה, נשואה ואם, מצויה במעצור כתיבה. היא מגיעה אל קומת הקרקע של הבניין, לדירה שקיבלה בהשאלה מאחֶיה התאומים, כדי לנסות להתקדם בכתיבת הספר הבא שלה. היא עוד לא ממש פורקת את חפציה וכבר, איש גבוה, מעט מבוגר ממנה דופק על דלתה. הוא זוכר אותה היטב מתקופה משמעותית בחיי שניהם, אך היא אינה זוכרת אותו. מוזר.

דיירים נוספים בבניין: ניסו, הילד הרגיש, השמן והדחוי חברתית, ואימו מגי. מגי היתה אחות בבית חולים ועכשיו פרשה והיא עובדת בלילות. אופירה הסקסית, בעלת בוטיק מצליחה, הנשואה לפרימו, המסעדן המצליח, ומקנאה לו. בדירה אחרת גרים שני רופאים, אורנה ושאול לוי. הוא פסיכיאטר והיא רופאת משפחה על סף פנסיה. דיירת נוספת היא סמדר, זו שאהבתה לאלוהים התנגשה עם אהבתה לבעלה רפאל בו היא עדיין מאוהבת ומחכה לשובו. שפיותה מעורערת והיא נראית מוזנחת וחסרת ביטחון, אך כל הדיירים נוהים אליה, ומושפעים ממנה באופן מגי שאינם מבינים אותו. בנותיה של סמדר דאגו לה והיא גרה עם שותפה צעירה, שירה שמה, וגם לה יש תפקיד קטן בספר. סמדר היא זו המחברת בין השכנים בבניין.

בפנטהאוז גר אותו גבר גבוה, המכונה נבוקו, סופר מתנשא ומתבדל, גרוש ואב לשתי בנות, החי עם כלב גדול, מזדקן אף הוא. 

הקריאה בספר זרמה לי מאד, למרות שהעלילה דלילה. הדמויות כתובות היטב, מירה מגן יודעת לתאר אנשים, בשעות האור והחושך שלהם. הגיבורים בספר מדברים בגוף ראשון, לכל אחת מהדמויות יש השפה המיוחדת לה, והיא עקבית ומתאימה לכל אורך החלק שלה בספר. אבל היו בספר פרטים שלא הבנתי איך הם מסתדרים בעלילה, כמו הדרך שבה בחרה יולה כדי להגיע אל דירת הפנטהאוז, כל החיבור של יולה עם נבוקו פחות ברור לטעמי. 

למרות זאת, אני אוהבת את הכתיבה של מירה מגן. תמיד יימצאו בה פנינים בשפה שאני מאמצת אל ליבי. חייבת לציין את הקריאה באפליקציה של עברית שהיתה מאד נוחה לכך. בספרים מודפסים שאני אוהבת אני מניחה סימניות לרוב, והאפשרות להדגיש משפטים שאהבתי התאימה לי מאד. לכבוד זה אני מצרפת כאן רק כמה מהמשפטים שאהבתי. יש עוד. המון. אפילו רק בזכותם כדאי מאד לקרוא את הספר. 

"התנודדתי רגע, נאחזתי במעקה והמתנתי לבום של התרסקות השמיים וכל צבאם על ראשי המכוסח כאילו אכלתי טרפה ביום כיפור, אבל השמיים לא נפלו, להפך, התקרבו אליי רכים וחלקים כמו משי שחור, לא נשר לי הראש, לא נבקעה לי הגולגולת. אני חיה והלב שלי הולם ובוער לי בחזה וכולי הודו לה' כי טוב..." עמ' 178

"זה כאילו הלכתי לשוק לקנות תפוז ופינטזתי על הכי טרי וחדש ואז המוכר מוציא לי אחד מהקירור מהעונה הקודמת, לא ממש מלהיב אבל אחרי שטועמים, בכל זאת, תפוז. " עמ' 186

"יותר משישים שנה בעולם והשמיים עוד מפעימים אותה כאילו לא קרו החיים בינתיים." עמ' 259

"... חזרתי למראה, הסתכלתי על עצמי ואמרתי, כמה שלא תשקיעי בחיצוניות שלך אופירה, בסוף בסוף הנפש שלך מאיקאה, יש כמו זבל כמוה." עמ' 311

"אתה מצוי לאורך שנים בזוגיות צפופה אז סודותיך הקטנים הם ה'חדר משלך', אתה אפילו חייב שיהיה לך חדר משלך כזה שלא תימהל כולך בהווייתו של האחר ותאבד את עצמך." עמ' 346

"נכון שהיום כבר יוצאים אצלנו מכל מיני ארונות אבל לארון הספרים היהודי אין צ'אנס, תרצי או לא, הוא בילט-אין בנשמה שלך." עמ' 458

אהבה יד ראשונה

ספינת הגורל - כריסטינה בייקר קליין

 

The Exiles - Christina Baker Kline

מאנגלית: שרון פרמינגר

ידיעות אחרונות, חמד, 2022, כולל תודות ורקע

יש לי חולשה לספרים שמספרים על אוסטרליה. מאז שחזרתי מטיול - לגמרי קצר מדי - מהיבשת האוקיינית אני מחפשת עוד חומר על המקומות האלה ומתרפקת בלי בושה. הספר הזה הוא בוודאי לא הספר הכי טוב שתקראו, אבל ההנאה ממנו מובטחת לכם. גם אם חלקים בסיפור מאד ברורים מראש, ולפעמים העלילה קצת מאולצת, יש בו המון מידע מעניין, וכיף לקרוא אותו. 

שלוש נשים הן הגיבורות הראשיות של הסיפור. אוונג'לין היא ביתו החסודה של כומר, שעובדת כמחנכת של ילדים בבית אמיד ומתאהבת שלא בטובתה בבן המשפחה. הייזל, ביתה של מיילדת שיכורה, הנשלחת לגנוב למחייתה שלה ושל אימה המזניחה. מתינה, ילדה אבוריג'ינית המשמשת קישוט מחמד בבית משפחת פרנקלין, שם אמורים לחנך ולתרבת אותה, עד - אם יצלח הניסוי בה - שאולי תהיה כמותם, לתשואות המבקרים החשובים. שלוש הבנות הללו נפגשות. בלונדון של 1840, אוונג'לין והייזל מואשמות בגניבה ונשלחות, כאסירות, אל מושבת העונשין בארץ ואן דימן (Van Deimen`s land), בטסמניה. על האוניה בדרך מסתבר לאוונג'לין שהיא הרה והייזל המיילדת עוזרת לה בלידה. כאן הן פוגשות בשניים שישפיעו על גורלן: המלח באק, והרופא דאן. 

המסע והסיפור כולו כמו נקרא מעצמו. הוא מרתק, נעשה כאן מחקר מעמיק, והוא מביא את הקורא/ת למקומות פחות מוכרים בהיסטוריה ובעולם. אני ממליצה עליו בהחלט.

משפחה, סיפור - נירה מאי

A Family, Story - Nira May

הוצאת שתיים, 2021, 256 עמודים

זהו ספר ביכורים שיצא בהוצאה שכבר נהניתי מאד משני ספרים שלה: שעת אפס ועד שהגשם יחזור.

ממש לא היה לי קל עם הספר הזה. יש בו איכויות לשוניות יפהפיות אך גם פה ושם משפטים מסורבלים שאילצו אותי לקרוא את המשפט שוב ושוב כדי להבין מה רצתה הסופרת להגיד. הכתיבה דחוסה לעיתים, למרות שהמעבר מדמות מספרת אחת לשנייה עשתה טוב לעלילה. הספר הגיע אלי בצירוף דפי הסבר מהמחברת ועליה. צויינה בהם כוונתה של הסופרת להצביע על הקשר בין ההתפוררות של המשפחה להתפוררות הפוליטית המקומית. 

זהו סיפור שנוגע איכשהו בכולנו. משפחות, זו שבאת ממנה וזו שהקמת - תמיד תהיינה מעניינות. 

נראה לי שהספר הזה יחזור אלי מידי פעם מזויות שונות של המספרים בו, מטעמים שונים ומן ההתרחשויות שבו. אולי גם אליכם. מתבקש גם לחשוב על המשפט הידוע של טולסטוי על המשפחות המאושרות והאומללות. 

זהו רומן פוליפוני ובו ארבעה אנשים עיקריים המרכיבים את העלילה. מלכה, אם המשפחה, איתן, האב, שירה, הבת הבכורה ונועה הבת הצעירה, הדמות הערכית והפעילה פוליטית בספר. נראה לי ששמות בני המשפחה מכוונים. (כשאיתן פוגש את נעוריו שהוחמצו הוא עושה זאת דרך איש ושמו מלכיאל). מלכה נישאה לאיתן לאחר פרידה מאולצת מבן זוג קודם. היא קיבלה החלטה רציונלית להקים משפחה עם איתן השקט, הטוב, וכך עשתה. שתי הבנות נולדו בזו אחר זו ואופיין שונה מאד זו מזו. 

הכל מתנהל על מי מנוחות ועל פני השטח, למרות פצע ישן שאיתן נושא עימו מתקופת שירותו הצבאי. כשהוא מרגיש שהוא מנותק משלוש הנשים האהובות עליו, ושהוא שקוף במשפחתו, הוא עוזב את הבית ויוצא למסע. גם פנימי. בשלב מסויים הוא מחליט לחזור, אך הבית שנטש אינו הבית המוכר לו עוד. 

"מלכה חשבה, אומרים שלרווקות אין קמטים על הפנים וליטפה את פניה שלה בשביעות רצון. כל קמט אות הצטיינות או להיפך." עמ' 60

"מהר מאוד השיחה דעכה ושניהם חיכו שיהיה מה להוסיף, דיברו על החיים שסביבם אך לא על עצמם, על ה"יחד" לא דיברו." עמ' 112

"לא סיפרו שזה יכול להיגמר, פוף... אין. הנצח יכול להיות קצר." עמ' 197

הספר נע מדמות לדמות ומציג את התמונה האישית של כל אחד מבני המשפחה. זהו תהליך של אבל אבל הוא מדוברר כמעט נטול אמוציות. בשני מקומות כן מצאתי עומק רגשי: במפגש של איתן עם הכאב הלא פתור שלו בצבא, ולקראת הסוף כשמוצגת הבדידות החדשה של מלכה. 

הייתי מעדיפה שהספר יהיה כתוב פחות דחוס, גם צורנית, פחות דפים שלמים של מלל, שהשיחות, למשל, יהיו עם רווח בין דובר לדובר. עם זאת, כאמור, הספר מעורר מחשבה ואין לי ספק שיהדהד בי גם בהמשך.