Rautatie - Juhani Aho
תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי
הוצאת כרמל, 2021, 150 עמודים כולל אחרית דבר
הספר רואה אור בסיוע מרכז המידע לספרות פינלנד, (FILI), הלסינקי
ובסיוע מרכז הספר והספריות
זהו ספר ישן מאד שיצא לראשונה ב-1884, הוא קלאסיקה שנלמדת בבתי הספר בפינלנד. הסופר, שנחשב לסופר הלאומי של פינלנד, כבר מזמן לא איתנו. אבל בעברית יצאה המהדורה הראשונה ב - 2012, ואז פיספסתי את זה. לפני שנתיים יצאה מהדורה מחודשת שלו, והוא קרא לי מהמדף. גם המהדורה הקודמת תורגמה, אגב, ע"י רמי סערי. לצערי לא מצאתי תמונה שלה.
גיבורי הספר הם זוג איכרים פיניים, מטי וליסה, אנשים פשוטים, אנשי עבודה חרוצים עם שגרת יום קבועה ומוגדרת. היא חולבת את הפרה וטווה חוטים ובדים בנול, הוא קוצר את החיטה, מטפל בסוסה, ומנסה לצוד ארנבות בעזרת מלכודות. הם מתעוררים בשעה קבועה, יש נוהל ארוחת בוקר, גם ערב, וסאונה לפני השינה. מדי פעם מבקרים את הכומר המקומי ואשתו, שותים ומעשנים ביחד. בגדול - כל הימים דומים.
אבל מידי פעם עובר מישהו בכפר ומספר על מסילת רכבת שעשויה מברזל, והשניים מתקשים להאמין שיש אכן פסים מברזל. אלא שאפילו הכומר וגם אשתו אמרו שזהו פלא אמיתי ושהם חייבים לחזות במראה הזה.
מצד אחד הם ממש לא רצו לחרוג מהשיגרה הנוחה שלהם, שכבר למדו לחיות בה, וגם לריב בכיף זו עם זה. מצד שני - המחשבה על הדבר המופלא הזה שכולם מדברים עליו, טורדת את מנוחתם ומבצבצת כל פעם. כי איך זה יכול להיות שהכומר ואשתו אומרים משהו מופרך שכזה? פסים מברזל ומכונית שנוסעת עליהם עם גלגלים בלי סוס?
"מחשבותיו התמקדו בעניינים שנדונו בשיחה עם אשת הכומר ועם בעלה... האומנם ייתכן כי מסילת הברזל באמת סמוכה לכנסייה של הכפר לפינלהטי? אלמלא שמע זאת במו אוזניו, בשום פנים ואופן לא היה מאמין" עמ' 25. ומכיוון שהיה כל כך מוטרד במחשבות שכח לגמרי להביא לאשתו של הכומר את הבדים שביקשה, וליסה הכינה עבורה במיוחד.
""ליסה התיישבה לטוות מתחת לצוהר שבפינה שלה. מטי הרים מתחת לספסל פגיון ששימש אותו כדי לחתוך טבק והחל לקצוץ את העלים. "כבר עישנת את כל מה שקצצת שלשום?" שאלה ליסה. מובן שלא הספיק... הוא סתם קצץ לו עוד ועוד טבק בעודנו מתחמם... "סללו עכשיו מסילת ברזל גם ליד הכנסייה של לפינלהטי... שמעת?"" עמ' 48
""הם עצמם לא עשו שום דבר, אבל המדינה סללה להם עכשיו מסילת ברזל, ככה שהם יכולים לנסוע בה עד הלסינקי ולהמשיך אפילו לאמריקה." "לאן?" "לאמריקה." "די כבר עם השקרים האלה, תעשה לי טובה..." עמ' 49
אז הם מחליטים ללכת ללפינלהטי, אבל אומרים לעצמם שזה לא כדי לראות את המסילה. לא. הם פשוט רוצים לשמוע דרשה מפי הכומר המוכשר-יותר , מוכשר הרבה יותר למעשה, כי הרי יש להם שם מסילת ברזל ומה לא... ומכיוון שמדובר בעשרים קילומטרים הם יחכו לחג אמצע הקיץ. בשביל זה הם גם ימצאו איזו שהיא בטלנית שתטפל בפרה בהיעדרם.
ואז, משמגיעה השעה הם יוצאים לדרך. מדי פעם מלווה אותם עקעק* שמצחקק בקולו המוזר וכמו מתגרה ומלגלג עליהם.
"מטי עמד להרים ענף יבש מצד הדרך ולהשליך אותו לכיוון העקעק כדי לגרש אותו משם, אך בכל זאת לא עשה כן. הוא נמנע מכך כי חשב שליסה עלולה להסיק ממעשהו שלדעתו העקעק לועג להם ולכן, עצבני, בעלה רוצה לסלק אותו מהמקום. מטי התעלם איפוא לגמרי מהציפור, הניח לה פשוט להוסיף לנתר ולצחקק כאוות נפשה. העקעק ניצל את ההזדמנות, קיפץ וקפצץ, דילג וניתר מעץ לעץ בין שני צידי הדרך, וכל אותה השעה היה מתפקע מצחוק, מטלטל ומנענע בלי הפוגה ." עמ' 83
מה שקורה מכאן אשאיר לכם לגלות בעצמכם. הספר הוא סוג של שיר הלל רגיש לאנשים כמונו, שפתאום מציבים בפניהם מידע מטלטל ועליהם לבחור כיצד לעכל אותו, ומה לעשות עם מה שמשתמש ממנו. יש כאן גם דיבור מסויים על הבדלי המעמדות, שמציג את הגיבורים שלנו באור מעט נלעג, מה שלטעמי דווקא מחבב אותם על הקורא.ת. סיפור יומיומי כזה, עממי ואנושי כל כך שאי אפשר שלא לאהוב את הדמויות בו. הוא מעט איטי, ואני קראתי בו כל פעם ממש מעט, גם בגלל גילו המופלג וגם בשל מה שקורה סביבנו בעת הזו. אבל התרגום כייפי, והרגשתי ממנו סוג של נחמה. כמו נעלי בית. כמו שגרה ששוכחים לפעמים להודות עליה.
*קישור למחקר משעשע על עקעקים שפורסם על ידי ד"ר יונת אשחר ממכון ויצמן.
