זיכרונותיו של גנן אנגלי - רג'ינלד ארקל

 

Arkel Reginald - Old Hebacceous

תרגום: לי עברון 

תשע נשמות, 2021, 189 עמודים

מה שהזמין אותי יותר מכל אל הספר הזה הוא דווקא ספר גננים אחר שקראתי ואהבתי מאד. לא, לא מה שחשבתם, שגם אותו אני אוהבת, כמובן. אני מתכוונת דווקא לשנת הגנן של קארל צ'אפק. שאולי עוד נדבר בו כאן. הספר שלפנינו הוא ממתק סיפרותי מהסוג החביב עלי. גם מועשר בהומור אנגלי דק ומוקפד, וגם ציורי ונוסטלגי, ונעים עד מאד לקריאה.

"זה כל כך משונה! אתה נוטע עץ; אתה רואה איך הוא גדל; קוטף את הפירות, וכשאתה מזדקן, אתה יושב בצילו. כשאתה מת שוכחים אותך - כאילו מעולם לא היית... אבל העץ ממשיך לצמוח, וכולם רואים בו דבר מובן מאליו... כל אחד צריך לטעת עץ, במוקדם או במאוחר - ולו רק כדי להישאר ענָיו מול האלוהים." עמ' 19

הספר מתרחש בסוף המאה ה-19. בפתחו מסופר לנו על הגנן הזקן ברט פינגאר שיושב, שעון על כריות, בביתן קטן - ביתן הגנן - שהוא גר בו, ומסתכל בעין ביקורתית על גני האחוזה שהיוו את המשמעות הגדולה של חייו. ברט (הוברט) היה ילד שאומץ ע"י גברת פינגאר, אשתו של רועה הפרות, שמצאה אותו על מפתן ביתה. כבר היו לה שישה ילדים משלה. "מובן שבאותה תקופה היו רינונים, אבל בכפר אנגלי תינוק לא צפוי מעולם לא היה חומר לעמוד הראשון של העיתון... הרברט הצעיר התאקלם בביתו החדש; העונות באו והלכו; המכונה החדשה לקשירת האלומות החלה לקשור אותן בחוט..." עמ' 19

ילד אחד שנוסף לשישה אחרים, פחות נוטה להתבלט, מן הסתם, ובַגיבור כאן מושרשת איזו שהיא צניעות קיומית. אבל אז קורה המפגש עם גברת צ'רטריס, מפגש שמשנה את חייו לחלוטין ומכאן ממריא הסיפור. "כשעזב את בית הספר של הכפר הוא היה הרבע-עוף הננסי ביותר שראיתם מימיכם. כדי לשוות לו את הכבוד הראוי למעמדו החדש ציידו אותו בזוג מכנסי קורדרוי שנחתכו בברכיים והגיעו עד לבית שחיו.... מרגע שאתה נלכד בלפיתתו של הקורדרוי, אין הוא מרפה ממך." עמ' 73

זה לא אומר שאינו עומד על דעתו המוצקה. גברת צ'רטריס מוציאה אותו מאלמוניותו כלפינו ובונה את עתידו כַּאחראי על גני האחוזה שלה, תפקיד שמילא באחריות ואהבה וגם זכה לעידוד והוקרה. הוא חקר והעמיק ידע ואף לימד אחרים ושפט בתחרויות בתחום. הוא למד איך לדבר עם רמי מעלה ולגרום לגבירתו אושר בשל פריחה של פרחים נדירים האהובים עליה. לרגעים מצליח הסופר להעביר אלי כקוראת את ההתרגשות המפעימה שחשו אנשים בספר מיופיים של פרחים. "... וכשראתה את הפרחים הכחולים נעים ברוח, השמיעה קריאה קטנה של אושר צרוף. שוב חשה את המשיכה ההיא בלבה, מין חנק כמעט מכאיב." עמ' 93

כשהוא נדרש לניהול הוא יודע בדיוק מה עליו לעשות. הצמחים והפרחים הם כל חייו, המשמעות העמוקה ביותר של כל מה שהוא חווה ועושה, ובכל מה שקשור לאלה, לא היה מבחינתו שום מקום לעיגול פינות או הקלת ראש.

"לברט פינגאר לא היה פנאי רב לבחורות, אבל כשאחת נופלת עליך מהשמיים, כמו שאומרים, ומבקשת את עצתך בנוגע לכל מיני דברים, וגם יש לה שיער בגון התירס הבשל - ובכן, זה לא דבר של מה בכך. הוא חשב רגע ואחר כך הביע את דעתו המנומקת: ישנם דברים רבים לומר לזכותן של הבגוניות..." עמק 61

ספר מתוק וכייפי להעביר איתו ימים קרים כשאפשר להסתכל בחלון, גם אם אין כזה, ולראות גן פורח ואיש אחד מיוחד הטורח ומטפח אותו ואותנו. אוהבת מאד את ההדפס - של טליה בן-אבו - שעל הכריכה, אבל אפילו יותר את אלה הישנים מההוצאות בעולם. 

    

    

  

מעוף העורב - אן-מרי מקדונלד

 The Way the Crow Flies - Ann-Marie MacDonald

מאנגלית: שאול לוין

כנרת בית הוצאה לאור, 2005, 855 עמודים

עוד לפני שנכנסים לעלילת הספר רחב הידיים הזה מופיע דף אחד קצר שמספר על רצח של ילדה, לבושה בשמלת כותנה כחולה וענודה בצמיד קמעות על ידה. העורבים ראו מה קרה. 

ואז עוברים לסיפור כמו אידילי, אבא-אמא - בן גדול - בת קטנה. משפחה: חמה, אוהבת, מגוננת. מגוננת מאד. כללי הנימוס וההערכה ביניהם משקפים חיי משפחה אידיליים. האב טייס קרב לשעבר והאם עקרת בית מסורה. שנות השישים. שירים כמו: Unforgettable, This land is your land, פיט סיגר...הם מגיעים לגור בסנטרליה, קנדה, בשיכון משפחות של חיל האוויר, לא מאד שונה מכאלה אצלנו, השמש זורחת והציפורים מצייצות. הכל טוב.

"מעמדם האירעי כחסרי בית עומד להסתיים. ברגעים האחרונים הללו הם עדיין פגיעים, קונכייתם רכה." עמ' 50

"...היא שומעת את רוי נונאן אומר: "אחותך דיי טובה בשביל בת." ואת תשובתו של מייק ,"כן, אני יודע." מה היה ביום הזה שלא היה מושלם?" עמ' 80

אבל לאט לאט, כמו טיפת דיו לתוך כוס מים צלולים, חודרת עכירות לתוך האידיליה הזו. ואז קורים דברים. למרות שהספר ארוך ומלא תיאורים - חשובים מאד לעלילה - אסור לדלג על אף משפט. מדלן, הילדה המרכזית בסיפור, חווה בבית הספר דברים שהשתיקה יפה להם. היא פוחדת לספר להורים שממילא עוטפים אותה ומאפשרים לה להמשיך ולהסתיר. "נחמד מצידו. להסתבך עם המורה שלך זה רע כשלעצמו, אבל מי רוצה להסתבך גם עם ההורים?" עמ' 205

ג'ק, אבי המשפחה, מתבקש על ידי מפקדו הנערץ לשעבר סיימון, לארח מדען גרמני שעברו לוט בערפל. הוא מסתבך והולך במשימה הזו. בין השכנים בשיכון יש גם איש אחד, מר פרויליך, איש חביב מאד, ויש לו קעקוע של מספר על ידו. ברקע, הנשיא האמריקני ג'ון קנדי מזהיר ממלחמת עולם שלישית. ומשבר טילים בקובה. 

זהו ספר שמזמן חוויה מיוחדת במינה לקורא. מצד אחד, יש פה התמודדות של ילדה בת 9 המתבגרת מול עינינו ואנחנו, הקוראים מצויים עמוק מאד בתוך חייה. בפן נוסף יש פה התמודדות של מבוגרים עם ציוויים מוסריים תובעניים, ועם פחדים משלהם - המשפחה המלוכדת והחמה הזאת חווה טלטלות קשות. ויש את סיפור הרצח. רמזים מפוזרים לכל אורך הספר ורק בסוף, כשהכל נארג ומתלכד, מסתבר לנו שמה שחשבנו שונה מאד ממה שקרה שם באמת. 

בקטעים מסויימים הרגשתי שהספר מרחיק אותי, מִפַּחד. אבל באחרים לא יכולתי להניח אותו ולוֹֹֹ. לא יכולתי להתנתק ממדלן והמשפחה שלה, השכנים, החברים, הילדות בבית הספר... בסוף אפילו כעסתי על כל מיני הסחות דעת שנדרשתי להן ושלא נתנו לי לקרוא. מכירים את התחושה הזאת? 

"כל אלה אירועים בלבד, פזורים בזמן. קָרבו אותם זה לזה, מוללו אותם בין אגודל לאצבע עד שיתגלגלו כמו רימות, יתרככו כמו משי, ילבשו צורת קשר, ואריג. נחוץ כפר שלם כדי להרוג ילד." עמ' 696

לא קל לקרוא את הספר הזה, ומאד לא קל לי לספר לכם עליו, אבל החוויה שבקריאתו היא משהו מיוחד ויפהפה שלא כדאי לפספס. כן, תהיה פה השקעה מצידכם, של זמן, של עומס רגשי. גם לי הוא חיכה זמן רב עד שהעזתי. אבל התגמול הוא עצום. אל תוותרו.

    

    

    

    

 

מלון אדלון סאגה משפחתית - רודיקה דנרט

Rodica Doehnert Das Adlon

מגרמנית - אברם קנטור

ספריית פועלים 2021, 400 עמודים

הספר הזה הוצא בגרמניה, והודפס גם באנגלית וכאן אצלנו. אימי היתה ילידת ברלין אך מעולם לא הסכימה לחזור לשם. אני נסעתי לשם לפני כמה שנים ואפילו צילמתי את הבית בו נולדה וגדלה עד גיל 10 בערך, אז החליטו הוריה לעלות לישראל. בתקופה שכבר החלו להצר את צעדיהם של יהודים שם, סבא שלי, לאחר שכמה פעמים ויתר על האישור לעלות שהיה לו לעלות לארץ עבור אנשים שהיו צריכים את זה יותר לדעתו, החליט לבסוף ועשה מעשה. אבי, שהגיע מקמניץ, אז עיר קטנה בגרמניה, הקפיד לומר לנו תמיד שאימי באה ממעמד גבוה משלו, בגלל מוצאה הברלינאי.

הספר הזה מספר את סיפורו של מלון אדלון, מלון יוקרתי ומפואר גם היום, שהתחיל מחלומו של נגר צעיר, לורנץ אדלון שמו. אדלון שכנע את הקיסר וילהלם השני שהוא יבנה את הבניין היפה והמפואר ביותר שיאדיר את שמו. זוהי סאגה משפחתית שעוברת מסוף מלחמת העולם הראשונה דרך חמישה דורות של נשים חזקות. הוא מתחיל במקביל מקתרינה שהיא אדריכלית שעובדת על שיחזור ובנייה מחודשת של מלון אדלון בברלין, ומסוניה, סבתה, שגרה בו תקופה ארוכה מאד. סיפורן של נשות המלון מתחיל מסבתה של סוניה, ואשתו של לורנץ אדלון, אוטילי, שעל ערש דווי טבעה את המשפט "הנשים במשפחה שלנו אינן שוות כלום!" (ההדגשה במקור, עמ' 172). בתה, אלמה, שהיא סבתה של סוניה, ילדה את ביתה שלה לאחר היריון אסור. אם זה נשמע לכם עמוס, תוכלו להיעזר בתרשים של עץ המשפחה שנמצא בתחילת הספר.  

יש פה סיפור טוב ומעניין מאד, אבל לצערי בעיני הוא מסופר לא טוב. הבעייה העיקרית שלי היא עם משפטים בעברית, שנראים כאילו לא שמו דגש מספק על הניסוח. הנה כמה דוגמאות:

"לפרידה התנשקו ארוכות, והצטערו שעליהם להיפרד." עמ' 97

"וכדי להדגיש את כוונותיה המשפחתיות, הוסיפה מרי-לו אייטל, בלי כל מושג ובנאיביות,..."עמ' 270

""אני לא מסוגל לטרוף בכמות שאני רוצה להקיא," אמר נסיך הציירים לקבוצה". עמ' 276

"למה אתה משאירה אותי לבד אִתה?" עמ' 285

 זה נראה כאילו פרסמו את גרסת הבטא של הספר.

נראה שלחלק ממי שקרא את הספר זה לא הפריע. אני שמעתי את אמי אומרת לי, כנראה בתרגום מגרמנית, "מה עושה אותך לחשוב ככה?". דברים כאלה ממש מעכבים לי את הקריאה וגם מורידים מההנאה. חבל.

אחרי שכל זה נאמר, צריך אולי לציין שוב שהסיפור מעניין. יש בו מידע היסטורי בדוק, נשען על עובדות. יש סיפור מעניין מאד במשפחה הזו ובאנשים שהקיפו אותה. וכמובן, זה מלון שהוא מוסד חשוב גם היום, ובתור שכזה מעניין ללמוד על קורותיו.

הספר עוּבַּד גם, כמו שניתן לראות כאן בקישור, לסרט וסדרת טלויזיה בגרמניה, נראה טוב באמת, אף שהוא דובר גרמנית בלבד, מן הסתם. יש גם ספר שנכתבו על ידי הדה אדלון, אחת הדמויות החשובות בספר, שלא תורגם. לשיקולכם.

 

  

 

נערה במעיל כחול - מוניקה הסה

 

Girl in the Blue Coat - Monica Hesse

מאנגלית: גרשון גירון

הוצאת פן ידיעות אחרונות, 2021, 288 עמודים

הספר מתרחש באמסטרדם של 1943. חבורת צעירים מנסים לשרוד ולהרים את הראש מול הזוועות שמתרחשות מול עיניהם. 

הָנֶקֶה היא נערה נוצריה הנראית ארית, גבוהה, בלונדינית, עיניים ירוקות. יש בה את כל מה שצריך כדי לשרוד בתקופה שבה הסיפור מתרחש. היה לה חבר שנהרג במלחמה והיא מתאבלת עליו, וגם חשה רגשות אשם בגלל נסיבות מותו. היא סוחרת בשוק השחור בתלושי מזון ובמוצרים אחרים שאנשים מבקשים ממנה, תוך שהיא עובדת כפקידה אצל קברן. זהו מבחינתה סוג של מלחמה פרטית בכובשים. היא מתבקשת ע"י לקוחה שלה, אישה מבוגרת ובודדה, למצוא עבורה את מרים, ילדה יהודיה שנעלמה מהמסתור בביתה לאחר שמשפחתה נרצחה. לאחר התלבטות וחשש הנקה מקבלת על עצמה את המשימה. במהלך חיפושיה היא פוגשת את אחיו של אהובה המת, המצרף אותה אל חבורת הצעירים שמצילים ילדים על ידי העברתם למשפחות מאמצות תוך סיכון חייהם. אחת מהם אף מצלמת ומתעדת את המתרחש. הנקה מגיעה בעקבותיהם אל התיאטרון, המקום המפואר והתרבותי באמסטרדם, שהפך לתחנת מעבר חשוכה, צפופה ומצחינה שבה נמצאים משפחות יהודיות בתנאים לא תנאים, בדרכם למחנות הריכוז. גם כאן הנקה חושבת לוותר, אך בכל זאת ממשיכה.

אווירה של פחד מפני החיילים הנאצים הממלאים את העיר ומפילים חיתיתם על התושבים מלווה את הסיפור כולו. הגיבורה היא דמות שלמה ועגולה. לפעמים אנוכית, לפעמים אמיצה, לפעמים פועלת מהבטן. גם חבריה לקבוצה אינם חסרים פגמים. הסיפור מסופר בגוף ראשון. כל אלה תורמים לאמינות הסיפור. הסופרת היא עיתונאית וערכה מחקר רציני על שהתרחש באמסטרדם של המלחמה ההיא. 

בסוף הספר יש הערה על הדיוק ההיסטורי וזה מאיר טוב יותר את מה שקרה שם באמת: "שיעור שיתוף הפעולה ההולנדי היה גבוה יחסית, ואפילו מתנגדי הכיבוש נכנעו לתחושת הביטחון הכוזבת שנוצרה בעקבות האופן ההדרגתי שבו נאכפו ההגבלות הנאציות: המדינה היתה משולה לצפרדע במים שרותחים לאט." עמ' 282.

הספר קריא מאד, הוא גם כתוב טוב, וזכה לביקורות טובות אצלנו וגם בעולם, אבל משהו בו היה לי כאילו אנמי. ולכן אני - פחות. 

   

   

    

    

זיכרונותיו של חתול נודד - הירו אריקווה

 

有川浩,

許金玉 - 旅貓日記

תרגום מיפנית: אירית ויינברג

הוצאת הכורסא 2021, 215 עמודים

"מובן שלא משנה עד כמה הספר מעניין, אני לא מסוגל לקרוא אותו. כמו שהסברתי קודם, בעלי חיים הם בדרך כלל רב לשוניים בכל הנוגע לשפה המדוברת, אבל לקרוא אנחנו לא יכולים. אוריינות היא מיומנות שיש רק לבני אדם." עמ' 103

כמו שתראו כאן למטה הספר הזה זכה לפרסום בארצות רבות במיוחד. נראה לי שמכל הספרים שסיפרתי לכם עליהם פה הוא הפופולארי ביותר. כאן במחוזותינו, יעלי הגדירה אותו כ"אמנות נהיגת המירוצים בגשם, אבל בחתול וביפן", דינה ונורית, אפי וחלי, גם הן שפעו מחמאות, אז היה ברור לי שאני חייבת לקרוא אותו. זאת למרות שאני לגמרי מהצד של הכלבים. החתול פה הוא חתול רחוב שורד והוא כל מה שאנחנו חושבים על חתולים כשאנחנו הולכים לפינה הגזענית מולם. הוא מתנשא ועצמאי, הוא מקבל החלטות וכופה אותם על סביבתו, הוא בז לכלבים ומשוכנע שאין בלתו. 

הוא קובע את מקומו על מכסה המנוע של המסחרית הכסופה של סטורו, וזה מאכיל אותו מעת לעת. בתמורה מזכה אותו החתול ברשות ללטפו, כל זמן שאינו מגזים בכך. שיגרה. אבל אז קרתה לחתול תאונה שבה נפצע וסטורו טיפל בו במסירות. החתול קיבל שם וכך התחילה ידידות אמיצה בין השניים.

 

5 שנים לאחר מכן הם יוצאים למסע במסחרית הכסופה, בכל תחנה במסע סטורו מבקש להשאיר את ננה אצל המארחים לתקופה אבל הדבר אינו מסתייע. בתחנה הראשונה המארח היה קוֹסוּקֶה, חבר ילדות שחלק איתו את החתול הקודם, האצ'י, ושאשתו חובבת החתולים עזבה אותו. בתחנה השנייה נמצא יושימינֶה, שהוא חקלאי שמאמין, כמו ננה, שתפקידו של חתול הוא לצוד עכברים. ננה יוזם מריבה עם החתלתול של יושימינה והם ממשיכים בדרכם. סוּגי וצ'יקָקוֹ הם התחנה הבאה, חברים מהתיכון והאוניברסיטה. לזוג מין מלון לבעלי חיים שהקימו וננה דואג להסתכסך עם הכלב והחתול שלהם. כך שהם יוצאים למסע האחרון ומגיעים אל נוריקו, דודתו השופטת חסרת הטאקט של סטורו. כאן גם מתבררת מטרתו של המסע. 

הספר הזה כתוב לחובבי בעלי חיים אך מונגש מאד למי שאינם כאלה. הספר שופע רגש וחמלה, ודמותו של ננה משופעת בהומור בריא. לעיתים קרובות דמעתי, וכשהציניות שבי ניסתה להרים דגל - גירשתי אותה מיד.

"אני חושב שהכלבים ויתרו כבר מזמן על אופי של ציידים... זה ההבדל המהותי בין חתולים לכלבים. גם אם מה שאנחנו צדים הוא רק חרק, מבחינתנו זה עניין של כבוד להרוג אותו בעצמנו... וכמי שמתגאה בזהותו כצייד, לעולם לא אשפיל את זנבי מול מה שאורב לסטורו, מה שזה לא יהיה." עמ' 152

ספר יפני תמיד מעניין אותי גם בקטע המנטלי. זה משהו שככל שאני לומדת עליו יותר הוא יותר מסקרן אותי.  זוהי חשיבה אחרת וראייה שונה משלנו את העולם. במקרים כאלה אני פונה אל נציגי ביפן דני נחושתאי. הוא תמיד מתגלה כאוצר בלום בכל מה שקשור לעולם היפני. כתב הסימנים - בניגוד לאותיות - שקבע את שמו של ננה ועוד לפני כן את שמו של החתול הקודם האצ'י, אינו מוכר לנו, והוא מעניין מאד. תהיתי אם יש משמעות מיוחדת לשמות בסיפור. דני כתב ש"השמות ביפנית נכתבים באותיות סיניות כשלכל אות יש משמעות. ניתן לכתוב את אותו השם בשימוש באותיות שונות, כך שמשמעות השם משתנה, לפיכך, מבלי לראות את השמות באותיות המקוריות, לא ניתן לקבע את המשמעות." טוב, את זה כמובן לא יכולתי לתת לו. 

"סוגי וציקקו הכירו מאז שהיו קטנים. הוא קרא לה צ'יקקו והוא קראה לו בשם הילדותי שו-צ'אן. אבל בשלב מסוים התחילו הילדים לצחוק עליהם, ולכן הוא החל לקרוא לה בשם המשפחה שלה. סוגי היה מאוהב בצ'יקקו ובדיוק בגלל זה התבייש לקרוא לה בשמה הפרטי. אינספור פעמים ביקש ממנה שגם היא תקרא לו בשם המשפחה, אבל היא לא הסכימה בשום פנים ואופן והמשיכה לקרוא לו שו-צ'אן. זה הביך אותו אבל גם היה לו נעים." עמ' 110

ספר שקל ונעים לבכות איתו. התיאורים של הלכי הנפש מאד מונגשים מאד, אולי כדי להתאים לקהל צעיר, אבל זה האיר לי שוב את המנטליות ודרך החשיבה היפניות, וממש לא פגם בהנאה מהקריאה. ערכים ואנושיות - לא מילים גסות. מומלץ מאד.