ויקי ויקטוריה - גיא עד

 

Vicky Victoria - Gai Ad

הוצאת אסיה, 2020, 219 עמודים

לא מזמן קראתי סקירה אוהדת מאד על הספר "הבארשֶבעים" של גיא עד, (תודה דינה) ונזכרתי כמה אהבתי את הספר הזה שלה כשקראתי אותו לפני כמה שנים. בתזמון מוצלח הגיע ויקי ויקטוריה לספרייה, יחד עם כמה חוות דעת אוהדות מאנשים שאני מוקירה את דעתם. אז למרות שפחות אהבתי את הכריכה מיהרתי לקחת אותו אלי, וכמה טוב שלא פספסתי אותו.

ויקי מנילה היא אם חד הורית לדניאל, ילד שמן וחכם מאד עם עיניים כחולות מלאות הבעה. ההיריון שבסופו נולד דניאל נהרה כלאחר יד, והמשיך - חלקית מתוך החלטה מודעת ויותר מפני שויקי לא טרחה להפסיק אותו. עכשיו כשאנחנו פוגשים את שניהם, ויקי היא עורכת דין לענייני משפחה, או כמו שדניאל קורא לזה - דיני עלבונות. היא בת 30 ודניאל בן 8. לידתו של דניאל, הטיפול בו וגידולו מתבררים כהרבה פחות הרואיים ונשגבים ממה שחשבה לפני שהוא נולד, ולא תמיד היא אוהבת את בנה. בשלב זה בחייה ויקי מחליטה החלטה נוספת. היא עוזבת את הקן המוגן של הוריה ועוברת לגור בעיר הגדולה, שם לא יישָאֵל דניאל שאלות באשר לאביו הלא ידוע. 

אבל חכו רגע. בראשית הספר אנחנו פוגשים את השכנים: איזידור כבד הראייה - נדגיש, לא עיוור - ואת גאולה המכוערת, שניים שהזוגיות שלהם היא מופת של אהבה, ואפילו מושא לקנאה. בהמשך נפגוש את גליה, חברתה עוד מהצבא, ואת משפחתה ה-כמו מושלמת. גליה מנהלת חיים שונים לגמרי מאלה של ויקי, היא מנותבת וחדורת מטרה ודרכה מאד ברורה לה. דמות נוספת חשובה היא ויקטוריה לִיבֵּר. ויקטוריה היא אחותו הגדולה, הנערצת, האהובה, והמֵתָה, של מתי הצעיר. היא בִּיתם של הרוקח גדעון ואשתו רֵינָה שיודעים ומחליטים בשבילה מה טוב ונכון לה, מה שיגרום להם בהמשך לאשמה ואף לשיתוק. 

דמויות נוספות נפגוש במהלך הקריאה. כולן עגולות ושלמות ומובילות את הסיפור בצורה מיוחדת. כך, כל פעם אנחנו פוגשים זוג כזה או אחר בסיפור שמביא אותנו לכמעט שיא של החלק שלו בסיפור, אבל אז מסתיים הפרק ועוברים לזוג אחר. אנחנו נשארים במתח, עם הרגש שפיתחנו כלפי האנשים שהיינו איתם בפרק הזה ועוברים למישהו אחר בפרק חדש. לבסוף כל החוטים נשזרים בצורה יפהפייה ונשארת ההנאה הגדולה מהסיפור, מהדמויות, ומהעברית המנוסחת כל כך יפה. עניינו העיקרי של הספר, לדעתי, הוא ההורות. גם משום מקצועה של ויקי, גם משום הטעויות שנעשו והפצעים שנפצעו כל ההורים בספר, גם משום הנחמות ורגעי האושר. הרבה מקום למחשבה, להורים בהווה, למי שיהיה הורה, גם למי שבוחר שלא להיות.

"הורות מתרחשת בשכבה עליונה מבוטנת. צריך להישאר שם כל הזמן ולדאוג שהילדים לא יחליקו למטה דרך איזה קרע. כל קפיצה חזקה מדי של הילדים, קול עמוק מדי, מהדהדים ברחבי הבית, והילדים נידוגים מיד בחזרה." עמ' 91

"מצחיק לומר, אבל זה לא היה אישי. זה לא שייחלה לילד אחר. הוא היה הכי שווה. הוא נגע לליבה. היא פשוט לא רצתה את הקשר הזה ביניהם." עמ' 150

הספר מוקדש לשאול אברון המסעדן המנוח, ולא מעט מהסצנות בו קורות ב"אברמסקי", המקבילה כנראה ל"יועזר בר יין" המיתולוגית שלו. גם הפן הקולינרי בספר מסמל לטובה את העיר תל אביב בעיני הסופרת שהגיעה לעיר מבאר שבע של פעם. 

אני ממליצה עליו בחום. אל תפסידו. וגם, קראו את הבארשֶבעים. תצאו נשכרים פעמיים. 

שיחות עם חברים - סאלי רוני

 

   Conversations With Friends - Sally Rooney
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת מודן סדרה לספרות יפה 2020, 275 עמ' כולל תודות.

"משום מה הרגשתי שניק חש כלפיי אהדה ללא תנאי, תומך בי בכל מקרה, ואילו לבובי היו עקרונות נוקשים שהיא החילה על כולם, לרבות עליי. לא פחדתי מהשיפוט של ניק כפי שפחדתי מהשיפוט של בובי. הוא שמח להאזין לי גם כשלא הסקתי מסקנות נוקבות, גם כשסיפרתי על התנהגויות שהאירו אותי באור לא מחמיא" עמ' 173

במשך פרק זמן לא מבוטל בו קראתי את הספר הזה לא הצלחתי להחליט אם אני אוהבת אותו או לא. את הספר הקודם שקראתי של סאלי רוני אהבתי מאד. וכאן, הרגשתי שהכל מרופרף, זה כאילו כל כך הרבה מלל נישא מעל המשתתפים בשיחות האלה עם החברים ועם המכרים, מלל שאין בו עומק, שהוא עוסק בניסיון להרשים, להישמע אינטליגנטים. מילים שהאומרים אותן חשבו היטב לפני שאמרו אותן, והרגש לא הצליח להפריע. מכיוון שאני טיפוס רגשני, לא אהבתי את זה. אבל נשאבתי, כי הסיפור נע מהשקפות פוליטיות נחרצות ומוּבְנוֹת עד למה שמערער אותן - לרגש.

פרנסס הגיבורה וה"בסטי" שלה, בובי, (לדעתי לא סתם נבחר לה שם שהוא גם של בנים), שגם היתה בת זוג שלה, מופיעות במופעי ספוקן וורד. אלה הם מופעי הקראת שירה במילים יום יומיות, לעיתים בוטות. פרנסס מרגישה שהיא האנדרדוג פה למרות שהיא זו הכותבת את הטקסטים במופעים שלהן. פרנסס היא אינטלקטואלית ענייה שנזקקת לעזרתו הכלכלית של אביה המצוי כמעט תמיד בגילופין. בובי באה ממשפחה עשירה, והיא יפהפייה ומלאת כריזמה. שתיהן בזות לקפיטליזם, כל אחת מהמקום שלה. התחושה שלי היתה שפרנסס מנסה לכסות על רגשותיה באמצעות משפטים מתוחכמים ועוקצניים, לפעמים היא משלמת על כך מחיר יקר. 

"אני תמיד חששתי שיגלו שאני ענייה למדי, ועוד קומוניסטית. באותה המידה חששתי לנהל שיחה עם אנשים מרקע דומה לזה של הוריי, חששתי שההגייה שלי נשמעת יומרנית או שהמעיל משוק הפשפשים דווקא יוצר רושם שיש לי כסף." עמ' 89

מליסה היא סופרת וכותבת, ובעלה, ניק, הוא שחקן יפה תואר. עצם יופיו כאילו מציב אותו במקום נמוך יותר  אינטלקטואלית. הם מזמינים את פרנסס ובובי אליהם, לבית הגדול, היפה והמרשים שלהם, ופרנסס מיד מרגישה נחותה. מתפתח רומן בינה לבין ניק, שעיקרו סקס. במהלך השיחות ביניהם היא מנסה לכסות על רגשותיה ועל מצבה הכלכלי ולהבליט את עליונותה השכלית. 

"היה לי קל לכתוב לניק, אבל ההתכתבות גם עוררה בי מין רטט תחרותי, כאילו שיחקנו טניס שולחן. הקפדנו לכתוב בקלות דעת. "עמ' 43

הסקס ביניהם מרגיש כמו הליכה על קצות אצבעות, משהו שלא קשור לרגש. יש התפתחות בזה במהלך הספר, כשמתברר שפרנסס חולה והיא מסתירה את זה מניק וגם מבובי. הקשר בין פרנסס לבובי, למרות הפרידה ביניהן - אותה יזמה בובי - הוא חזק ביותר. כאן במיוחד מורגש המאמץ להסתיר ולחפות על הרגש הטבוע עמוק.

הספר מושך מאד לקריאה. לקחתי אותו אלי כי מאד אהבתי את הספר הקודם של רוּני. זוהי כתיבה מיוחדת עם משפטים קצרים, קצביים, לדעתי מתאימה לספוקן וורד, ואהבתי את זה. הספר זכה לפרסומים רבים בעולם, כפי שתראו כאן למטה. קראתי חוות דעת מאד אוהדות עליו. אני אהבתי יותר את אנשים נורמלים שלה שאחרים אהבו פחות. עדיין, ממליצה לכם לקרוא אותו בגלל הפן החברתי המעניין שבו, ובגלל הכתיבה המיוחדת. 

    

    

    

    

    

    

לרגל הנסיבות - רוית ראופמן

הוצאת כנרת זמורה דביר, 2019, 319 עמ', נקרא באפליקציית Libby.

הספר הזה הגיע לספרייה וכאילו עבר מעלי, לא ברור לי למה. הוא התחיל לסקרן אותי בין כל הספרים שכספרנית עוברים תחת ידי, כשקבוצת קוראים, שחבריה קוראים בספרייה שלי - התחילה להתעניין בו. ואז גם היתה המלצה מיוחדת וחד משמעית של רַעיָה. אז נרשמתי בתור לקריאה באפליקציה הדיגיטלית. שמתי לב שתוך כדי קריאה אני מרבה להשתמש בסימניות, צילומי מסך והדגשות במקומות שונים בספר. הגיע שלב שבו לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלקרוא את הטקסט היפהפה הזה ברצף, בלי לעצור. עכשיו, זה בהחלט לא ספר קליל, והקריאה בו מצריכה ריכוז. אתה מוצא את עצמך מהורהר ונזכר בפינות יקרות מהבית שלך, מהמשפחה שלך, מהמילים ששייכות לבַנֶיהַ, ושמישהו מבחוץ לא יבין. כאן קוראים לזה "שפת האם". 

"שמתי לב שהתגעגעתי לשפת האם שמזמן לא דיברתי בה. שכיף לי לדבר בה איתו." עמ' 185

נוגה גלובר היא פסיכולוגית קלינית, ובהתחלת הספר, אימה הקשישה רותי, מועדת במקלחת (או בלשונה: "משתטחת פרקדן"). נוגה נוסעת אליה מייד, אבל אז היא מקבלת שיחת טלפון המודיעה לה כי מטופלת שלה, אדווה, נערה מסובכת ומורכבת, ניסתה להתאבד. היא מסתובבת בסיבוב פרסה חד ומפספסת את הביקור החשוב מאד אצל אימה. בהמשך יסתבר כמה כבדה האשמה שתגיע בעקבות הבחירה וההחלטה האלה. 

אמה של נוגה, רותי גלובר, היתה ילדה שורדת שואה, שאימה בחרה שלא לשתף אותה בחייה ובמה שעברה בתקופת המלחמה. הסודות המשפחתיים תופחים ומעיקים, אך גם מורחקים מההוויה במשפחה ככל שניתן, גם על ידי הומור משותף. אנחנו יודעים, כי המספרת יודעת-כל מעדכנת אותנו. היא ניצלת תודות לאישה נוצריה, יוליה פפיאק שמה, חסידת אומות עולם. סיפור ההישרדות של רותי הוא הסיפור של חמותה של הסופרת. 

הספר נע בין ילדותה של נוגה בקיבוץ, לבין ילדותה של רותי, ובהמשך גם בגרותה של נוגה, חייה המורכבים, עם משפחתה, אביה הנעדר, אחֵיה (שאחד מהם נפטר בעודו עולל) ואחיותיה, חברותיה מהקיבוץ וחבריה ללימודים, וכן, ואולי במיוחד, רוני, שלא אספר לכם עליו כדי לא לקלקל לכם את החוויה. מדי פעם מגיעים הבזקים אל החדשות, וזה מתעדכן עד היום. "בארץ פרץ מבצע "ענבי זעם" במטרה להשיב את השקט לצפון... ואילו הייתי מרשה לעצמי להיות מרוכזת, ודאי הייתי מזהה שעם בוא השגרה חסרתי את הריגוש המכאיב שבלא לדעת איפה אלי. חסרתי את הציפייה למצוא משהו שאולי נעלם. העומס של התרגילים להגשה היה בשיאו, עונת המבחנים התקרבה, ובמרוץ נגד הזמן היה אפשר לשים לב שהאגרופים שלי קפוצים רוב שעות היממה, השכמות שלי תפוסות, הנשימה שלי אוחזת את הצלעות שמבפנים, והפה שלי אומר דברים שצריך להצטער עליהם." עמ' 159

התגובות של נוגה, המסוכסכת עם עצמה וגם עם אימה הן לא לא-נורמלית. התגובות שלה הן נורמליות "לרגל הנסיבות", כך אומרת חני, שהיא הפסיכולוגית של נוגה ואח"כ גם המנחה שלה בלימודים. אימהּ מעוררת בה רגש אמביוולנטי של אהבה ודחייה. 

 "אז התאפקתי. התאפקתי לא לענות. זה היה חדש, להתאפק. רק אחרי שהתאפקתי, הבנתי שזה חדש. " 250

הישרדות, שיפוט ואשמה, אהבה ותשוקה, אחים, ילדות ובגרות, התכחשות וגם הכחשה, שפת אם, חיים בקיבוץ, שואה. אלה הם חלק מהנושאים שהספר מציג. ויש את רם חולה הנפש, שמאיר את כל האמת. "מה את דואגת, נוגה? מה כבר יכול לקרות שעוד לא קרה?"..."הוא יודע במקרה איפה רוני?" "לא רם, איך אתה תמיד יודע מה לשאול?"" עמ' 149

כמה דברים התחברו אלי אישית בספר הזה. גם בילדותי היו נשמעים בבית ביטויים כמו "הבית של ההורים". סבא וסבתא שלי נקראו "ההורים" ע"י שני הורי. ביטויים נוספים זיהיתי בספר שנאמרו גם בביתי, ושצמחו אולי בקיבוץ שהורי היו ממקימיו. גם  לי יש בן שנושא את שם אחי שאיננו. הניסוח הזה של מה שמרגישים כלפי חברות ילדות, ממש הרגיש לי שלי:

"הדיבור על העבר היה ממכר. הכוח שלו היה סוחף ולא היה אפשר להתנגד לו. חזק יותר משתי הזקנות שכבר החלו מניצות בנו, עושות יד אחת נגדנו ומביסות אותנו ב"מרוץ נגד הזמן" - חברת ילדות שומרת אותך בתוך הזמן. הגוף שלה מסמן לך איך את נראית וכמה השתנית. העור שלה מתקמט גם על הפנים שלך. הבגדים שלבשה בתיכון ובשנות העשרים והשלושים, נזרקו גם מהארון שלך. חברת ילדות היא בת ברית ואשת סוד, שומרת איתך על הזיכרונות במשמורת משותפת. חברת ילדות תמיד תהיה געגוע, גם כשהיא נמצאת." עמ' 270

הספר כתוב בצורה מטפורית (מושג הזמן מקבל נפח משלו, למשל) והשימוש בשפה העברית קסום בעיני ממש. העברית כאן חיה ונושמת, מקשטת את העלילה ומוסיפה נדבכים לבנייתה. זהו ספר שעלילתו מטלטלת ונוקבת, והכתיבה שלו מענגת.

אני מאיצה בכם: קחו אותו אליכם. הוא יהיה שלכם ואיתכם זמן רב אחרי שתסיימו לקרוא בו. אני חושבת שאקרא בו שוב בהקדם.

צעדים קטנים של אהבה - קתרין סנטר

 

How to Walk Away - Kathrine Center

מאנגלית: דנה טל

משכל, 2020, 383 עמודים

הספר הזה בא לאחר כמה ספרים כבדים ואחרי השנה הזאת שהיתה... נו, אתם יודעים, לא משהו. אז ביקשתי לעצמי ספר אופטימי, עם הומור טוב, גם קליל במידה אבל בלי להעליב את התאים האפורים שם למעלה. בקיצור - מצאתי. והנה אני רצה מהר לספר לחבר'ה.

מרגרט ג'ייקובסן עומדת להינשא לצ'יפ, חתיך מושלם ומצליח שהיא אוהבת ומעריצה. היא בעלת תואר שני במנהל עסקים ובעוד זמן קצר תתחיל לעבוד בעבודת החלומות שהשיגה. הכל נראה כמו התחלה של חיי אושר ועושר. אבל אז היא מסכימה להצטרף אל צ'יפ הטייס המתחיל שרוצה להרשים אותה, ולמרות הפחד ותחושת הבטן הרעה שלה - היא יוצאת לטיסה איתו. כל הנורות האדומות דולקות בעוז ואכן, אשר יגורנו ... 

מרגרט נפגעת קשות מהתרסקות המטוס, בעוד צ'יפ יוצא מהטיסה ללא פגע. כן, זה קצת לא הגיוני, אבל ככה זה בסיפור שלנו, וכאן, בניגוד לציפיות מתחיל הסיפור המתובל והכייפי הזה. 

מרגרט מגיעה לבית חולים כשהיא פצועה קשה, החלק התחתון של גופה אינו נשמע לה וחלק גדול מפניה וצוארה אכן נראים כמו תאונה נוראה. עכשיו מתחיל תהליך שיקום ממושך ומרגרט מצוותת לפיזיותרפיסט קשוח וקר וגם סקוטי, שמקפיד מאד על הכללים ונמנע מ - small talk. הוא גם אינו מעודד אותה ואינו מתלוצץ כמו פיזיותרפיסטים אחרים שנמצאים במקום, מה שמוסיף לדיכאון שהיא מצוייה בו ממילא.

אל בית החולים מגיעה לפתע קיט, אחותה של מרגרט, שהיא דמות מיוחדת, ומספקת הומור מיוחד פה. בכל פעם שהיא מופיעה בסיפור הקורא שמח לראות אותה והחיוך נמתח על הפנים.

זה סיפור מרגש, שהדפים בו נהפכים כמו מעצמם, וקצת חבל שהוא מסתיים. אם יתורגם ספר נוסף של הסופרת הזו, אני בודאי אהיה שם. זהו ממתק חביב וכייפי, שמספק זמן נעים וּמאוּורר, בעיתות הלא פשוטות האלה במיוחד.