למחרת היום - מליסה דה קוסטה

Les Lendemains - Mellisa Da Costa

מצרפתית: אביגיל בורשטיין

הוצאת תכלת 2023, 301 עמודים

"עכשיו אני כאן, קפואה ליד החלון, לא יודעת מה לעשות. הפרפר התעופף לאי שם, לא יודעת לאן. הספקתי לראות רק שתי נקודות צהובות על כנפיו. אני חושבת שהשאר חום. אולי חום אדמדם, פרפר זה הרבה יותר מדי חיים בבת אחת.." עמ'78

זהו ספר שמדבר על שבר גדול, אובדן ואבל - ואז שיקום איטי ומדורג אבל עקבי. אין כאן עלילה גדולה, ומכיוון שכל הדמויות חיוביות עד מאד, זה קצת נזל לי לשיעמום אחרי כשני שליש של הספר. 

אמנד היא אלמנה טרייה שגם איבדה את בִּיתה בלידה שקטה. היא שבורה ואבלה ובורחת אל בית ישן ורעוע, משתדלת להינתק מכל חברה אנושית או אחרת. היא נתונה במעין בועה של אֵבֶל ולא מעוניינת ליצור שום קשר עם אף אחד. אבל היא מוצאת יומנים ולוחות שנה של הדיירת הקודמת של הבית בו היא גרה, היא מוצאת שם הערות שגורמות לה לצאת אל החצר ולהתחיל להקים גינה של ירקות ופרחים. יש גם חתול אחד שמאמץ אותה, בהתחלה בניגוד לרצונה ואחר כך, מתוך חמלה, הוא נכנס לליבה.

בני המשפחה וגם חברים של בעלה שנהרג מנסים לעטוף אותה בכל טוב, כך, גם ביתה של בעלת הבית הקודמת. והיא נפתחת לאט לאט עד שהיא מוצאת נחמה. אין שום דמות בעייתית בספר הזה. כולם טובים עד מאד. המון רגש, 

יותר משזה ספר קריאה זוהי מין המלצה למי שעבר משבר, מין קריאת עידוד, ובתור שכזה, הוא ממש טוב. אבל העלילה קצת מקרטעת לטעמי. זה קצת יותר מדי מתוק.

"במרוצת הימים, החתול האפור ואני מפתחים אסטרטגיה כדי להימנע מלהפחיד זה את זה. המגורים המשותפים לא קלים, אבל אני מרגישה שאני מתחילה להתרגל. חוץ מזה, איך אפשר לסלק אותו החוצה, לקור הגובר?" עמ' 125

יצויין, שכמו שתראו פה למטה, לא מעט הוצאות בחרו להדפיס אותו בעולם. גם בספרייה שלנו אהבו אותו מאד.

 

  

 

משהו קורה לבלה - אוריין צ'פלין

 

Something is Up with Bella - Orian Chaplin

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023, 216 עמודים

הסיפור כאן מזכיר בהתחלה את הסיפור של פינקס הקטן, השיר שכתב דן אלמגור. כשקראתי אותו התנגן לי השיר הזה באוזן בחלקים גדולים מהספר.

בלה רוזנבאום היא דיווה. היא זמרת גדולה מהחיים. ככה חונכה וגודלה על ידי הוריה, בעיקר אביה, שחזר ושינן באוזניה שהיא אחת ואין זולתה. היא ממלאה אולמות רבים בקולה הגדול והמצויין, והיא מנהלת את חייה מתוך תחושה שהעולם זכה בה, ושכולם צריכים להבין זאת ולהעריץ אותה. אלא שכשאנחנו פוגשים אותה כאן, בלה היא כבר בת 84, עדיין יפה ומטופחת, אך פחות מופיעה ופחות מבוקשת. סוג של "לשעבר" כזה. והיא נעשית דמנטית. היא מבולבלת לעיתים קרובות ולא ממש מזהה את סביבתה, מדמיינת שהיא מופיעה בפני קהל גדול, עם שפתיים אדומות וצמה עבותה שהיא הסמל המסחרי שלה.

בעלה, יענק'לה זליג הוא העבד הנרצע שלה. הוא חי למענה ומטפח אותה, מקדיש את חייו להאדיר את האישיות האגוצנטרית שלה, גם כאן, מתוך תחושה של שליחות, של זכות גדולה. היא לא משגיחה בקיומו, רוב הזמן, מתנהלת כאילו הוא חלק ממי שהיא. היא מקבלת את השירותים הקטנים והגדולים שלו בשיוויון נפש.

ויענק'לה עמל קשות להמשיך להחיות את האגדה, שלא יידעו שהיא יורדת מהפסים, שלא ייפגע שמה הטוב.

כארבעים שנים לפני כן בלה ילדה לו את נעמי. בלה לא מתעניינת בביתה בכלל. כשזו האחרונה מתבגרת היא בוחרת לחיות באמריקה ולספר על בן זוג שמתאים בדיוק לתבנית המצופה ממנה. 

בצר לו, פונה יענק'לה לעזרה רפואית. ד"ר גליה שעשוע היא רופאה פסיכוגריאטרית. היא מטפלת בבלה ומוקסמת אף היא מההילה שכמו זורחת ממנה. משפט אחד שבלה מטיחה ברופאה מטלטל אותה וגורם לה להסתכלות פנימית מערערת.

הספר כתוב בצורה סוחפת וקולחת, קראתי אותו בנשימה אחת. היו פעמים שכעסתי על הדמות של בלה, מין תחושה של רתיעה, ומצד שני חשתי חמלה כלפי יענק'לה, על התפקיד שלקח על עצמו, על היותו נעלם כזה. גם המרד, כביכול, או, אולי נכון יותר לומר בריחה של נעמי הכעיס אותי במידה מסויימת. אבל זה נקרא כל כך אמיתי והגיוני לדמות שלה, לדמות של אימה המתנכרת. 

הספר מכניס את הקורא לעולם המפחיד של חולי הדמנציה, של הקשישים שכבר לא ממוקדים ויש להם עולם מבולבל וחסר שורשים. דמותה של הרופאה שמצד אחד מכילה את רגשותיו של יעק'לה, הנבגד על ידי מחלתה של אשתו, ומצד שני בורחת מתפקידה ומחייה לרגע, היא, לדעתי החולייה החלשה בסיפור. אבל הספר נקרא ביעף, מכניס את הקורא למשפחה מתמודדת. הוא מאיר את הזקנה במקומות פחות נעימים אבל רגישים ומכמירי לב. בלה, יענק'לה ונעמי נכנסים ללב ומשאירים את הקורא מהורהר ומחבק. מומלץ.

הקוסם - קולם טויבין

 

Colm Tóibín - The megician

מאנגלית: ניצה בן-ארי

הוצאת שוקן, 2023, 416 עמ' כולל תודות

זוהי ביוגרפיה על חייו של הסופר הדגול, חתן פרס נובל, תומס מאן, שאיננו כבר איתנו (1875-1955) אבל ספריו מוכרים מאד: בית בודנברוק, הר הקסמים, מוות בונציה, דוקטור פאוסט, יוסף ואחיו.

מאן היה נשוי באושר לקטיה פרינגסהיים, שחקנית ממוצא יהודי, אב לשישה ילדים, והומוסקסואל בארון רוב הזמן. אשתו יודעת ומכילה את זה. בענווה, בשקט ובחוכמה רבה היא מנהלת אותו ואת חיי שניהם תוך פתיחות לאופיים המיוחד של ילדיהם. לטעמי, הילדים הם החלק המעניין בספר, בשל אופיים והתנהלותם. 

ספריו של מאן תורגמו לשפות רבות, והוא נחשב לגאון מוערך, סוג של סלבריטי, בכל מקום אליו הגיע. הוא נהג לתת הרצאות ולהביע את דעתו המלומדת בכל העולם, אבל, איך לומר, עם כל ההערכה לכשרונו הבלתי מעורער, האיש לא היה מי שהייתי רוצה בסביבתי הקרובה. הוא אהב מאד את תשומת הלב סביבו, את חיי הנוחות והפאר, ולא התייחס יותר מדי אל ילדיו, אפילו כשבגרו. כשעבד, היתה דלתו סגורה - ואף אחד לא הורשה להפריע לו. שום דבר לא יכול היה לשנות את השיגרה שלו, את הטיול היומי עם אשתו, את שלוש הארוחות המסודרות. קטיה ליוותה את זה בהסכמה, ולא אחת ייצגה אותו טוב משהיה עושה זאת בעצמו. היא הכילה את נטייתו ואפשרה לו אפילו להיפגש עם אנשים יפים שהשתוקק אליהם. 

ילדיו כינו אותו "הקוסם".

"ימים ספורים לאחר מכן נכנס לחדר של קלאוס, כשהילד חלם חלום בלהות על אדם הנושא את ראשו תחת זרועו. תומס אמר לקלאוס לא להביט באי, ורק לומר לו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים שאביו הוא קוסם ידוע, והוא מוסר שחדר שינה של ילד אינו מקום לשיטוטיו וכי עליו להתבייש בעצמו....למחרת, בשעת ארוחת הבוקר, קלאוס אמר לאמו שלאביו יש כוחות קסם והוא יודע אילו מילים מתאימות לגירוש רוח רפאים." עמ' 125

 

ההתחלה של הספר היתה קשה לי מאד. לא אהבתי את הדמות של הסופר כפי שהצטיירה בספר, מה שכנראה היה בהחלט תואם למציאות. לא אהבתי את זה שהוא כולו סופר, כלומר, שכל דבר שקורה סביבו, מנוקה מהרגש שלו אליו ומחושב כנתון שיכול או לא יכול להתקבל בספר.  כשקטיה היתה מאושפזת: "הוא שאל את עצמו אם בין לוחות הצילום (רנטגן) יש להם גם תמונות של קטיה, תמונות שיעשו אותה יקרה עוד יותר ללבו, לאחר שידע איך היא תיראה בנצח הגדול. בהבזק של רגע ראה מה דבר כזה עשוי לתרום לספר, כמה דרמטי זה יהיה..." עמ' 108  

מאמצע הספר העלילה התאוששה לי. הנאציזם עולה לשלטון ופורצת מלחמת העולם השנייה. משפחת מאן נודדת באירופה ולבסוף מגיעה לארצות הברית. אחיו של תומס, בנו ובִיתו הם בעלי דעות לא מקובלות בגרמניה ומעוררים את זעמם של השלטונות. הסופר לא אוהב את זה. הוא נאלץ ללמוד אנגלית כדי לחיות באמריקה. וזה מאד קשה לו. את זה קל להבין. כאיש שהשפה היא מטה לחמו ומרכז חייו, המעבר לשפה אחרת הוא קושי משמעותי. מזה כשנה אני לומדת גרמנית. סדר המילים במשפט בגרמנית מאד שונה מאנגלית, גם מעברית. 

 

הוא דואג למכירות של ספריו, גם ממקום של קנאה לתרבות הגרמנית, לרוח הגרמנית או הבווארית של פעם. הבוז שהוא זוכה לו מקרוביו על החומרנות שלו ואהבתו לפאר ונוחיות, גם כשהוא עצמו מודע להגזמה שבכך, אינו מפריע לו לחיות כך. ההתלהבות מספריו, הפרסים שהוא זוכה בהם, אלה מחפים, מן הסתם. 

במכתב שכתב לתומס אחד מבניו נכתב כך: ""אתה אדם גדול. ההומניזם שלך זכה לכבוד ולתשואות. אני בטוח שאתה נהנה משבחים רמים בסקנדינביה. לא מפריע לך כלל, אני מניח, שרגשות הערצה אלה אינם נחלת ילדיך..."" עמ' 378

כבר קראתי ספרים שלא אהבתי בהם את הגיבור הראשי, זה לא תמיד מפריע לעלילה. אבל, איך לומר? אולי זה לא הוא, זו אני. וזה הזמן הזה שמסביב כשהמוזות שותקות והראש לא מצליח להיפנות לקריאה. זהו ספר שמתאר תקופה ארוכה בחייו של סופר אגדי, ואני ממליצה עליו בהסתייגות. הרבה שמות מהברנז'ה התרבותית של התקופה צצים פה ושם בסיפור, ולא תמיד ברור היה לי מהי חשיבותם לעלילה. הקריאה לא תמיד קולחת ויש עליות וירידות ברמת הכתיבה. 

עם זאת, בעולם וגם כאן היו ביקורות מעולות על הספר. 

לשיקולכם.

  

  

  

 

  

  

מסילת הברזל או הסיפור על הזקן והזקנה שטרם ראו כדבר הזה - יוהָנִי אָהוֹ

 

Rautatie - Juhani Aho

תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי

הוצאת כרמל, 2021, 150 עמודים כולל אחרית דבר

הספר רואה אור בסיוע מרכז המידע לספרות פינלנד, (FILI), הלסינקי

ובסיוע מרכז הספר והספריות

זהו ספר ישן מאד שיצא לראשונה ב-1884, הוא קלאסיקה שנלמדת בבתי הספר בפינלנד. הסופר, שנחשב לסופר הלאומי של פינלנד, כבר מזמן לא איתנו. אבל בעברית יצאה המהדורה הראשונה ב - 2012, ואז פיספסתי את זה. לפני שנתיים יצאה מהדורה מחודשת שלו, והוא קרא לי מהמדף. גם המהדורה הקודמת תורגמה, אגב, ע"י רמי סערי. לצערי לא מצאתי תמונה שלה. 

גיבורי הספר הם זוג איכרים פיניים, מטי וליסה, אנשים פשוטים, אנשי עבודה חרוצים עם שגרת יום קבועה ומוגדרת. היא חולבת את הפרה וטווה חוטים ובדים בנול, הוא קוצר את החיטה, מטפל בסוסה, ומנסה לצוד ארנבות בעזרת מלכודות. הם מתעוררים בשעה קבועה, יש נוהל ארוחת בוקר, גם ערב, וסאונה לפני השינה. מדי פעם מבקרים את הכומר המקומי ואשתו, שותים ומעשנים ביחד. בגדול - כל הימים דומים. 

אבל מידי פעם עובר מישהו בכפר ומספר על מסילת רכבת שעשויה מברזל, והשניים מתקשים להאמין שיש אכן פסים מברזל. אלא שאפילו הכומר וגם אשתו אמרו שזהו פלא אמיתי ושהם חייבים לחזות במראה הזה. 

מצד אחד הם ממש לא רצו לחרוג מהשיגרה הנוחה שלהם, שכבר למדו לחיות בה, וגם לריב בכיף זו עם זה. מצד שני - המחשבה על הדבר המופלא הזה שכולם מדברים עליו, טורדת את מנוחתם ומבצבצת כל פעם. כי איך זה יכול להיות שהכומר ואשתו אומרים משהו מופרך שכזה? פסים מברזל ומכונית שנוסעת עליהם עם גלגלים בלי סוס?

"מחשבותיו התמקדו בעניינים שנדונו בשיחה עם אשת הכומר ועם בעלה... האומנם ייתכן כי מסילת הברזל באמת סמוכה לכנסייה של הכפר לפינלהטי? אלמלא שמע זאת במו אוזניו, בשום פנים ואופן לא היה מאמין" עמ' 25. ומכיוון שהיה כל כך מוטרד במחשבות שכח לגמרי להביא לאשתו של הכומר את הבדים שביקשה, וליסה הכינה עבורה במיוחד.

""ליסה התיישבה לטוות מתחת לצוהר שבפינה שלה. מטי הרים מתחת לספסל פגיון ששימש אותו כדי לחתוך טבק והחל לקצוץ את העלים. "כבר עישנת את כל מה שקצצת שלשום?" שאלה ליסה. מובן שלא הספיק... הוא סתם קצץ לו עוד ועוד טבק בעודנו מתחמם...  "סללו עכשיו מסילת ברזל גם ליד הכנסייה של לפינלהטי... שמעת?"" עמ' 48

""הם עצמם לא עשו שום דבר, אבל המדינה סללה להם עכשיו מסילת ברזל, ככה שהם יכולים לנסוע בה עד הלסינקי ולהמשיך אפילו לאמריקה." "לאן?" "לאמריקה." "די כבר עם השקרים האלה, תעשה לי טובה..." עמ' 49

אז הם מחליטים ללכת ללפינלהטי, אבל אומרים לעצמם שזה לא כדי לראות את המסילה. לא. הם פשוט רוצים לשמוע דרשה מפי הכומר המוכשר-יותר , מוכשר הרבה יותר למעשה, כי הרי יש להם שם מסילת ברזל ומה לא... ומכיוון שמדובר בעשרים קילומטרים הם יחכו לחג אמצע הקיץ. בשביל זה הם גם ימצאו איזו שהיא בטלנית שתטפל בפרה בהיעדרם.

ואז, משמגיעה השעה הם יוצאים לדרך. מדי פעם מלווה אותם עקעק* שמצחקק בקולו המוזר וכמו מתגרה ומלגלג עליהם.

"מטי עמד להרים ענף יבש מצד הדרך ולהשליך אותו לכיוון העקעק כדי לגרש אותו משם, אך בכל זאת לא עשה כן. הוא נמנע מכך כי חשב שליסה עלולה להסיק ממעשהו שלדעתו העקעק לועג להם ולכן, עצבני, בעלה רוצה לסלק אותו מהמקום. מטי התעלם איפוא לגמרי מהציפור, הניח לה פשוט להוסיף לנתר ולצחקק כאוות נפשה. העקעק ניצל את ההזדמנות, קיפץ וקפצץ, דילג וניתר מעץ לעץ בין שני צידי הדרך, וכל אותה השעה היה מתפקע מצחוק, מטלטל ומנענע בלי הפוגה ." עמ' 83

מה שקורה מכאן אשאיר לכם לגלות בעצמכם. הספר הוא סוג של שיר הלל רגיש לאנשים כמונו, שפתאום מציבים בפניהם מידע מטלטל ועליהם לבחור כיצד לעכל אותו, ומה לעשות עם מה שמשתמש ממנו.  יש כאן גם דיבור מסויים על הבדלי המעמדות, שמציג את הגיבורים שלנו באור מעט נלעג, מה שלטעמי דווקא מחבב אותם על הקורא.ת. סיפור יומיומי כזה, עממי ואנושי כל כך שאי אפשר שלא לאהוב את הדמויות בו. הוא מעט איטי, ואני קראתי בו כל פעם ממש מעט, גם בגלל גילו המופלג וגם בשל מה שקורה סביבנו בעת הזו. אבל התרגום כייפי, והרגשתי ממנו סוג של נחמה. כמו נעלי בית. כמו שגרה ששוכחים לפעמים להודות עליה. 

*קישור למחקר משעשע על עקעקים שפורסם על ידי ד"ר יונת אשחר ממכון ויצמן.

וכאן תוכלו לראות את הסרט המלא. כמובן שאם אתם שולטים בפינית, יותר עדיף.

   

  

  

  

  

  

השתקפויות בעין זהב - קארסון מקלארס

 Reflections in a Golden Eye - Carson McCullers

מאנגלית: ענת עינהר

הוצאת הסדרה הקטנה של כתר, 2023, 157 עמודים

בעת הנוראה הזו כשהתקשייתי לקרוא ספר עב כרס, והתגמגמתי עם כמה שהוסטו הצידה, הזמין אותי הספר הזה, שיצא במקור בשנת 1941, וזכה להצלחה רבה, ועוּבּד גם לסרט מצליח. 

הכל קורה במתקן צבאי מנומנם בדרום ארצות הברית. קפטן  פנדרטון הוא קצין מסורבל ואחוז פחדים, נשוי לליאונורה היפה וקלת הדעת המקרננת אותו עם מיג'ור מוריס לנגדון. זה האחרון נשוי לאליסון החכמה והחולנית, שיש לה מידע סודי על משהו לא ראוי שהקפטן עשה. יש משרתת צבעונית לכל אחד מהזוגות, ולאליסון יש גם משרת פיליפיני, אנקלטו, שמעריץ את האדמה עליה היא דורכת, ויש לו שפת גוף והתנהלות נשית ועדינה וגם מתוחכמת ומניפולטיבית. 

"האיש תמיד הצטמרר כששמע את השניים האלה משוחחים להם בחדר השקט. קולותיהם ואופני ההגייה שלהם היו דומים כל כך, שנשמע כי הם מהדהדים זה את זה. ההבדל היחיד ביניהם הסתכם בכך שאנקלטו דיבר בקול פטפטני, קצר נשימה , ואילו נעימתה של אליסון היתה מדודה וסדורה." עמ' 57

טוראי אלג'י ויליאמס הוא חייל פשוט שמוצב תחת פיקודו של הקפטן וחי כמעט תמיד חיים סטריליים לגמרי, כמו אוטומט, עד שהוא פוגש את ליאונורה ומפתח כלפיה אובססיה, שמביאה אותו להתגנב ולהסתכל עליה בשנתה. אין פה שום אהבה, לא בין החייל לגברת וגם לא בין הגברת ובעלה, גם לא בין המייג'ור לאשתו. הניכור הזה יוצר בקורא.ת רצון לטלטל אותם, להבין איך יכול להיות שהם חיים כך.

"ישנם רגעים ובהם רצונו הגדול ביותר של אדם הוא לאהוב אדם אחר, למצוא איזה מוקד משיכה לרגשותיו התועים. ואמנם כן, ישנם זמנים בהם מריטות העצבים, האכזבות והאימה הקיומית, כולן אחוזות תזזית כמו תאי זרע זכריים, מוכרחות להיפרק בשנאה. לקפטן העגום לא היה את מי לשנוא ובחושים האחרונים היה אומלל מאד." עמ' 65

פנדרטון והחייל פועלים, כל אחד בזמן אחר ובסיטואציה אחרת, מתוך מעין ציווי מיסטי שאינו ברור להם ובוודאי שלא לסביבתם המתנכרת. בזמן שהכוח הזה נובע בהם הם עושים דברים שמאד לא מתאימים לאופיים, למקום בו הם מצויים ולסביבה החברתית שלהם, פנדרטון מוציא את הסוס של אשתו לדהירה מטורפת, המסַכֶּנת ופוצעת אותו ואז הוא מכה את הסוס המבוהל. גם ההתקף הפסיכוטי של אליסון מהדהד בספר.

"המנה הנכבדת של התרופה נסכה בו תחושה ייחודית, חושנית מאד, דומה היה כאילו בעל כנף גדול ואפל נפל על חזהו, הביט בו פעם בעיניים יוקדות, זהובות, וטמן אותו בחשאי בין אברותיו הכהות." עמ' 69

בבסיס הצבאי הדרומי בעת ההיא יש למפקדים ולנשותיהן משרתים, חלקם חיילים וחלקם אזרחים צבעוניים. לפעמים אפילו נשמעת המילה האסורה היום: כושי. האוכל המתואר פה הוא זה שהיה מקובל אז בניו אורלינס, הבישול מושפע מהבישול הצרפתי האנין. שני הקצינים משמינים ומסתרבלים ככל שהעלילה מתקדמת, יחד עם השיעמום מחד והרעל שצומח להם בנשמה מאידך. אלאונורה נשארת אינדיפרנטית וטפשה, גם כשהיא מתגרה בבעלה בצורה קיצונית, ואליסון, החכמה היודעת-כל והדיפלומטית, לדעתי מזיזה את העלילה קדימה. 

הסופרת היתה דמות מיוחדת. הנושא הלהט"בי היה שזור בחייה רבות, כמו גם הניכור החברתי והרגשי שהציגה בכתביה. כבר בגיל 24 התפרסם ספרה "צייד בודד הוא הלב", שזכה לתשבחות ברחבי העולם וגם עובד לסרט עטור פרסים. דמות שונה ומאד מסקרנת שהמון עיניים נישאו אליה ואל מעשיה. בסופו של דבר נפטרה בגיל 50, ערירית ובודדה. 

הספר לכד אותי בעניין רב. הרבה מאד אירועים מתרחשים בו. לאחר היכרות עם הדמויות, הרבה מההתרחשויות האלה מפתיעות ותופסות את הקורא.ת לא מוכן,ה. זה מאד מושך. מצאתי את עצמי דבוקה אל הספר הקטן והתמציתי הזה בכוח. הסוף די צפוי, ובכל זאת המתח נשמר כל משך הקריאה. כנראה שגם התרגום המופלא של עינת עינהר עושה את זה. כך או כך, יש כאן סיפור מכושף ומלא ניגודים, ומומלץ מאד.