עשר דקות - קיארה גמברלה
Per dieci minuti - Chiara Gamberale
מאיטלקית יערית טאובר
הוצאת כתר 2016, 204 עמודים
מיכל שקד היקרה לי, שלפני שנים לא רבות (ועדיין, לפעמים) הייתי נוהגת להגיע אליה ולהספיג בדמעותי את המגבונים שלה, המליצה לי על הספר האורות בבתים של אחרים מאת קיארה גמברלה. אהבתי מאד. הסופרת הזאת יודעת להיכנס לנו לנשמה ולהאיר לנו פינות פחות מוכרות בנו, דרך גיבורים מיוחדים, דרך סיפור מיוחד. שמחתי מאד שתורגם ספר נוסף שלה, ולפיכך התכנסנו הערב.
הפעם הגיבורה היא המחברת, מה שמיד מקרב אותנו אליה במיוחד. לאחר נטישתו של בעלה, החלפת מקום המגורים שלה וכן פיטוריה מהטור שהיא כותבת על ארוחות צהריים עם משפחות "רגילות" שונות - היא פונה לייעוץ. הפסיכולוגית מציעה לה לנסות להקדיש במשך חודש ימים 10 דקות בכל יום למשהו שמעולם לא עשתה. זה לבדו - מסקרן בריבוע. ישר מכניס אותנו למוד כזה של מה היינו עושים במקומה. לא?
"הבית שלי בוויקרלו, הטור שלי ובעלי (ההדגשה במקור, ויש לזה משמעות מיוחדת, כמובן.) הם בובות הפרווה שכבר יותר משנה אני נרדמת איתם, לחוצה, ולחוצה אני מתעוררת. הן מסריחות וכבר לא רכות: אבל כשאת מתרגלת לבובת פרווה קשה לוותר עליה." ..."למרות שבעלי, הטור שלי והבית שלי בוויקרלו כבר לא איתי, לא איכפת לו, לחג המולד, וגם בשנה הסוערת הזאת הוא מתכוון להגיע. חוסר צדק במלוא מובן המילה מצידו." עמ' 46-7
שגרה, אתם יודעים, זה דבר מחזק ומרפא. אחרי שהודיעו לנו שעופר נהרג הרגשתי צורך עז לצאת החוצה מהבית. היה לי דחוף לצאת מהמקום הזה שהוטלה בו עכשיו פצצה שכזאת, והאוויר בו דחוס והמום. ואני זוכרת שמאד הפתיע אותי, ממש נדהמתי, לראות שהמכוניות ממשיכות לנסוע, שהאנשים הולכים ברחוב, וגם לשמש לא אכפת. כאילו שהעולם לא נחרב כרגע. לא הבנתי איך זה יכול להיות. אבל חוזרים לשגרה. עם כל הדברים האלה שיושבים לנו על הגב ובנשמה. נותנים להם את המקום שלהם, אבל ממשיכים ללכת.
ומידי פעם, ויש שיגידו לא מספיק פעמים, אנחנו מרשים לעצמנו להתפרע, להשתטות, לשבור את תקרת הזכוכית, להעז. אז תחשבו: נכון שזה מעורר מחשבות מהסוג היצירתי ביותר? אנחנו מדברים על פרק זמן קצר, לא מהפכה ממש, חלילה, אבל בכל זאת, לצאת מאיזור הנוחות למקום חדש ואחר. זה תמיד נותן פרספקטיבה אחרת למה שאנחנו עושים תמיד. אני חושבת שאלך על זה. מה דעתכם?
קיארה בוחרת בהתחלה בדברים קטנים. מכינה פנקייקס. לומדת נהיגה. מקשיבה לאמא שלה. וזה מתפתח למענה ותשובות לשאלות הכי חשובות שהיא מציבה לעצמה, וגם לשינוי מהותי באורח חייה. בהחלט סיפור של צמיחה, של התחדשות. ומה יותר מתאים מזה לשנה החדשה הנובטת לה עכשיו?
אפנק בכמה ציטטות:
"אמא שלי מתחילה להירגע: היא לא ממש הבינה את העניין הזה של העשר דקות, אבל אם אפשר לפתור בעיה של אחד הילדים אז כן, היא מוכנה: "אז מה אני יכולה לעשות בשבילך, אהובתי?"" עמ' 83.
"אנחנו הולכים לכיוון המכונית שלו, אני מתחילה לדבר יותר מדי ועל כלום, כמו תמיד שאני במתח, והוא עושה את אותו הדבר." עמ' 91
"כשאנשים אחרים עושים עושים משהו בשבילנו, הם נותנים לנו הזדמנות או למעשה לוקחים אותה מאתנו?" עמ' 124
"מאז שהחיים שלי ריקים לא הבחנתי שהם כל כך מלאים." עמ' 153
אסיים באווירה אופטימית זו, ואאחל לכם שנה מופלאה ונהדרת. שנה של דבש וקינמון, מור ולבונה.
מ
