חפש בבלוג זה

יום חמישי, 29 באוקטובר 2020

האשליה - עמנואל ברגמן

 


Der Trick - Emanuel Bergmann
מגרמנית: יוסיפיה סימון
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2019, 326 עמודים

"מוישה הבין מיד שהיה זה הרגע הקריטי. קודם, כאשר איש החצי-ירח דיבר, היו הצופים עדיין זרים. אבל אז הוא קסם את הציפורים מתוך הלא-כלום ובאותה שנייה הפכו כולם למשתפי הפעולה שלו. זה היה הרגע שבו החליט כל אחד אם לקבל את המתרחש מולו או לא. והם קיבלו, כולם כאחד. הם מחאו כפיים, הם הריעו, בבת אחת הפכו לחבריו, לילדיו, למאהביו, לקהל מעריציו הנלהבים. לפתע השתוקק מוישה לקהל מעריצים משלו." עמ' 76
זהו ספר ששמעתי עליו ממש מעט, והכריכה נראתה לי מוזרה משהו. פנים של ילד עצוב שמחזיק כרטיס כניסה צהוב מאד וקרוע לקרקס. גילוי נאות - אני לא אוהבת קרקסים. עוד לפני שידעתי שזה כרוך בבעלי חיים מעונים לא אהבתי את זה. עם השנים, כשלמדתי על חייהם העלובים של אנשי הקרקס, על הסכנות וחיי הנדודים בעוני שהם חלק מהיום יום הפחות זוהר שלהם, עוד פחות אהבתי. ובכלל, מדובר באחיזת עיניים, באשלייה. יש מי שאוהב ויש מי שלא. 
אבל ספרים על קרקס זה משהו אחר. זוכרים את אהבת שבע הבובות של גאליקו שבקישור הזה תוכלו לראות עיבוד מקסים שלו, ושאולי נדבר עליו פה בהמשך? את מים לפילים? ועכשיו זה.
זה ספר עם הרבה קסם ולא מעט קסמים.
הסיפור הוא סיפור של שניים. האחד, מוישה גולדנהירש, בנם של לייבל ורבקה מפראג, שלימים נקרא זבטיני הגדול. השני - מקס כהן, בנם של הארי ודבורה, ונכדהּ של סבתוש, שהיא ניצולת שואה, מאלה שמשתפים בזה גם את מי שאינו רוצה לשמוע. 
הוריו של מקס עומדים להתגרש. 
על עטיפת תקליט ויניל שנופל לידיו של מקס במהלך עזיבתו של אביו את הבית, כתוב שהקוסם הגדול זבטיני יכול לעשות את "קסם האהבה הנצחית". מקס מחליט למצוא את הקוסם הדגול, כדי שיקסום את הקסם שיחזיר את האהבה בין אביו ואימו. הילד מוישה הופך לַקוסם זבטיני הגדול והמפורסם, עד שנחשפת יהדותו ע"י הנאצים והוא משלם על כך מחיר כבד. בזקנתו הוא נעשה שתיין וחובב פורנוגרפיה, חסר פרוטה ונכה. הילד מנסה למצוא את הקוסם הזקן והסיפור נע בין שני אלה בצורה מושכת ומרתקת, אם כי ברמת איכות ספרותית משתנה. הביטוי מגב הספר "גדוש הומור מושחז" נראה לי מעט מוגזם, אבל באשר להגדרה "סיפור מרגש עד דמעות",  יש בספר קטעים לא מעטים כאלה, במיוחד בחלק אחד, כשזבטיני הגדול נמצא באושוויץ. מצאתי את עצמי תוהה איך הדמות הזאת של זבטיני, דמות מחוספסת, נרקסיסטית, מאד לא ערכית, מלאת בוז כלפי חלשים ממנו, פטתית ותחמנית, בכל זאת מעוררת אהדה וחמלה.  
"באשר לדבורה, הרי היא לא היתה מתנגדת שמקס יישאר ילד קטן לתמיד. לעולם לא תשכח כיצד שכב בזרועותיה בבית החולים לאחר הלידה, קטן, ורוד, זר באופן מוזר ובכל זאת מוכר היטב בדרך בלתי נתפסת." עמ' 236
בריאיון שערך אורן נהרי עם הסופר מדבר עמנואל ברגמן על ילדותו שלו, שהרבה ממנה משתקף בספר. הוריו שלו התגרשו בילדותו ובגילו של מקס יצא לנדודים עם אימו. הוא יהודי מצד אביו, וחווה אנטישמיות כמו מוישה. כמו מקס - ומן הסתם כמו ילדים רבים אחרים להורים גרושים - תמיד רצה למצוא את הדרך להחזיר את הוריו אחד אל השנייה. זה כשלעצמו רעיון שאפשר לעשות איתו הרבה בספר, וכאן מובא כיוון מיוחד, שאהבתי. הספר תורגם, כמו שתראו למטה ללא מעט שפות והוא מומלץ בהחלט. לפי הריאיון מסתמן ספר המשך מסקרן. 


    

    

    

    

    



יום חמישי, 8 באוקטובר 2020

השבועה הנמהרת שלנו - ברין גרינווד

 




The Reckless Oath We Made - Bryn Greenwood
תרגמה מאנגלית: מרב זקס-פורטל
הוצאת עם עובד 2020, 395 עמודים

זה ספר מהסוג שכשמסיימים אותו נותנים לו עוד חיבוק, כי קשה מאד להיפרד ממנו. להגיד שאהבתי אותו יהיה סוג של הערת המעטה, כי באמת, לי הוא התאים בהמון אופנים. 

אתחיל מג'נטרי שהוא מבחינתי הגיבור הראשי בספר. ג'נטרי (ומוטב סר ג'נטרי) הוא אביר ימי ביניימי בן 24, עם שפה מתאימה וגינונים הולמים. הדמות השניה, שמובילה את העלילה - למרות שאני מתעקשת שג'נטרי הוא הגיבור המשמעותי יותר פה - היא ז'ורז'ה או זִי, (באנגלית כותבים את זה Zhorzha  ומבטאים זורזה, כך למדתי מראיון עם הסופרת שתוכלו, וכדאי לכם, להאזין לו). סר ג'נטרי הוא אוטיסט והוא מלוּוֶה בכמה דמויות שרק הוא רואה ושומע, והוא משוחח איתן מעת לעת: הילדגארד השופטת, סר גאווין שהוא מאיץ ומעודד, האביר השחור  האסטרטג והמכשפה שמייעצת ומדריכה. זו האחרונה בוחרת למען ג'נטרי את זי שתהיה לאורך כל הספר הגבירה שעליו לשרת ולבצע את מבוקשה בכל עת נתונה.

עכשיו תראו, זי היא האחרונה שיכולה להיות ליידי, לפי כל אמת מידה חברתית. היא ג'ינג'ית גדולת מימדים, מתקשה בהליכה, בד"כ היא עובדת כמלצרית אך משמשת גם כסוחרת סמים זוטרה, ולעיתים גם אינה נמנעת מתשלום בסקס. אביה מת בכלא לאחר שרצח מישהו בעסקת סמים שמעורבים בה אנשי קו-קלאקס-קלאן, אִימהּ אגרנית כפייתית ששוקלת 280 ק"ג ואינה מסוגלת לזוז, אחותה מתנדבת בבית הכלא בו היה כלוא אביהן, ובתחילת הספר היא נחטפת על ידי שני אסירים, אף הם אנשי  קק"ק שברחו מהכלא. לא מסוג האנשים שאנחנו פוגשים ביומיום שלנו. ומצד שני - גם "ג'נטרים" כאלה לא פגשתי מעודי.

למזלה של זי הוא מופיע פתאום, האביר הגיבור. הוא מציע את עצמו ויוצא איתה למשימה המסוכנת לשחרר את אחותה מידי החוטפים ולהשיבה אל בנה הקטן. 

זו מסגרת העלילה, שכמובן מסתבכת והולכת והמתח עולה ועולה בהתאמה. הדמויות כולן מורכבות ומעניינות, לכל אחת תרומה משלה לעלילה החד פעמית הזו (למרות שהייתי ממש שמחה אם היו עוד כאלה). היא כותבת מעולה, הסופרת הזו, הסיפור שונה ואחר מכל מה שהיכרתי, מסקרן ומושך, הרגשתי שאני נמצאת בעולם אחר, ומבחינתי, כשיהיו לגברת גרינווד עוד ספרים - אני אהיה שם. אולי אתם זוכרים את הספר הקודם שלה: כל מה שקרה שם באמת, גם הוא ספר בלתי נשכח. גם הוא מסוג הספרים שיש שיאהבו ויש שלא, אבל להישאר אדישים אי אפשר ובעיני זו חווייה ספרותית מבורכת.

הספר הקסים אותי מכמה כיוונים. ראשית, אהבתי את ההומור שהתלווה אל השוני הגדול בין שפת הרחוב הנמוכה מאד של זי לשפה הגבוהה של ג'נטרי. ""הינך פצועה, גבירתי, ואני חפץ לשרתך."... "זה הטנדר שלך?" שאלתי כי לא דיברתי בשפת הלשאת אותך למחוז חפצך."" עמ' 25. שנית, אהבתי מאד את הדמויות המיוחדות האלה, השבורות באיזה אופן, שרציתי לאמץ אלי לא פעם במהלך הקריאה. שלישית, יש בספר עלילה סוחפת, שמגיעה למתח שאני לא רגילה בו מהספרים שאני בד"כ קוראת. המון דברים מסתבכים, וגם אחרים שנפתרים בדרך לא צפוייה. 

לאחרונה יצא לי לקרוא כמה ספרים טובים מאד, וסיפרתי לכם עליהם כאן. הספר הזה הוא בהחלט אחד היותר טובים בעיני. 

  





יום חמישי, 1 באוקטובר 2020

חיי השקר של המבוגרים - אלנה פרנטה

 


La vita bugiarda degli adulti - Elena Ferrante
מאיטלקית: אלון אלטרס
הספרייה החדשה (ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד), 2020, 314 עמודים

"שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאד." זהו משפט הפתיחה של הספר הזה, שכולם מדברים עליו עכשיו. המשפט הזה יחד עם צמיד אחד מיוחד במינו מהווים לדעתי את עמוד השדרה של הספר הזה שכתוב לעילא ולעילא ומכיל בתוכו עולם ומלואו. 
הסיפור מתחיל בשני איזורים בנפולי. זה המבוסס והנחשב, שבו גרים האינטלקטואלים, החשובים והנחשבים, והשני, זה של אנשי הביבים, תחתית התחתיות של החברה הנפוליטנית. 
ג'נובה היא ילדה טובה מבית טוב, ששני הוריה אוהבים אותה מאד. היא תלמידה טובה ומחונכת. אומרת רק את הדברים שיאה לומר אותם במילים הנכונות. אבל המשפט הזה שאמר אביה סדק את התמימות שלה ופקח את עיניה לראות דברים שנעלמו והוסתרו מפניה עד כה. היא מחליטה לפגוש את ויטוריה, דודתה הדחויה והשנואה על ידי הוריה הנאורים, זו שגרה בנפולי הלא נכונה, בניגוד גמור למה שמצופה ממנה.
הספר כתוב בהידוק רב ומתפתח כמו שביל שהקורא ההולך בו משתוקק לדעת לאן הוא מוביל. אותה אמירה של אביה של ג'נובה מכתיבה לה התנהלות לא צפויה, מפגישה אותה עם עולם שמושך אותה בחבלי קסם על האפל והמואר בו. תתארו לכם טיפות צבע שנכנסות לכוס מים. לאט ובהדרגה המים משתנים לפי קצב הטפטוף והכיוון שלו. כך מתפתחת אישיותה של ג'נובה - המכונה ג'אנינה או ג'אני ע"י אנשי העיר התחתית - מילדות לבגרות, דרך המפגשים שלה עם השקרים שהיא מגלה בחיי המבוגרים, ועד להתפכחות שלה וההחלטות שהיא מחליטה בגללם.
המונח "דיאלקט", ניב, מובלט כאן, כמו גם בקווארטט הנפוליטני המפורסם. בדקתי את המשמעות שלו. זה לא כמו הסלנג שאנחנו מכירים. זה הרבה יותר מזה. האתר באיטליה מראה בצורה יפה עד כמה הדיאלקט הנפוליטני הוא משמעותי בחיי הקהילה שם. "הניב הנפוליטני נחשב לאחד מה"שפות המשניות" המפורסמות בעולם. גם אם התורמים לכך הם כנותו הייחודית, שמחת החיים הפורצת או חיוניותו העזה, ישנו מאפיין אחד שבו נבדל הניב הנפוליטני מכל ניב אחר: המוזיקליות." (כך באתר, עם דוגמאות של שירים נפוליטניים אהובים). השיח בספר נע בחלקים רבים בין הדיאלקט הנפוליטני והאיטלקית המכובדת, וזה נותן מימד נוסף שאני, לפחות, לא מכירה משום ספרות אחרת שקראתי. זוהי באמת מוסיקה במילים. כתיבתה של פרנטה מיוחדת וחדה כל כך עד שהיא מסוגלת לגרום לקורא להיכנס למתח בגלל טלפון אחד שעושה ילדה לדודה שלה שגרה באותה עיר.

מניחה לפניכם רק שלושה משפטים מבין אלה שאהבתי במיוחד:

"בינתיים למדתי יותר ויותר להסתיר מהורי את מה שקורה לי. או נכון יותר, שיפרתי את דרכי לשקר באמצעות אמירת האמת." עמ' 75

"... אבל לעולם לא יגיע עד כדי שיסטור לי, חשבתי, אין לו צורך בכך. הוא יכול לאיין אותי באמצעות מלים, הוא יודע לעשות את זה,..." עמ' 204

בבוקר ההוא עלה בדעתי לפתע משהו שנראה לי בלתי-נסבל ובו-בזמן משעשע: לא אני, לא ויטוריה, לא אבא שלי, איננו יכולים לחתוך באמת את שורשינו המשותפים, וכך, בסופו של דבר, אנחנו בעצם אוהבים ושונאים – בהתאם למקרים – תמיד אותנו-עצמנו." עמ' 260

מומלץ ביותר.