הדב, הפסנתר, הכלב והכנור - דיויד ליצ'פילד

The Bear,The Piano, The Dog and The Fiddle - David Litchfield

עברית: חנה לבנת

אגם הוצאה לאור בע"מ, 2023 38 עמודים

זהו ספר המשך לספר הנפלא הדב והפסנתר. גם הספר שלפנינו מציג חיבור בין רגש חברי לבין מוסיקה. 

הספר מתאים במיוחד לגילים שבין 3-5 אבל לדעתי אפשר גם לקרוא אותו לגדולים יותר וגם אלה שקוראים בעצמם, למשל אנשים בגילי, יתרגשו למקרא הסיפור הזה. 

בסיפור משתתפים שני גיבורים ראשיים - הקטור הכנר והוגו הכלב שלו, וגיבורת המשנה המאד חשובה כאן היא המוסיקה, הפעם - מנוגנת בכינור. הקטור הוא נגן רחוב מתבגר והוא פורש מנגינה, וזונח את החלום שלו להופיע באולמות גדולים. הוגו החבר שישב לצידו ברחוב כשניגן לקהל מצטער לראות את חברו הטוב גונז את הכינור ומתחיל לחיות חיים משעממים וחסרי תכלית. הוא לוקח את הכינור, עולה על גג הבניין ומתחיל לנגן. הוא משתפר בכך מאד ותושבי השכונה מאזינים לו בקשב רב. הקטור מתלהב ומלמד את הכלב את כל סודות הנגינה שהיו שמורים עימו. אבל אז מופיע בביתם דוב גדול, שמספר שיש לו להקה מוסיקלית והוא מזמין את הוגו להצטרף. 

מכאן מתחיל הסיפור להיות מורכב יותר רגשית והקשר בין הקטור להוגו מקבל סוג של תפנית. מצד אחד הקטור מאד מפרגן להוגו על הצלחתו הרבה אבל חוטים דקים של קנאה מתגנבים אל ליבו. 

כשאנחנו מספרים את הסיפור הזה לילדים - כאן המקום שבו הילדים המקשיבים יכולים לחוש ולהביע את השניוּת שברגש הזה. להתבונן בעצמם על רגעים של שמחה ועצב, על מקומות של קנאה והשלמה, כעס ופיוס. 

הסיפור, כמובן, מסתיים בסוף טוב. נא להירגע. 

הספר מאוייר בצורה יפהפייה. הציורים הם בצבעים חמים והמוסיקה מרפרפת ברקע.

מסר מרגש של חברות נצחית מתנגן עם המוסיקה בכל דף ודף, משאיר טעם טוב של יופי ואהבה, יחד עם כמה דמעות. 

  

  

     

אסירים בגן עדן - ארטו פאסילינה

 Arto Paasilinna - Paratiisisaaren vangit

תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי

הוצאת רימונים, 2022, 261 עמודים כולל אחרית דבר

"בהמשך להודעתו הוסיף הקברניט שהציג את עצמו בשם טילור, ושגולל באוזני מאזיניו מגילה של טיעונים נבובים ונדושים, אבל מנוסחים לעילא ולעילא, שממש לא ייתכן שתעינו בדרך, חס וחלילה! בסך הכל יש קושי מסויים להתחקות אחר מקום הימצאנו הנוכחי בעקבות תנאי מזג אוויר חריגים, ולפיכך נהיר כמובן לכל מי שעיניו בראשו, שאין שום מקום לדאגה." עמ' 8

ארטו פאסילינה הוא הסופר של שני ספרים שמאד אהבתי. הראשון - שנת הארנב והשני - הטוחן המיילל. כששמעתי שתורגם ספר נוסף שלו, ידעתי שאשים עליו יד בהקדם. איכשהו, יצא שהוא חיכה קצת יותר מדי זמן ועכשיו הגיח מהמדף ושימח את ליבי. כי בספר הזה, כמו בספרים האחרים של פאסילינה הפיני יש הומור מושחז וכייפי יחד עם עלילת הרפתקאות מרתקת ומסָרים שגורמים לך לעצור רגע ולחשוב עד כמה זה אוניברסלי וחכם. זה מוציא את הקורא מן הקופסה וכמו אומר: וואללה, למה לא בעצם?!

טיסה של מטוס טריידנט אוסטרלי, ובה כחמישים נוסעים, מתחילה על רגל שמאל, ממשיכה באיבוד איזון ואובדן כנף ומסיימת בנחיתת אונס על אי עלום באמצע שום מקום. הנוסעים הם חברי משלחת של אנשי רפואה, העוסקים בתחום תכנון הילודה, וגם עיתונאי פיני אחד, שהוא, מן הסתם, המספר. אנשים מרקע שונה, המדברים שפות שונות, נאלצים למצוא את שביל הזהב כדי לשרוד ואף לחיות טוב ככל שניתן באי. "הגברת סיגורד נהגה להתאונן ולהתלונן על כל דבר פעוט, אבל זה מכבר התרגלנו לכך שבתור ממורמרת מקצועית דעתה אינה נוחה כמעט מאיש ומשום דבר." עמ' 78

עם הנחיתה, לאחר בדיקת פציעות ונזקים הם עוסקים בהישרדות, בודקים גם מי נגד מי בתחום החי והצומח באי, ומה שרד בתוך המטוס השבור השקוע במים. מתחילים להכיר את הניצולים. קוברים את המתים. ואז לומדים לחיות עם מה שיש ולגלות את היופי שבחיי האי, את ההיגיון בחוקים שיבחרו לנהוג לפיהם כדי לחיות מייטבית במקום הזה, שהוא רחוק מאד מכל מה שהכירו. וזה יוצא ממש לא רע. לאחר כמה חודשים, כשלא נראה שמישהו בעולם מחפש אותם, הם בונים מין כתובת אש ענקית מעצים שחטבו באי. ואז הם תוהים אם הם באמת רוצים להינצל, ולחזור אל הציויליזציה, אל המלחמות והחומרנות, האם לא עדיף להישאר שם? 

"טיילור תהה מה לעזאזל בוער לנו לחזור לעולם שסוע מרוב מלחמות, אך ורק כדי לתת למס הכנסה לקרוע אותנו, לקנות מוצרים יקרים מיותרים, לחטוף סרטן ריאות ומחלות אחרות, להקשיב איך הנשים שלנו לא מפסיקות להתלונן שהן כבר בקושי עומדות על הרגליים ושבמכבסה תמיד יש תור מפה ועד להודעה חדשה." עמ' 169 

כשאנחנו שומעים על ניצולים באי בודד האופציה הזאת בכלל לא עולה על דעתנו, נכון? ולא משנה כמה נתלונן על חיינו שכאן ועכשיו. אז הנה פה, מציבים לפנינו את השאלה הזאת. יש על מה לחשוב.

אני מתאפקת מאד לא לספר לכם יותר מהעלילה: אנקדוטות ואירועים, התמודדויות עם פגעי הטבע, ובעיקר - על האינטראקציה בין אנשים שונים וערכים שונים. מה שקורה שם במהלך החודשים הארוכים שבהם הם נמצאים באי הוא ליבו של הסיפור הזה שכתוב נהדר ומתורגם היטב כמו שרמי סערי יודע. 

"עד אותו הזמן דיברו באי שלוש או ארבע שפות בעירבוביה, ואף על פי כן, יותר מכל פינית ואנגלית... כעת היתה סיבה טובה לארגן כהלכה את הוראת הפינית, מפני שההשלכה של שהות בת כשנה באי הייתה שצריך להיפטר בהקדם האפשרי מקשיים בתקשורת המילולית." עמ' 145 ולנו יש מה ללמוד גם כאן.

מאד מאד מומלץ. כן, בהחלט גם אחרית הדבר שכותרתה: "הכלא בחופש והחופש בכלא".

  

   

  

 

הרכבת למקומות בלתי אפשריים - פי ג'י בל

The Train to Impossible Places - P. G. Bell

מאנגלית: עמית פרדס

הוצאת מטר, 2023, 346 עמודים כולל תודות

הנה ספר שיש בו הכל: גם דמויות מעולמנו, גם דמויות מהאגדות המוכרות וגם דמויות חדשות. המון אקשן, המקום שבסצינה אחת מתפוצץ ומתפורר או נעלם תוך שניות ואז מגיעים הקוראים למקומות אחרים ורואים מראות מלאי צבעים וקסם. הדמויות מקסימות, קל להתאהב בהן גם אם הקורא.ת אינו.ה בגיל המתאים לכאורה לגילים להם מיועד הספר הזה. דמויות עגולות, הומור טוב והרבה דמיון ופעולה. נראה לי שמדובר בתמהיל שיסעיר וידליק את נדבי ואת חבריו. 

תכירו בבקשה את פרדיננד. הוא נסיך ובבקשה להוריד את הכובע לפניו כי הוא גם גאון. אבל כאן הוא צריך להסתתר ואינו זוכה לכבוד הראוי לשכמותו.

אבל בואו לא נקדים את המאוחר. הסיפור מתחיל מרכבת שמגיעה בלילה לבית של סוזי, ילדה בת 11, כשהוריה ישנים ואינם שומעים את הרעש. משהו יצא מהרכבת: "זה היה אף: האף הארוך ביותר והמוזר ביותר שסוזי ראתה מימיה. הוא היה באורך האמה שלה, מעוקל, עם שני נחיריים ענקיים מלאים בשיער אפור קשה...הפנים המשונות האלה היו קבועות בראש עגול וקירח... עם אוזניים ענקיות ומחודדות שהזדקרו מהצדדים." עמ' 17. זהו פלטש. והוא מציג שתי אפשרויות בפני הילדה: האחת - שמוחה ינוקה מהזיכרון של מה שקרה עכשיו, והשנייה שהיא תצטרף לנסיעה ברכבת למקומות בלתי אפשריים. כמובן שסוזי בוחרת לעלות לקרון.

ומכיוון שהיא ילדה ולא טרול כמו רוב התושבים של טרולוויל, הארץ שבה הכל קורה, היא צריכה לקבל תפקיד. היא מתמנה לשמש כעוזרתו של מנהל הדואר, ששמו הוא וילמוט, ושאותו אנחנו הכי אוהבים מכאן ואילך. כמשימת התנסות היא נדרשת למסור חבילה לגברת אפלולית. אלא שהחבילה מתחננת לא להימסר לנמענת. עכשיו אתם יודעים בטח מה טיבה של החבילה הזאת. דרך הסיפור אנחנו מתוודעים ל"כוח המשיכה הפתוח למשא ומתן", לחוקים נוספים של הפוזיקה, (ולא פיסיכיף כמו שאחדים קוראים לזה) ולמצבים כמו-מדעיים שונים ומסקרנים. 

נסתפק בזה, לא יהיו כאן ספוילרים. אבל הנה כמה דוגמאות למה שנחמד בספר הזה:

""הארה, קפטן," לורד מרידיאן הוריד את הספר שלו. "הצ'יף ברסרקר הגיע לכאן כדי להרחיב את אופקיו. זאת יכולה להיות חוויה מאוד רגשית."" עמ' 234

""חוק התנועה השני של ניוטון," היא אמרה, וכרכה את ידיה סביב ראש המוט. "להפעיל כוח למסה - במקרה זה הרכבת - כדי לגרום לה להאיץ. אם שומרים על כוח זהה אבל מפחיתים את המסה, מגבירים את ההאצה, אז אם אני אצליח לשחרר את זה..."" עמ' 249. זה מסוג המשפטים שגורמים לילדים מסויימים שאני מכירה להרים עיניים במבט חולמני מחוייך.

"סוזי עדיין לא היתה בטוחה אם להאמין לו או לא, אבל חלק ממנה קיווה שהסיפור הזה הוא שקר. כי הסיפור היה עצוב מאד, ואם הוא סיפר לה את האמת, היא תיאלץ  לרחם עליו ממש. והיא עדיין כעסה עליו מכדי שתרצה לרחם עליו." עמ' 285

ספר מתוק ומדליק, שנכתב בראש צעיר, עם עלילה מהירה וקופצנית, ויש בו את כל מה שילד צריך. יש לו גם המשכים. מומלץ.

  

  

 

 

שלושה - ואלרי פרין

Valerie Perrin - Trois

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

הוצאת תכלת, 2023, 584 עמודים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

שני ילדים וילדה אחת - אדריאן, אטיין ונינה. שלושה. לשלושתם ילדות מאתגרת, התבגרות מאד לא פשוטה ובגרות מלאת מהמורות. נינה גדלה אצל סבא שלה ללא אִימהּ שנטשה אותה אצלו וללא אב ידוע. היא לא ילדה מקובלת, די שקופה למעשה, חוץ מבעיני שני חברי הנפש שלה, אטיין הילד היפה, המתקשה בלימודים ונעזר בחבריו, שאינו מוערך על ידי אביו, ואדריאן הילד החלש, החכם, איש הרוח, המושא להתעללות המורה שלו. שלושתם אוהבים מוסיקה ומתכננים לעזוב את לה-קומל, הכפר בו הם גרים ולהגיע לפריז, שם יוציאו תקליט עם מוסיקה משלהם. שלושת הילדים מתבגרים ותומכים זה בזה, מכירים "כל ריס וציפורן" של כל אחד מהם. העלילה מתמשכת לאורך שנים, עד שנות הארבעים של השלושה. מידי פעם יש נתק ביניהם אבל תמיד יש איזה חוט מקשר, ידידות מופלאה, משהו שכולנו היינו רוצים. ובכל זאת, עם הזמן, למרות האהבה הגדולה והתחושה התמידית שאין תחליף לחברות הזו, קורים דברים בחייהם מחוץ לה שמתווים את חייהם הבוגרים. 

עכשיו, אחרי שנים, נמצאת מכונית באגם המקומי מכונית טבועה, ובתוכה גופה. וירג'יני, עיתונאית מקומית והמספרת של הסיפור שלפנינו מעלה מתהום הנשייה את סיפורה של נערה בת 18, בת זוגו דאז של אטיין, שנעלמה. כאן נפתחת תעלומה שנמשכת לאורך הספר ומחזיקה את הקורא במתח.

 

הספר מרתק ברובו. כמו בספר שכולכם אהבתם, וגם אני אהבתי, אם כי פחות, (כן, אני יודעת שאני שוחטת פה פרה קדושה, סליחה,) -  גם פה היו יותר מדי דמויות ויותר מדי מלל, יותר מדי שמות של שירים שרבים מהם לא היכרתי. יש גם יותר מדי אנשים פה. אפילו בעשרת העמודים האחרונים הציגה בפנינו פרין שתי דמויות חדשות, שחשיבותן לעלילה זניחה. זה מרגיש כאילו הסופרת נזכרה במישהו לקראת סוף הכתיבה והחליטה שהיא חייבת להוסיף אותו לספר. זה יוצר עומס מיותר, ולדידי - מקלקל את ההנאה מהעלילה, הטובה כשלעצמה. הריבוי הזה, יחד עם הקפיצה בזמנים מציב את הקורא לעיתים כשהוא מבולבל ותוהה. בסוף הספר, עמודי תודות רבים. האם באמת את כולם היה צריך להכניס לעלילה כאן? אם היו פחות קפיצות בספר, פחות סיפורים משניים ויותר הידוק - הייתי ממליצה עליו יותר. 

הדמויות מתוארות טוב בעיני, גם אלה המשניות. לזכותה של הסופרת ייזקף גם הטיפול שלה בבעלי החיים. 

"מיום שנינה עובדת במקלט, עברו שם הרבה מתנדבים. הם באים והולכים. מעין תערוכה אקלקטית...נפשות בודדות וקצת רגישות שמגלידות תוך כדי ניקוי כלובים, תיקון גדרות, היכרות, שיחות קטנות סביב קפה חם... ואז יום אחד הם עוזבים כי הם מרגישים יותר טוב,..."

"כלב קשור מול המקלט. חבל באורך שלושה סנטימטרים. מבועת כשנינה מתקרבת אליו. נדמה שהוא מתבייש שהשאירו אותו שם. כמה זמן הו כבר נחנק כאן? צעיר, בקושי בן שנה, רטוב, מורעב, כל החבילה. סוג של כלב רועים מעורב עם מזל ביש... כל הדפוקים שקנו לעצמם גור לחג המולד, מי ייקח אותם בסוף יולי כשכבר לא יהיו "חמודים כאלה"? "

וגם:

"מאז שהוא גר בפריז, יש לו הרגשה שהוא כבר לא רואה את השמיים. שהוא אוכל בטון. פעם עיניו ראו ירוק, עכשיו הן רואות אפור. אף אחד לא סיפר לו אף פעם על האלימות הזאת."  אולי בגלל זה לא אהבתי את האדריכלות באוניברסיטה בה למדתי?

ולבסוף: 

"יש ספרים שמחמיצים, כמו מפגשים מסויימים, עוברים ליד סיפורים או אנשים שהיו עשויים לשנות הכל. בגלל אי-הבנה, כריכה או גב ספר לא מסקרן, דעה קדומה. למרבה המזל החיים מתעקשים לפעמים." 

האם אקרא את הספר הבא של הסופרת? כנראה שכן. אבל אם יהיו כאן ספרים טובים אחרים  - הוא בהחלט יחכה.