שיעורים בכימיה - בוני גרמוס

 

Lessons in Chemistry - Bonnie Garmus

מאנגלית: הדסה הנדלר

הוצאת תכלת, 2022, 412 עמודים,

נקרא כקובץ דיגיטלי באפליקציית עברית

לא הרחבתי כימיה בתיכון ובודאי שלא לקחתי כימיה באקדמיה. מה שהביא אותי אל הספר הזה הוא הקונצנזוס הספרני עליו אצלנו בספרייה בנתניה. גם זה לא תמיד עובד עלי, אבל כשבדקתי איך התייחסו אל הספר בעולם, כבר לא יכולתי להתעלם ולקחתי אותו אלי.

מדובר בספר פמיניסטי שמדבר על שנות ה-60 של המאה הקודמת, ועכשיו, כשה me too כבר חי ובועט במרץ אז אפשר לראות בו קצת דיבור סטריאוטיפי. אבל הסיפור מקסים, הדמות הראשית מאד עקבית, וזה מתאים מאד לעלילה, יש איזו שהיא סטריליות נעימה באופייה של הגיבורה, היא לא מתכופפת ואינה מעגלת פינות, למרות שהיא חווה מהמורות רבות. ומעל לכל, היא לוחמת. את המלחמה של כולנו. 

אליזבת זוט היא כימאית, מדענית, גבוהה ויפה אבל... אישה. ובתקופה שהספר קורה מצופה ממנה להיות "יפה ושתוקה." להסיע ילדים למסגרות, לבשל ולנקות ולהיות רעיה טובה. לא, אנחנו ממש לא מכירים את זה מכאן ועכשיו. זה היה מזמן. היום אין דברים כאלה. אבל אליזבת היא שונה. הקונספט הזה לא מתאים לה. כשאנחנו פוגשים אותה בתחילת הספר היא אם יחידנית לילדה שהולכת לגן והיא מקפידה לשים לה פתקים בתיק האוכל המושקע שלה, שיזכירו לה שהיא חכמה, חזקה, ועליה להיות מה שנכון לה. כל זה "היה שם, בעיר קומונס שבדרום קליפורניה, שבה מזג האוויר היה חם רוב הזמן, אבל לא חם מדי, והשמים היו כחולים רוב הזמן, אבל לא כחולים מדי, והאוויר היה נקי, כי כזה היה האוויר אז..." לכאורה, מושלם. אבל, אימה "המדוכאת תמיד" הולכת לעבודה בטלויזיה ומלמדת נשים להיות הן עצמן דרך שיעורים בבישול או כמו שהמדענית שלנו קוראת להם: שיעורים במדע, בכימיה. ההצלחה שלה נוסקת אל על מפני שהיא מסבירה לצופים שלה שהן חשובות, עבודתן קשה וראוייה להערכה, ועליהן להגשים את חלומותיהן. היא מדגישה ללא הרף שהיא אישה מדענית, ולא שום דבר אחר.

לפני שהגיעה אליזבת לתפקיד הזה היא שימשה ככימאית במכון מחקר נחשב, אך כמעט כל מי שפגשה ניסה להקטין אותה, להכשיל את התקדמותה המדעית, ושניים אף בחרו להטריד אותה מינית. ואז היא פגשה את קלווין, מדען ידוע שם שגדל בבית יתומים לאחר שהוריו המאמצים נהרגו בתאונת דרכים. האהבה פרחה שם וגם ההצלחה המקצועית. וכאן יש את האבל הזה שיוצר את המפנה בעלילה ושאותו אני לא יכולה לספר לכם מפאת הקלקלנים הנושפים בעורפי. 

כמה דמויות מיוחדות מאד בספר הזה. מדלן, מאד, ביתה הצעירה והגאונה של אליזבת שהיא ילדה חזקה שאומרת את האמת ויודעת, ש"כולם משקרים". הכלב שלהן הנקרא שש וחצי שאליזבת מלמדת אותו מילים רבות והוא אנושי מאד. (אני מאד אוהבת שיש כלבים בעלילה. זה תמיד מוסיף חיבוק לעניין) הרייט, המטפלת של מדלן כשאליזבת בעבודה, אישה מוכה ומושפלת, חכמה מאד ומציגה ראייה מיוחדת על מצבים שונים. אהבתי גם את השפה המיוחדת של אליזבת, ההארה של מושגים מדעיים בתוך היום-יום. 

בהמון הוצאות הוציאו את הספר הזה, שכיף לקרוא אותו ונחמד ונעים. הוא היה מיד לרב מכר היסטרי.

""הנשים שתדברי אליהן הן עקרות בית רגילות", אמר לה וולטר. "נשים ממוצעות." אליזבת הסתכלה עליו במבט שהפחיד אותו. "אין שום דבר ממוצע בעקרת הבית הממוצעת." היא תיקנה." עמ' 204

""זה מביא אותנו לקשר השלישי," אמרה אליזבת והצביעה על סדרת מולקולות נוספת. "קשר המימן - הקשר העדין והשברירי מכולם, אני קוראת לו קשר ה'אהבה ממבט ראשון', כי שני הצדדים נמשכים זה לזה אך ורק על בסיס של מידע חזותי: את אוהבת את החיוך שלו, הוא אוהב את השיער שלך. אבל אז אתם מדברים ואת מגלה שהוא נאצי בארון וחושב שנשים מתלוננות יותר מדי. פוף, הקשר העדין מתפורר פשוט כך. זה קשר המימן, גבירותי - תזכורת כימית לכך שאם המצב נראה טוב מכדי להיות אמיתי, זה כנראה נכון."" עמ' 265

מצאתי רק 18 כריכות עולמיות של הספר. יש כנראה עוד. אולי אתם תמצאו ותראו לי?

ממליצה. גם בחיוך, גם בעניין גם בכיף.

  

  

  

 

  

  

לפני שראיתי אותך - אמילי הוטון

Before I saw you - Emily Houghton

מאנגלית: דלית כהן

הוצאת ידיעות אחרונות, 2022, 355 עמודים

אליס ואלפי מאושפזים בבית חולים. הוא בעקבות תאונת דרכים קטלנית שבה איבד את רגלו וגם את שני חבריו הטובים ביותר, היא בגלל שריפה שפרצה במקום עבודתה ובה נכוותה בחלקים נרחבים מגופה. אליס שוכבת במיטה שליד אלפי, ולבקשתה היא סגורה בוילון כך שאף אחד אינו רואה אותה, מלבד הצוות המטפל. כשהיא יוצאת לטיפולי פיסיותרפיה - כל המטופלים מתבקשים שלא להביט בה וכך הם עושים. 

אלפי הוא סוג של ליצן המחלקה והוא מרגיש חייב לשעשע את אליס ואת שאר המאושפזים. אבל גם הוא צריך להתגבר על פצע גדול בנשמתו. הוריו, ובמיוחד אימו משמחים אותו, את שאר המאושפזים וגם את הצוות, בעיקר על ידי אוכל טעים ומנחם בכמויות אדירות. 

אלפי מנסה לאט לאט ליצור קשר עם אליס, הם שופכים את הלב אחת מול השני וההיפך, אבל עד סוף הספר כמעט, אלפי אינו מצליח לראות אותה. 

נסתפק בזה.

 "ברגע שהמילים יצאו מפיה, אליס הרגישה איך העול מוסר מעל כתפה ולו במילימטר." עמ' 319

"כששמע את המילים נאמרות בקול הוא רצה לזחול לאיזו פינה ולבכות, אבל ברגע שבקעו מפיו הוא לא הצליח להתעלם מתחושת ההקלה ששטפה אותו." עמ' 323

הספר הוא מסחטת דמעות רגשני, שטחי למדי, אבל חביב ומשעשע לפרקים. 

לדעתי אפשר לוותר.

  

  

 

רוזנפלד - מאיה קסלר

Rosenfeld - Maya Kessler

הוצאת כנרת זמורה דביר 2022, 415 עמודים

רוזנפלד, טדי רוזנפלד, הוא איש בן למעלה מחמישים. הוא שותף בכיר ועשיר מאד בחברה בינלאומית מצליחה בתל אביב. הוא גרוש, הוא אב לשני בנים, הוא שמן, אבל כריזמטי לאין שיעור. נועה הגיבורה של הספר הזה, המסופר בגוף ראשון מפיה, מתאהבת בו באובססיביות. היא אוהבת את כל כולו, כל חלק בגופו, את ריחו וטעמו. היא נמשכת אליו והיא רוצה להזדיין איתו (כן, בשפה הזאת בדיוק) כאן ועכשיו. הוא מנסה להרגיע, להזהיר אותה מפניו, להסביר לה שזה לא ילך וזה ישבור לה את הלב אבל היא איתנה בדעתה לכבוש אותו. נועה היא בימאית מתחילה של סרטים, עד כה לא נרשמה הצלחה מסחררת מעבודה שלה, אבל היא מציעה את עצמה לעבודה בחברה שטדי עומד בראשה ומכינה להם סרט פרסום והדרכה מוצלח. השותף השני, עמוס, מאד מתלהב. נשים מסויימות בחברה - פחות. 

נועה וטדי רוזנפלד מתחילים במערכת זוגית פרועה וסקסית, כשברקע, לשניהם יש פצע פתוח בעברם, וכל אחד מהם מנסה להצפין את הפצע הזה ולא לתת לאחרים לדעת עליו, להתערב, אפילו לא להביע דיעה. 

יש מי שירימו גבה ויצקצקו בלשונם על הקריאה שלי בספר הזה, שתיאורי המין בו הם גרפיים לגמרי, ואתם יודעים, אישה בגילי וזה... אבל תתחילו אותו ותראו. הוא סוחף, פראי, מלא הומור שנון וחד, שפה מעודכנת, חדשנית אולי בספרות, ויש בו המון אקשן טוב ומרתק. ספר חי ובועט שקשה מאד להניח לו. אנחנו מאד רוצים לדעת מה קרה שם. מהו הסוד שגורם לנועה לא להסכים לדבר עם אימה במשך שנים ולא לקבל ממנה כלום. וגם, למה הדירה של אימו של טדי בחולון עומדת בשיממונה, על ים החפצים המאובקים שבה, והוא אינו עושה עם זה דבר. ואורי, בנו, מה קרה שם? 

"לפעמים נדמה לי שמהפרספקטיבה של האישה שהיא אני, ישנם, באופן כללי, שני סוגים של יחסים בין אישה לגבר; יש גברים שהם אבות, מגוננים עלייך מהעולם, אבל בדרך כלל לא פנויים לשחק איתך, ויש גברים שהם אחים, או יותר מדוייק בעיני - בני דודים, שהם לא מגוננים, הם צמודים אלייך כתף אל כתף, וככה חווים את העולם ביחד איתך. במשך השנים היו לי מערכות יחסים גם עם אבות וגם עם בני דודים. הייתי מאוהבת יותר באבות, אבל יחסים ארוכים היו לי רק עם בני דודים." עמ' 254

"הבכי לא נפסק, אני לא שולטת בו. הוא עולה בעוצמות חזקות, שיטפון שסוחף איתו כאב ישן ובלתי נסבל. זה לא הכאב הרגיל. אולי אפשר לומר שזה הכאב הראשי, מלך הכאבים." עמ' 315

"אני נזכרת שגם לי אמר ככה, אחרי התאונה. הוא מאפשר לקושי להיות נוכח, ובאותו הזמן מצליח לעודד באופן אבהי ומשכנע." עמ' 366

ומילה על הכריכה. התעלפתי. לא יודעת מי צייר את זה אבל הרגיש לי שכל הטירוף היפהפה של הספר הזה מוצג בעטיפה הזאת. כל מה שהתרוצץ במוח המיוחד של נועה, כל מה שקרה שם, כל התחושות, הרגשות, הרגעים, האנשים. מאיה אומרת שהגיעה לאיור הזה דרך אובססיה. היא מצאה בו מפלצתיות, עולם רגשי, יצורים חיים, עולם המים שלו, וכל הסמלים הפאליים שנראים שם. גם מצאה משהו הומוריסטי בצורה שהיצורים ממוקמים בו. זה מוסיף פן נוסף לספר הזה.

אהבתי מאד ואני ממליצה מקרב לב. 

כאן: ריאיון עם הסופרת על הרומן הלא-רומנטי שלה.

 

 

הרגעים המתוקים - וירז'יני גרימלדי

Et que ne Durent que les Moments Doux - Virginie Grimaldi

מצרפתית: מיכל אילן

הוצאת כתר, 2022, 295 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באתר עברית

השם של הספר עלול להרתיע אתכם. יש פה רמז עבה לקיטש נוטף דבש. אבל אל תתנו לשם הזה להטעות אתכם. גם לא לכל הורוד הזה. חבל שתפסידו ספר משעשע ברמות של צחוק גדול ולא פחות מזה רגיש. הספר מפנה זרקור אל שני עולמות. האחד פחות מוכר, עולם הפגייה בבתי החולים, והשני מוכר ומאתגר, עולמם של  ההורים שילדיהם פרחו מהקן.

שתי אימהות מספרות לנו את סיפורן בגוף ראשון. האחת - אליז היא אם גרושה לשני ילדים, שרלין ותומא, שכבר עזבו את הבית. היא מתחילה להתארגן לחיים עצמאיים, בלעדיהם, וקשה לה מאד לנתק את חבל הטבור הזה. תומא משאיר בידיה את הכלב המכוער והבלתי אפשרי שלו, עוד קושי בחייה החדשים. האם השנייה, לילי, ילדה בת קטנטונת בלידה מוקדמת, והיא נמצאת איתה בפגייה. כל יום מתחיל בתפילה שהילדה תשרוד. הוריו של בעלה משתקעים בדירתם של הזוג הצעיר, ההורים בהתהוות, ועוזרים להם, גם במה שכן צריך.

הספר מדלג מאם אחת לשניה. זה מותח לפרקים, מעניין וחומל לעיתים. בעיקר, מאד משעשע. ברמה של צחוק גדול, קולני. דן הסתכל עלי מודאג לא פעם. 

"אני פונה חזרה לבניין של המשרד בלי להסיר את העיניים מאדואר, הפוסע לפניי, מרוצה בעליל מהטיול. לכלב הזה יש מראה של גרמלין וריח של מכון לטיהור שפכים, אבל יש לו יותר חברים ממני. בתקופה הזאת שבה אני חולקת דירה עם הבדידות, כנראה כדאי לי ללמוד ממנו משהו. אולי הגיע הזמן להרוס את החומות ולהוריד את הגשר. אין לי מה להפסיד, כל עוד אני לא חייבת לרחרח את אחוריהם של בני מיני." עמוד 68.

אליז כותבת מידי פעם פתקים בווטסאפ לילדיה, מנסה לשמר את הקשר הדואג, האימהי, המעיר, המאפשר, גם כשכל אלה לא מקבלים את היחס המתאים מילדיה הבוגרים. אבל עדיין, היא שם כשצריך לחזור למבנה הזה. ילדתה נתקלת בקשיים שמחזירים אותה הביתה אל אימה, ומתקבלת בזרועות פתוחות, אבל הקשר משתנה, מקבל צבעים חדשים. 

לילי מתמודדת עם חמותה וחמיה כמיטב יכולתה. בעלה לא מגבה אותה, עד שהיא מחליטה שדי לה ועושה מעשה. אבל עד אז, אנחנו הקוראים משתעשעים מהקשר הזה וחומלים על שני הצדדים בו. לילי מאירה את ההתמודדות של הורים לפגים בדרך רחבה ומעוררת מחשבה. כשילד נולד אנחנו מניחים תמיד שזה קשור בשמחה של ההורים ובני המשפחה. התחלת ההורות לילד בפגייה מלווה בהמון חרדות ורגשות אשם ובקֶשֶת רחבה מאד של תחושות לא פשוטות, ממש לא מה שכולם סיפרו להם.

"אבל יש אחרים, שמגלים בדרך הקשה שלעשות ילדים זה לא כל כך פשוט. אלה שמקווים במשך חודשים, שנים. אלה שהפסיקו לקוות. אלה שעוברות טיפולים, זריקות... אלה שכואב להן כשהן רואות בטן הריונית, אלה שרואים את המבט של טכנאי האולטרסאונד מתקדר. אלה שהשמיים נופלים עליהן. הלב שלו הפסיק לפעום. הלב שלה לא פועם בסדירות... אלה שצריכות להחליט. אלה שההחלטה היא לא שלהם... אלה שעוברות לידה שקטה. אלה שרואות את המיילדות מבוהלות. אלה שיש להן תמונות של צינורות. אלה שמבלים בטיפול נמרץ. " עמוד 110.

"אני חשדנית כלפי האושר, הוא גובה מחיר מופרז. הוא מגיע אלייך, מניח את המזוודות שלו, מתפשט במרחב, חודר לכל פינה. הוא נחמד, נעים איתו, ומתרגלים אליו, הוא נעשה חיוני. ואז, פתאום, יום אחד, הוא נעלם, נכנסים הביתה והוא איננו. השאיר את הדלת פתוחה והרשה לעצב להיכנס, להתיישב ולשים רגליים על השולחן." עמוד 113

הקטע הזה גרם לי להפסיק לקרוא ולחשוב על המצבים האלה, על הנשים והגברים שעברו את זה ורציתי לחבק אותם. בבית החולים נוצרת קבוצה של הורים במצבים דומים, כל אחד והילד הפצפון שלו, כל אחד והאופי שלו ודרכו להתמודד. זוהי מעין משפחה מחבקת, יודעת יותר מאלה שבחוץ. 

הספר לוקח אותנו ביד ומוביל אותנו מצחוק גדול לחמלה ודמע. מי שקרא אותו יודע שיש טוויסט בסוף שלא אגלה לכם אותו, כמובן. תקראו לבד (כי לפעמים זה מביך לצחוק בקול בין אנשים שלא מבינים מה קרה לכם פה), ותבואו להודות לי שהמלצתי לכם עליו. אני מצדי מודה לקרולין ולקבוצה שהביאה אותי לקרוא אותו, וגם לסופרת שכתבה גם את הספר הנהדר האחר שקראתי שלה: הגיע הזמן להדליק את הכוכבים.