לבן מכבסים בתשעים מעלות - ברוניה ז'אקל

Belo se Pere na Devetdeset - Bronja Zakelj

מסלובנית: שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, מודן, 2026, 256 עמודים

קוראים לך מיטה, ואני קוראת לך אמא. כמה שאת יפה וכמה שאת שלי." עמ' 11

זהו מעין מכתב שכותבת ברוניה, שבתחילת הספר היא ילדה בת 6, ובסוף אישה בוגרת, לאימה החסרה. הספר מלווה את התבגרותה, בפכים קטנים, לכאורה תיאורי שגרה של לחם ומלח, המתוארת פה ברגישות, גם בכאב אך גם בהומור. המון תמימות ילדותית יש כאן, לצד ראייה רגישה ומדוייקת של הילדה. ברוניה רואה ומצביעה על דברים כהוויתם, מה שמבוגרים רוצים לפעמים להחריש. יש דברים שאסור לומר אותם בזמן ובמקום שהיא נמצאת בו, ואנחנו איתה.

זה מתחיל כסיפור תמים אבל מתפתח ונוגע בכאבים, פיזיים ונפשיים, של מחלה ואובדן, ושל בדידות. 

הספר מתחיל ביוגוסלביה בתקופתו של טיטו. סלובניה היתה אז חלק אוטונומי בממלכה הזאת שאיחדה כמה עמים סלאביים. ב- 1991 הכריזו קרואטיה וסלובניה על עצמאותן. סלובניה, שרוב הספר מתרחש בה, היא היום  רפובליקה המצורפת לאיחוד האירופי ולנאטו. 

"אז אני מאמינה שלויזה לא ראה את דדה, ומאמינה שהוא גם לא ראה אותי, כי הייתי אז קטנה מאד, וכשאתה קטן מאד, לפעמים מישהו לא רואה אותך. כי אם הוא רואה אותך, הוא אוהב אותך, כי כשאתה קטן מאד, כולם אוהבים אותך. אבל אני לא אומרת כלום, רק מתכרבלת בחיקה הגדול, הרך והפרחוני, והיא לוחשת לי לתוך השיער, "פרפר שלי, פרפר זהב קטן שלי."" עמ' 40

ילדותה  הנעימה של ברוניה ז'אקל, המלווה בשעשועים עם אחיה, סבתה ואימה הנערצת, נקטעת באחת כשאימה נעלמת מחייה. ברוניה מדברת אל אימה ומשתפת אותה ברגעים בחייה, בצל האירועים המשמעותיים ביוגוסלביה ואח"כ בסלובניה, עם האוכל המיוחד, המקומות השונים, והיחסים במשפחה המורחבת והחברים. זה מגיע עד הפרטים האישיים ביותר. אנחנו מלווים את ברוניה וחווים יחד איתה את בדידותה, למרות שרוב הזמן היא מוקפת במשפחה וחברים רבים. ברגישות רבה היא מעבירה אלינו בספר האוטוביוגרפי הזה, את היותה בלתי מובנת גם על ידי האנשים הקרובים ביותר אליה, ע"י אביה המתנכר לה גם בשעות שהיא הכי צריכה אותו, וגם על ידי כל אלה, שגם אנחנו מכירים כאלה אולי, שבוחרים לברוח מהאמת, לייפות אותה או להתכחש לה. אנחנו מכירים, הרי, את אלה שאומרים לך שהכל יהיה בסדר גם כשאתה יודע שלא. זה לא מנחם, זה רק מתסכל אותה ומדגיש את בדידותה בתוך הסיטואציה.

הקורא מתלווה אל ברוניה, אל הזוגיות שלה עם אורבן, אל היחסים המיוחדים עם אחיה רוק, עם סבתה האהובה והמכילה מכולם המכונה דדה, ואל בני משפחתה וחבריה במעגלים השונים. לכל אחד מהם יש דרך מיוחדת לו להתמודד עם מה שמוצב לפניו בסביבה ובחייה הקשים של ברוניה. אימה החסרה נמצאת שם כל הזמן, והגעגוע אליה נוכח בכל רגע בחייה.

זהו ספר מאד לא קל, לא בטוחה שהוא נכון לבעלי בטן רגישה, אבל מי שבוחר בו, לא יוכל לעזוב אותו עד הסוף, ויזכה בחוויה מזוקקת מיוחדת מאד. זהו ספר שונה מאד מכל מה שהכרנו, הוא פשוט וכן ויש בו המון רגעים קטנים יפהפיים של יום יום, שמצטרפים לחווייה גדולה ונהדרת. 

למטה תראו את הכריכות האחרות שהודפסו בעולם. להפתעתי, לא מצאתי הוצאה מערבית של הספר, אך הוא עובד בימים אלה לסרט קולנוע. 

  

  

 

 

אהבה בשש תיבות - מיכל בראון

 

Love in Six Bars - Michal Brown

הוצאת כנרת זמורה, 2025, 268 עמודים 

דניאל בון הוא איש בודד שגר לבד בניו יורק ומחפש בכל העולם כלי קשת נדירים עבור לקוחות מליונרים. אביו אנטון חי בקליפורניה והם אינם בקשר למעט אותן פעמים בודדות בשנה בהן דניאל נוסע אליו. אימו, אן, אליה היה קשור מאד, נפטרה לפני שנים. עכשיו מזומן בון אל אביו שלוקה בדמנציה והוא מביא אותו אליו לניו יורק. הוא מקווה לחדש את הקשר ביניהם, למרות כעס עמום שיש בו כלפיו מאז מות האם. בון (כך הוא נקרא בספר) הוא איש קר ומופנם, ומנוכר מבחירה. יש רק שלוש דמויות אליהן הוא קשור, האחת, ויקטוריה אישה מבוגרת מאד, שבון קורא לה נערתי, בעלת חנות ספרים הנקראת הנסיך היפה צ'רלי. הוא מבקר אותה בכל פעם שהוא חוזר מאחד ממסעיו העסקיים ומביא לה תמיד כדור זכוכית עם פתיתי שלג. שתי הדמויות האחרות הן יחזקאל, הנביא ההומלס שגר באיזור, שצועק פסוקים מהספר התנ"כי, וממנו כולם מתעלמים, וכלבו של יחזקאל הקרוי שופטים, אליו הוא נקשר מאד. (לדעתי, כלב מוסיף תמיד את התבלין הנכון לכל ספר.)

המקום היחיד שבון מרגיש בו מעט חום הוא במועדון ג'אז שכונתי קטן בווילג' שבו הוא מנגן על הקונטרבס שלו.

יום אחד, כשהוא מחכה בטרקלין בשדה התעופה לטיסה שלו, ניגשת אליו ויויאן, אישה צבעונית, רעשנית ומלאה מרץ והיא מחזרת אחריו. היא מספרת ששמעה אותו מנגן במועדון והוקסמה. בהתחלה הוא מסתייג מזה מאד. אבל היא אינה מוותרת.

"באותו רגע מדויק, שמע נקישה מתכתית קטנה, צליל ברור ומוכר, הרגע בו המפתח משלב את הזיזים של המנעול ונועל אותו. הוא ידע שהוא צועד היישר אל תוך שטח ההפקר האמיתי, המסוכן, אל בין זרועותיה של האינטימיות." עמ' 117

בספר נוכחים מאד כלי הקשת המיוחדים שבון צד ממקומות שונים. המוסיקה שמתנגנת מהכלים האיכותיים מביאה אותו לגבהים רגשיים שאינם מאפיינים את חייו היבשים. גם ויקטוריה וגם ויויאן, שתי הנשים הקשובות לו, גורמות לרגשותיו להתרומם ומשיבות לו עושר נפשי שלא היה מוכן לו בעבר. חבריו שנעלמו מחייו וכן אביו שבריאותו מדרדרת, מוסיפים פן רגשי אחר, לא פחות עמוק. המוסיקה מוסיפה, כמובן, יופי לעלילה. 

אספר לכם סיפור קטן מילדותי. גרתי בשכונה בבאר שבע שבה כמעט כל הילדות למדו לנגן על פסנתר, הבנים - בכינור. אני לא הייתי יוצאת מן הכלל בנושא הזה והורי קנו לי פסנתר ישן, "שטגמילר", דרך חבר של קרוב רחוק שלהם שהיה מנצח בתזמורת. ניגנתי בהתחלה בהנאה גדולה. הפסנתר היה ממוקם בסלון ועליו, כמקובל, פסל של ראשו של בטהובן עם מפית קרושה מתחתיו. משבגרתי רציתי משהו אחר. ניגנתי עם חברה בגיטרה ורציתי גם אורגן. הורי איימו שבשביל לקבל אורגן אצטרך לוותר על הפסנתר, ואני התעקשתי. קיבלתי אורגן והפסנתר נמכר. הקונים הגיעו לביתנו עם טנדר והעמיסו את הפסנתר שלי שהיה איתי כ-10 שנים ונסעו. די מהר התחרטנו כולנו. אבל הפסנתר הזה לא שרד את הדרך, ובסיבוב חד שעשה הנהג הוא נפל מהרכב, ושוב לא ניתן היה להציל אותו. נשארתי עם גיטרה ואורגן. היום אינני מנגנת עוד, אבל המוסיקה מתנגנת בי, ולפעמים אני מוצאת את אצבעותי מנגנות מנגינה בלי קלידים. 

"הוא הגביר את הקצב, והקונטרבס שלו שר. כשהרגיש שמלאה השעה, הסתובב בגופו, חשף את עצמו לקהל, וניגן עד שנשמעו האשמה שלו, והפחדים, ובדידותו, וכאבו הקר, והבושה, והכמיהה. בון התרומם עם המוסיקה, מוביל אותה ומובל על ידה, עד שהפכו לאחד." עמ' 256

הספר מתרחש ברובו בניו יורק, יש בו תיאורים של העיר בעיקר בפן המנוכר שלה. הייתי רוצה להבין יותר את הקשר של בון עם כל אחד מהוריו, אבל הספר קולח והוא מומלץ.

שירת סרטני הנהר - דֶליה אוונס

Where the crawdads sing - Delia Owens

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת כנרת זמורה 2020, 363 עמודים

אני מתארת לעצמי שכבר שמעתם על הספר הזה, יש בו משהו כמו הֹֹוֹרוּת  - אתה מתאהב תוך זמן קצר מאד, ואז, הוא מושך אותך בחבלי קסם שלא תוכל וגם לא תרצה להינתק מהם. 

הכל קורה בשטחי הבִּיצה של קרוליינה הצפונית. גם בלי האנשים שגרים שם, המקום שוקק חיים, צבעים, קולות ורחשים והמון יופי, וגם סכנות. קאיה, גיבורת הספר היא ילדה שחיה לבד לאחר שננטשה על ידי אימה, ובהדרגה גם על ידי אחֶיה ואחיותיה. גם האח האהוב עליה עוזב ובורח מהבית הרעוע שלהם, ולבסוף נוטש אותה גם אביה השתיין והאלים. כבר כשהיא בת 7 היא נאלצת לדאוג לעצמה לבד. היא מקדשת את הבדידות הזו ולומדת לחיות בה לצד החי והצומח שבביצה. היא לומדת בעצמה לזהות את הציפורים השונות, ואוצרת נוצות שלהן. החֶברָה בכפר מנדה אותה ומתאכזרת אליה, היא שק האגרוף המקומי. כולם מלבד טייט, חבר ילדות של אחיה שהקשר ביניהם מבוסס על האהבה לביצה והחיים בה, ועל רגישות ולמידה, וכן, יש כאן גם אהבה. 

בתחילת הספר מתגלה גופתו של צ'ייס, בחור יפה, משאת נפשן של הנערות במקום, רודף שמלות ומַשיגן. לא נמצאים רמזים למה שגרם למותו וכמעט כל אנשי המקום מצביעים על ילדת הביצות כאשמה האפשרית והמתבקשת. הילדה גדֵלה ומחפשת קשר אנושי, חברות כלשהי, אך נוחלת אכזבה אחר אכזבה. עם כל אכזבה היא מסתגרת יותר, מסתתרת בתוך הצמחייה העשירה של הביצות ואינה מאפשרת גישה אליה. בכל התקופה משמשות לה לחברה הציפורים, במיוחד השחפים. מי שמצליח להבקיע את הדרך אליה הוא טייט שעוזר לה לסדוק את תקרת הזכוכית שהיא נתונה מתחתיה, אך גם הוא עוזב אותה כשהוא יוצא ללמוד. אור נוסף זורח מזוג אנשים צבעוניים, קפוצי ומייבל. הספר מדלג בין עברה של קאיה כילדה לבין ההווה במשפט הרצח שלה, ועד העתיד והסוף המפתיע. 

תראו, זה מה שאני קוראת ספר מניפה. הוא נראה תפוח מהסימניות שהצבתי בו בקטעים שהייתי רוצה להראות לכם ולחזור אליהם, אבל אסתפק בזה:

" שפת המשפט היתה כמובן הרבה פחות פואטית משפת ביצת החוף. אבל קאיה מצאה דמיון בין טבעיהן. השופט, בלי ספק זכר האלפא, היה בטוח במעמדו, ולכן היתה לו יציבה מרשימה אבל רוגעת ולא מאוימת, כמו חזיר בר טריטוריאלי. גם טום מילטון הדיף ביטחון ומעמד בתנועותיו הקלות ובעמידתו. צבי רב-עוצמה שסביבתו מכירה בכוחו. התובע, לעומת זאת, נסמך על עניבות רחבות וזוהרות ומקטורני חליפה רחבי-כתפיים לתגבור מעמדו. פקיד בית המשפט ייצג את הזכר נמוך-הדרג ביותר ונצרך לחגורתו, המצוידת באקדח נוצץ, טבעת מפתחות מקרקשים ומכשיר קשר מסורבל כדי לחזק את מעמדו. היררכיות שליטה מחזקות את היציבות באוכלוסיות טבעיות, ואף בטבעיות פחות, חשבה קאיה." עמ' 318. (ההדגשה במקור).

יש על מה לחשוב, נכון?

הספר מעוטר בשפה פיוטית ובתיאורי טבע מקסימים. "הים שר בס, השחפים שרו סופרן." עמ' 38

לגמרי רואים שמדובר בסופרת שיודעת ומכירה את החיים בטבע. מקצוענית. אבל לא פחות מזה, הכתיבה נהדרת. זהו ספר מעשיר, מקסים. לא דומה לשום דבר שקראתי לאחרונה בצורת הכתיבה שלו. הדמויות מרתקות, תיאורי הנוף והחיים בביצה והקשרים הבינאישיים של תושביה בונים את העלילה הכובשת. זהו אחד מהספרים האלה שהקורא לא רוצה לעזוב את הספר לרגע, אבל גם לא רוצה שזה יסתיים לו.

אם תרצו לראות כמה מהציפורים שקאיה אוהבת כל כך תוכלו לראותן כאן.

כאן מספרת דליה אוונס, בת 70, על דרכו של הספר ודרכה שלה מילדותה ולאורך חייה ומחקריה, ועד להצלחה המסחררת שהספר זכה לו.

קישור לסקירה מאויירת מקסימה, אם תרצו. Laurel Holden אישרה לי. 

ועוד משהו: הולך להיות סרט. רק אומרת. 

    

    

    

    

  

אלינור אוליפנט ממש בסדר - גייל האנימן

    

Eleanor Oliphant is Completely Fine - Gail Honeyman

מאנגלית: הדסה הנדלר

הוצאת כתר 350 עמודים

"אף אחד לא חפף את שערי מאז שאני זוכרת. אני משערת שמאמי כנראה חפפה אותו בשבילי כשהייתי תינוקת, אבל היה קשה לדמיין אותה מעניקה טיפול רך ורגיש כזה.
אחרי שהשמפו נשטף מהשיער, הנערה עשתה "עיסוי שיאצו לראש". היא לשה את קרקפתי בעדינות יציבה ובדייקנות, והרגשתי שהשערות על זרועותי סומרות וחשמל עובר בעמוד השדרה שלי. זה נגמר משהו כמו תשע שעות לפני שהייתי רוצה." עמ' 163

לפני כשבוע וחצי השתתפתי ב book surfing  בבית של יעל (גור). בוק סרף הוא מפגש של כמה אנשים, במקרה הזה -  אנשים מעניינים ומרחיבי אופקים - שמקריאים, כל אחד לפי בחירתו, קטע מספר או שיר בנושא שנבחר מראש. הנושא כאן היה חמלה. 
ולמה אני מספרת לכם את זה? 
לא בשביל להשוויץ, למרות שהאופציה עלתה בדעתי. אם זו היתה הסיבה - אין ספק שהייתי מכבירה מילים כאן על מה שהקראתי ומסבירה לכם עוד ועוד על נפלאות הסרף. 
רציתי לדבר איתכם על הספר הזה שבו החמלה נמסכת בין המילים בעדינות ורוך, כמו שחמלה יודעת לעשות. האכזריות וחוסר החמלה שולטים בחלק הארי של הספר, ברמה שבא לצעוק הצילו. 
אלינור אוליפנט נושאת בגופה ועל פניה צלקות. היא מרגישה שהיא ממש בסדר, כששואלים לשלומה. היא חיה בבדידות מזהרת ובחסך רגשי כזה שהיא מעדיפה לנהל שגרה משעממת, נוקדנית, ללא סטיות, נטולת כל אינטראקציה חברתית. היא עובדת בעבודה משמימה במשך השבוע ובסופו היא שוקעת בבית ושותה וודקה עד ערפול חושים. אין לה קשר אמיתי עם איש ממקום עבודתה, או משכניה. גם משפחה אין לה, להוציא אם שמשפילה ומעליבה אותה בשיחות הטלפון השבועיות שהן מקיימות, והזוכה לשם מאמי. (לא סובלת את הכינוי הזה...). סוג קיצוני כזה של מאותגרים חברתית לא פגשתי מעולם, אולי האזנתי לכאלה. 

איש חדש במקום עבודתה, ריימונד שמו, חובר אליה, בקטע של שגרת עבודה בלבד, עד שמתרגש לפתחם אירוע שמאַלֵץ אותם לעזור לאיש שאינם מכירים. מכאן משתלשלים העניינים ומתפתחים. אתם ממש תרצו לקרוא כדי לדעת על מה מדובר. הדמות של אלינור מתפתחת לאיטה, אבל עד סוף הספר היא אינה לגמרי מה שאנחנו פוגשים בחיי היום יום שלנו. היא חיה לפי חוקים נוקשים מאד ומתקשה להבין התנהגויות של אנשים "כמונו", שנוגעים זה בזה, שעסוקים באחרים, שמעיזים לפעול בצורה ספונטנית ושמרשים לעצמם להינות.
"הוא לא היה משוגע. הוא רק לא גרב גרביים.
אלינור, אמרתי לעצמי, לפעמים את ממהרת לשפוט אנשים. יש כל מיני סיבות לכך שהם לא נראים כמו האדם שהיית רוצה לשבת לידו באוטובוס, אבל את לא יכולה לסכם מישהו במבט של עשר שניות. זה פשוט לא מספיק זמן." עמ' 318

הספר זכה להוצאות רבות, כמו שתראו כאן למטה. פירגנו לו רבים וטובים כאן ובעולם, ואפילו ב"הארץ" שיבחו מאד מאד. ולא בכדי. הספר הזה הוא סוג של אירוע. הוא כתוב נפלא, רהוט, מושך וקריא. הוא מזמין חשיבה לא שקטה, מאתגרת. הוא מציב מראה - גם אם קיצונית - לתכונות שפועלות בנו ובחברינו. לומר שהוא מרתק יישמע אולי מתנשא משהו, כלפי הדמות הזו ואנשים כמוה. מעדיפה לומר שהוא מעורר חמלה, מרגש, וכן, גם מעניין מאד. 

אפשר לראות כאן ריאיון עם המחברת, גייל הנימן. ותראו פה למטה רק חלק מההוצאות שהדפיסו אותו. 

  

      

       

איש ואישה בלילה - קנט הרוף

איש ואישה בלילה - קנט הרוף
Kent Haruf - Our Souls at Night
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת כתר 160 עמודים

התחלתי את הספר הזה ונשאבתי מיד. קודם כל, הספר מתחיל ב-ו'. כן. "ואז ערב אחד במאי..." ישר בהתחלה. אמרתי, וואלה אמיץ. כדאי לראות מה יש לאיש לומר. ואכן, הוקסמתי. אלמנה בת 70 פונה אל השכן שלה, אלמן קשיש אף הוא ומציעה לו לחלוק איתה את הלילות במיטתה. ההצעה לא כוללת סקס, והיא, בעיני, הצעה אמיצה מאין כמותה. בכלל, אתם בטח מכירים את רגעי הקסם האלה, שבהם מדברים בחושך עם מישהו קרוב. כשזה קורה, זה מרגיש כמו לדבר אל עצמך. מבפנים נובעות אמיתות או דעות שלפעמים לא המשגת לעצמך עד הסוף. וזה מכשיר לך את הלילה לשינה מתוקה, וכן, זה גם עושה נעים מאד בבטן ובראש. עוד מהימים של מסיבות פיג'מות, לאו דווקא מאלה שבהן באות כ-ל הבנות. אחרי כל האקשן, מגיעים רגעי השקט הרכים, ומשוחחים על מה שבפנים, כל גיל והבפנים שלו. כיף גדול. 
בדידות של אנשים מבוגרים הוא עניין מכמיר לב. אנחנו נוטים לרחם, לחמול, אך לא מצפים מהקשישים לעזור לעצמם. והנה אשה אחת, שהבדידות גדולה עליה, מוצאת נפש מתאימה ובוחרת להתקרב אליה. אני חושבת לעצמי, מה אם, חלילה, הייתי מוצאת את עצמי במצבה. בנה רחוק ומרוחק (לא, זה לא אותו הדבר,) שכנים וחברים יש, כמובן, אבל בלילה, הלבד מחריש אזניים. זה לא שאין לה שום אינטראקציה חברתית ביום יום שלה, אבל, היא רוצה לבלות את הלילה כשמישהו לצידה. הייתם יכולים לעשות את זה? נראה לי שאני לא די אמיצה לכך. יש בזה משהו מאד אמיתי וישיר, מאד אסרטיבי כביכול, אבל גם מאד מאד מודע. אני מאד מעריכה אנשים שמסוגלים לכך, כי, הרי אתם יודעים, יש את כל ה"מה יגידו" הזה שיושב לנו בוורידים ומציק, ולא תמיד נותן לנו (טוב, לי, בכל אופן) לעשות גם דברים שאנחנו כל כך יודעים שיעשו לנו טוב, שבשורה התחתונה יהיו ממש נכונים לנו. 
תרשו לי להסתפק בזה מבחינת התוכן. לא התכנסתי הערב כדי להקריא לכם סיפור לפני השינה. את זה אתם יכולים לעשות לבד. אבל אני כן רוצה להמליץ מאד על הספר הזה. הסופר קנט הרוף (חשבתי שזה שם הודי, אבל לא. הוא בא מפואבלו קולורדו.) כבר לא איתנו, וזהו הספר האחרון שכתב, הראשון שתורגם לעברית. הוא נערך על ידי אשתו לאחר מותו ומוקדש לה. אני מאד מקווה שיזדמן לנו לקרוא דברים נוספים משלו, אם ככה הוא כותב. 
הספר מתנהל לאט, ומכיוון שמדובר בסוג של סבא וסבתא בני 70 זה נראה לי אמין ונכון. זה בשום אופן לא בא על חשבון הזרימה של הספר והמשיכה לקרוא אותו. 
"כשחזר לואיס לחדר השנה של אדי הוא הוציא את ידו מהחלון ואסף בה טיפות גשם שטפטפו מהמרזב ובא למיטה ונגע בידו הרטובה בלחייה הרכה של אדי." עמ' 90. 
זהו. זה משפט שחותם פרק. אין הרבה מלל בספר הזה הקצר - כל כולו 160 עמודים של חמדה, כולל תודות. אבל יש בו עומק רב, מהסוג המרומז, וזה כל כך יפה בעיני. 
לא מעטים בעולם חשבו כמוני:

    

   

     

   

העלמה מקזאן - מאיה ערד

העלמה מקזאן - מאיה ערד

הוצאת חרגול פלוט, 2015, 511 עמודים

בהתחלה כל כך התעצבנתי עליה... היא טיפוס כזה נוקדני, כאילו, מקפידה על כל הדברים הבריאים האלה, מאלה שאף פעם לא מועדים, לא טועים, יודעים תמיד להגיד את הדבר הנכון, ולא מבינים איך האחרים לא יודעים להיות כאלה. קוראים לה עידית. היא טבעונית, כמובן. היא שותה תה בלי סוכר. היא כמעט סיימה תואר שלישי בספרות. כמעט היה לה רומן. היא כמעט ילדה ילד. ובכל ההתרסקויות האלה, וחצאי ההצלחות האלה הזדרחה הבדידות שלה ממרום מגדל השן שבנתה לה. ואנחנו מכירים, הרי, את אלה שיודעים הכל. מצד אחד אנחנו רוצים להינות מהידע שלהם, אבל גם מתעצבנים עליהם שהם כאלה. וגם אנחנו לפעמים קצת כאלה, וכלוב הזכוכית שאנחנו גרים בו בסיטואציות האלה, גם אם לפעמים הוא פתוח, הוא כזה מציק... משהו באישיות הזאת מושך מאד ומצאתי את עצמי רוצה לעזוב, אבל לא יכולה. משאירה את הספר באיזה מקום ותוך זמן קצר נכנסת לתוכו שוב.

"היה בה משהו שהיה מעצבן אותי, לא יודע מה. מין התמסכנות כזאת פרצוף של קשה לי, תעזרו לי, ובאותו זמן כאילו אומרת לך, אני יותר טובה ממך, אני לא מתעניינת בשטויות שלך. "

ומצד שני, יש לה, לעידית כל הזמן ציפייה שהדברים יקרו סוף סוף. שהאוניברסיטה תבין שהיא אחת ויחידה ואין בילתה, ושתשלים את הדוקטורט. שמיכאל יבין שהיא היא אהבתו האמיתית, וירצה לבנות איתה בית ומשפחה. שאנשים יתחברו אליה, אפילו יקיפו אותה. שיהיה לה ילד...

וזה לא הולך. אבל בחלקים קטנים, עם התפשרויות גדולות, פתאום ליד הדלת הסגורה נפתח צוהר. הוא קטן והוא מכניס פחות אור ממה שהיתה רוצה, אבל הוא שם, והוא מראה לה נתיב. שוב, לא זה שהתכוונה אליו מלכתחילה, ויש בו מהמורות גדולות, אבל הוא נכון.

גם מיכאל, הדמות החשובה השניה בסיפור הזה, הוא מין בודד מרצון. סוג של. הוא רוצה את מה שאינו יכול להשיג. הוא רופא ילדים, אך אינו מצליח לעבוד במחלקה מכובדת בתל אביב. הוא גם אינו משיג את הצעירה שחמד לו. אבל גם לו זורח אור קטן פתאום. בניגוד לעידית, הוא תמה על מזלו הרב, ואז, הוא מתעשת. הוא מבין. גם בחלון הזה האור הוא קטן, וניתן במשורה, וגם יש לו מחיר לא פשוט.

שניהם מגיעים לקזאן, עיר ברוסיה, פעמיים. כל אחד מסיבותיו שלו. כמובן שלא אספר לכם למה... גם לא אספר לכם איפה תמצאו אותם בסוף הספר.

הסיפור בנוי בצורה אינטליגנטית להפליא, מאיה ערד החכמה, ממש מושכת אותנו לנסות ולנחש מה ייקרה בכל שלב, ובכל פעם אנחנו מופתעים מההתפתחות, היי, זה ממש לא מה שחשבנו שיהיה.

ציור העטיפה שנבחר בתבונה על ידי הוצאת חרגול הוא כרזה סובייטית הנקראת "תהילה לאם הגיבורה". אשה חזקה. מחזיקה בילד ומסתכלת קדימה בבטחון, בשלמות של אימהותה. עידית שלנו קונה לעצמה עיטור מכוכב, מזוייף אמנם, על היותה אם גיבורה, המוענק ברוסיה לנשים שילדו לפחות ארבעה ילדים. ""אלף רובל" קבע המוכר. "זה שוד", אמר מיכאל, "מאתיים", זרק לבחור. עידית שלפה שני שטרות של חמש מאות רובל. "אל תתמקח בשבילי" ביקשה. .. שום מחיר לא יקר מדי בשביל זה."

ואז: "במונית לשדה התעופה התאמצה עידית לכבוש את הדמעות. העיטור ששמחה בו כל-כך מזויף. גם היא אמא מזויפת. קונה לעצמה אותות כבוד, והילד שלה זרוק בבית-ילדים".

תראו, תפנקו קצת את הראש שלכם. טוב, גם את הנפש. תקראו.