Eleanor Oliphant is Completely Fine - Gail Honeyman
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת כתר 350 עמודים
"אף אחד לא חפף את שערי מאז שאני זוכרת. אני משערת שמאמי כנראה חפפה אותו בשבילי כשהייתי תינוקת, אבל היה קשה לדמיין אותה מעניקה טיפול רך ורגיש כזה.
אחרי שהשמפו נשטף מהשיער, הנערה עשתה "עיסוי שיאצו לראש". היא לשה את קרקפתי בעדינות יציבה ובדייקנות, והרגשתי שהשערות על זרועותי סומרות וחשמל עובר בעמוד השדרה שלי. זה נגמר משהו כמו תשע שעות לפני שהייתי רוצה." עמ' 163
לפני כשבוע וחצי השתתפתי ב book surfing בבית של יעל (גור). בוק סרף הוא מפגש של כמה אנשים, במקרה הזה - אנשים מעניינים ומרחיבי אופקים - שמקריאים, כל אחד לפי בחירתו, קטע מספר או שיר בנושא שנבחר מראש. הנושא כאן היה חמלה.
ולמה אני מספרת לכם את זה?
לא בשביל להשוויץ, למרות שהאופציה עלתה בדעתי. אם זו היתה הסיבה - אין ספק שהייתי מכבירה מילים כאן על מה שהקראתי ומסבירה לכם עוד ועוד על נפלאות הסרף.
רציתי לדבר איתכם על הספר הזה שבו החמלה נמסכת בין המילים בעדינות ורוך, כמו שחמלה יודעת לעשות. האכזריות וחוסר החמלה שולטים בחלק הארי של הספר, ברמה שבא לצעוק הצילו.
אלינור אוליפנט נושאת בגופה ועל פניה צלקות. היא מרגישה שהיא ממש בסדר, כששואלים לשלומה. היא חיה בבדידות מזהרת ובחסך רגשי כזה שהיא מעדיפה לנהל שגרה משעממת, נוקדנית, ללא סטיות, נטולת כל אינטראקציה חברתית. היא עובדת בעבודה משמימה במשך השבוע ובסופו היא שוקעת בבית ושותה וודקה עד ערפול חושים. אין לה קשר אמיתי עם איש ממקום עבודתה, או משכניה. גם משפחה אין לה, להוציא אם שמשפילה ומעליבה אותה בשיחות הטלפון השבועיות שהן מקיימות, והזוכה לשם מאמי. (לא סובלת את הכינוי הזה...). סוג קיצוני כזה של מאותגרים חברתית לא פגשתי מעולם, אולי האזנתי לכאלה.
איש חדש במקום עבודתה, ריימונד שמו, חובר אליה, בקטע של שגרת עבודה בלבד, עד שמתרגש לפתחם אירוע שמאַלֵץ אותם לעזור לאיש שאינם מכירים. מכאן משתלשלים העניינים ומתפתחים. אתם ממש תרצו לקרוא כדי לדעת על מה מדובר. הדמות של אלינור מתפתחת לאיטה, אבל עד סוף הספר היא אינה לגמרי מה שאנחנו פוגשים בחיי היום יום שלנו. היא חיה לפי חוקים נוקשים מאד ומתקשה להבין התנהגויות של אנשים "כמונו", שנוגעים זה בזה, שעסוקים באחרים, שמעיזים לפעול בצורה ספונטנית ושמרשים לעצמם להינות.
"הוא לא היה משוגע. הוא רק לא גרב גרביים.
אלינור, אמרתי לעצמי, לפעמים את ממהרת לשפוט אנשים. יש כל מיני סיבות לכך שהם לא נראים כמו האדם שהיית רוצה לשבת לידו באוטובוס, אבל את לא יכולה לסכם מישהו במבט של עשר שניות. זה פשוט לא מספיק זמן." עמ' 318
הספר זכה להוצאות רבות, כמו שתראו כאן למטה. פירגנו לו רבים וטובים כאן ובעולם, ואפילו ב"הארץ" שיבחו מאד מאד. ולא בכדי. הספר הזה הוא סוג של אירוע. הוא כתוב נפלא, רהוט, מושך וקריא. הוא מזמין חשיבה לא שקטה, מאתגרת. הוא מציב מראה - גם אם קיצונית - לתכונות שפועלות בנו ובחברינו. לומר שהוא מרתק יישמע אולי מתנשא משהו, כלפי הדמות הזו ואנשים כמוה. מעדיפה לומר שהוא מעורר חמלה, מרגש, וכן, גם מעניין מאד.
אפשר לראות כאן ריאיון עם המחברת, גייל הנימן. ותראו פה למטה רק חלק מההוצאות שהדפיסו אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה