לולי וילוז, או הצייד האוהב - סילביה טאונסנד וורנר
Lolly Willowes - Sylvia Tounsend Warner
מאנגלית: רנה ורבין
הוצאת לוקוס, 2016, 224 עמודים
וילוז = ערבה, (Weeping willows) מעניין אם הסופרת התכוונה למשמעות של השם הזה. לא נוכל לשאול אותה, מן הסתם, שכן כבר מעל 20 שנה היא ישנה תחת הכוכבים. כמה רציתי שיהיו לי ערבות בוכיות בגינה... דימיינתי לי 6, 7 או יותר פינות אור בדשא ומעליהם נשפכים ענפי ערבה בוכיה... טוב, אז רציתי. זה לא צלח. הן נבלו ומתו בזו אחר זו. בסוף ויתרתי. אבל לא התכנסתי הערב בשביל לבכות לכם על הצרות שלי בתחום החקלאות. לא ולא. זו רק הערת אגב שקפצה לי מהשם וילוז.
זהו הספר הראשון בהוצאת לוקוס, שנולדה לאחר הפירוק של זיקית המעולה. מסקרן מראש, נכון? שלא לדבר על זה שמדובר כאן בקלאסיקה מתחילת המאה ה-20, מהסוג שבד"כ לא הייתי נוגעת בה כאן, אלמלא ההומור האנגלי היבשושי החביב עלי. בחלק הראשון של הספר אנחנו פוגשים את לורה, עלמה אנגליה למהדרין בת 47. לא נשואה וגם, שומו שמיים, לא ממש רוצה להינשא. לאחר מות אביה, היא נאלצת לעזוב את הבית האהוב עליה בכפר ולעבור לגור בעיר הגדולה לונדון עם אחיה, גיסתה קרוליין ושתי בנותיהן. אלה משנים את שמה מלורה המקורי לדודה לולי. היא מתנהגת כפי שמצופה ממנה בהרבה מובנים, ועושה את המטלות המתבקשות, אך היא אינה קוראת את הרומנים הנשיים שכל בנות החברה הלונדונית הרווקות קוראות, היא מוכיחה ידע במקומות בהם מצפים ממנה להיות בורה, היא לא מתכוננת בשום צורה ל"יציאה לחברה" ועדיין לא מעוניינת להינשא. עד כאן החלק המשמים של חייה של לולי, והחלק הראשון של הספר. בחלק השני מגיע מהפך: " לאורך הארוחה הביטה לורה בקרוביה. היא הרגישה כאילו התעוררה, בלא שינוי, מתנומה של עשרים שנה, ומצאה שהם כמעט בלתי מזוהים. אפילו הנרי וקרוליין, שראתה מדי יום ביומו, היו חבויים למחצה תחת כל מה שצברו - שפע, סמכות, ניסיון יומיומי." עמ' 86
לאחר הארוחה הזו לורה מטילה את הפצצה. היא מתכוננת לעבור לגור בכפר נידח, גרייט מופ שמו, (מטאטא גדול, איזה שם מדליק...) ואולי יהיה לה גם חמור. אחיה, הנרי, משוכנע שהיא לא מתכוונת לזה. זה נשמע הזוי לחלוטין, אך היא אמנם עושה זאת וחוגגת על הטבע במיטבו, על פשטות החיים בכפר, על החופש האישי שלה. אבל זמן קצר לאחר מכן מגיע לכפר אחיינה טיטוס, וכאילו מחזיר אליה את האנגליות המרובעת, את השעמום והכבלים של השגרה ממנה ברחה."המנהגים, דעת הקהל, החוק, הכנסייה, המדינה - כולם היו מנידים את ראשיהם העצומים, דוחים את עתירתה ושולחים אותה בחזרה לכבליה" עמ' 194. שוב היא רוצה לברוח, ואז... אז מופיע חתלתול מוזנח במטאטא הגדול.
כאן נראה לי עדיף שלא אמשיך לספר לכם. זה יהיה כל כך לא הוגן... כי מכאן מתחיל הכל להתרומם ולהתנהל בקצב מהיר ותוסס, שונה כל כך מההתחלה של הספר. זהו ספר פמיניסטי במידה רבה, אבל לא רק. יש כאן גם אינדיבידואליזם במיטבו, פריצת דרך יחסית לדרך המחשבה של התקופה ההיא. יש גם פנטסיה, ולא להיבהל, זה מאד אנושי ונגיש, אני בטוחה שתאהבו את זה. וגם, זה לא כאילו שהופתעתם, נכון? הרי ראיתם את המכשפה בתמונה של הספר...
רק עוד כמה פנינים מהספר:
"בשנות חייה האחרונות נעשתה הגברת וילוז (הכוונה לאימה של לולי) מיומנת יותר ויותר בהתחמקות ממילוי חובותיה, ומותה נראה כמו הביטוי המשוכלל והסופי של המיומנות הזו. נדמה כאילו אמרה, בעודה מפהקת פיהוק חתולי ענוג, "נראה לי שאפרוש עכשיו לקבר שלי" ויצאה מן החדר... " עמ' 25.
"אבל להנרי הייתה לא פחות נחישות וילוזית מאשר לאביו או לאימו, ונחישותו הייתה צעירה משלהם בעשרים וחמש שנה, וחיונית בהרבה." עמ' 29
"מר וולף-סונדרס השרוע על החוף אכן דמה מאד לשק חול ושבה את העין באותה מידה." עמ' 71
""למזג אויר כזה לעולם לא ירשו להשתולל בלונדון" חשבה". עמ' 101
"כך היה אדם הראשון היצירה האצילית ביותר של הטבע, כשהתהלך בין החיות, שומרו היחיד של הגן, מושלם, כל צלעותיו איתו לפני שחוה הפרה את איזונו.... אדון סונטר הזכיר ללורה את אדם במידה כזו שהיא החלה להרגיש כמו חוה - התעוררה בה סקרנות שאינה הולמת גברת." עמ' 121
"... וכשהן חוזרות מחכים להן תפוחי אדמה שצריך לבשל לארוחת הערב. זה נשמע קטנוני להתלונן על כל זה, אבל אני אומרת לך, הדברים האלה שוקעים ורובצים עלינו כמו אבק דק, גרגיר ועוד גרגיר, והאבק הוא זמן, והוא שוקע ומתבסס במקומו." עמ' 207.
ספר קטן ענק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה