מכתב של אלמונית - שטפן צוויג

Brief einer Unbekannten - Zweig Stefan

מגרמנית: הראל קין

הוצאת תשע נשמות 2020, 77 עמודים

"מאז אותה שנייה אהבתי אותך. אני יודעת שאתה בפינוקך שמעת כגון זאת פעמים רבות מנשים. אבל האמן לי שאין מי שאהבה אותך בשעבוד כזה באופן כלבי ומסור כל כך כמו מי שהייתי אז ונותרתי למענך תמיד..." עמ' 23

הנובלה הזאת כבר פורסמה המון פעמים, גם בעברית היו תרגומים קודמים (תרגום י. ריזברג וגם צבי ארד), היא נחשבת ליצירת מופת, ולא בכדי. 

סופר מפורסם מגיע מנסיעה אל ביתו ובין המכתבים המחכים לו יש גם אחד עם כתב לא מוכר והוא בוחר להתחיל ולקרוא בו. מכיוון שמדובר בצוויג, הקורא/ת מרגיש/ה כאילו הו/יא שם, יושב/ת על הכורסא ההיא יחד עם הסופר וקורא/ת את המכתב הזה. מנסה להיכנס לנבכי נשמתה של הכותבת, ומנסה מאד להבין את "הכלבי ומסור" הזה. אהבתה של הכותבת לסופר היא לבה של הנובלה והמידע עליה הולך ומתפתח עם המכתב. מתגלים פנים וזויות נוספים לה, עד שנחשפת התמונה כולה, הסיבה למכתב הזה. 

כאן, במאמר על ימיו האחרונים של סטפן צוייג, מאת לורן סקסיק בהוצאת יד ושם נאמר בין היתר, שאשתו השנייה, הצעירה, היתה מסורה ברמה דומה. "תיאורה של לוטה, אשתו של צוויג, כאשה צייתנית שתעשה כל מה שבעלה המבוגר והחכם רוצה, מבזה לא רק את הגולים מגרמניה, אלא את נשות התקופה בכלל".

הספר הקצר הזה תפס אותי לשעה ובה כל מה שקרה סביבי נעלם. הוא כתוב רהוט ומדוייק, כל מילה במקומה. מיד עם התחלת המכתב: "ילדי מת אתמול" (Mein Kind ist gestern gestorben במקור) - לא בני. ילדי. יותר אישי יותר אהוב - נכנסים לאווירה, למקום ולזמן ולא עוזבים עד הסוף המפתיע. ספר שלא נותן מנוח, סגרירי ומר. צוויג. מעולה. 

נראה שאין הרבה הוצאות ספרים בעולם שלא פרסמו את הספר הזה. אני מניחה כאן רק חלק מהן:

   

    

    

   

    

    

 

ילד אחד ממיליון - מוניקה ווד

The One-in-a-Million Boy

Monica Wood

מאנגלית: רוגל אלפר

הוצאת כתר 373 עמודים

מוניקה ווד מספרת על הספר

ילד אחד ממיליון זכה להוצאות רבות. לא קראתי אותו בשפת המקור, אבל יש בו הרבה יופי מילולי בעברית. חבל עד מאד שמי שאמון על העריכה לא השכיל לבדוק שוב ושוב וכך קרה שיש שגיאות דפוס. לי זה ממש מציק, העניין הזה. זה ספר שראוי, לדעתי הצנועה לתשומת לב הראויה לו, כי הוא באמת מיוחד ומקסים. 

ב"מיוחד" אני מתכוונת הן לנושא הלא רגיל, הן לדמויות הנהדרות והן לצורת הכתיבה או, מוטב לומר, מארג נפלא של כמה סוגי כתיבה שמשולבים זה בזה. 

ילד (בלי שם, מכונה בספר "הילד") צעיר, חובב אובססיבית את ספר השיאים של גינס, נשלח אל אוֹנָה, קשישה בת 104, אישה סגורה, כעוסה ומופנמת, כדי לעזור לה במסגרת פרוייקט של הצופים. הוא מנסה להכניס אותה לספר השיאים כנהגת הקשישה בעולם, ולשם כך עליה לחדש את רישיון הנהיגה שלה שנלקח ממנה בהיותה בת מאה. הילד נגוע בתסמונת שפוגעת באחד ממיליון ילדים, והוא נפטר בגללה בתחילת הספר, אך דמותו הקסומה (לא פחות!) מלווה את הספר לכל אורכו. אונה מספרת לילד דברים שהיו כמוסים בה מאז ומעולם והוא מנהל רישום של הריאיונות עימה. אלה כתובים כדו-שיח שכתוב רק מהצד של אונה, אך ניתן להבין מה היתה השאלה ששאל הילד. היה כאן אתגר לשנים-שלושה התאים האפורים בקומה העליונה אצלי, ואהבתי את זה.  קווין, אביו של הילד, גיטריסט שהיה אב נעדר לו, גרוש בשנית מהאֵם בל ועדיין אוהב אותה, מנסה להמשיך את דרכו של הילד. נוצרת חברות מיוחדת בין קווין לאונה, בתחילה רק על קצה האצבעות. 

יש כמובן דמויות רבות נוספות, מעניינות מאד, יחידות וייחודיות, אבל לא אקח מכם את כל הכיף על ידי איזה ספוילר מתחכם פה. לכו על זה לבד. 

"יש דברים שכאשר בוחנים אותם באור-הדיעבד הקפוא, אין להם מחילה" עמ' 25

""אני טוב בסודות," אמר הילד ובחן אותה בקפידה כזו, עד שהיא חשה שהוא אכן מפשיט אותה ככלות הכל - במובן הטוב, מפשיט אותה מהתשישות והכלימה שלה." עמ' 72

"אונה נתנה לה כמעט לא כלום, אבל שעה שבל נעה בתא הקטן נטול הנשמה לעבר הנקישות בדלת, החדר עלה על גדותיו בהכרת התודה שלה." עמ' 199

"היא אומרת לי בשקט, למרות שכל הנוכחים יכלו לפענח את מילותיה, "אם יש דבר אחד שהחיה הזכרית אינה יכולה לסבול, מיס ויטקוס, זה נקבה עם סודות."" עמ' 213
"הייתי נשואה להווארד עשרים ושמונה שנה, ובכל זאת הוא הותיר רק סימן קלוש בזיכרון שלי. שריטה קטנה. אבל אנשים מסויימים אחרים, הם נכנסים פנימה ומרגישים בבית ומתחילים לנופף בידיים בתוך הסיפור שאתה מייצר מחייך. יש להם מוטת כנפיים." עמ' 236

אין לי ספק שתרצו לפגוש כאן את האנשים האלה, עם מוטת הכנפיים הגדולה, ולכן כדאי לכם לקרוא יקיריי. כדאי מאד. ואם אתם נוקדנים כמוני, אז כשתגיעו לעמודים 110, 266 ו- 276, תקראו מהר מהר ותדלגו על הטעויות. אל תתנו להן לקלקל לכם את המעדן הזה. 

                     

  

                  

פרפרים בנובמבר - אידור אווה אולפסדוטיר

Ringing i November - Auour Ava Olafsdottir

מאנגלית - גבי סילון

הוצאת מודן - חרגול 270 עמודים

שתיים מהסוקרות החביבות עלי המליצו על הספר הזה בחום. הוא לא התניע לי מהר, אבל לא ויתרתי. קצת חששתי מזה שזה מתורגם מאנגלית למרות שלפי השם, ברור לחלוטין שבמקור זה נכתב בשפה אחרת, כנראה איסלנדית. תרגום יד שנייה עלול לאבד מהמשמעויות במקור. ובכל זאת, הספרות האיסלנדית חביבה עלי משכבר, וחיכיתי מאד לתורו של הספר הזה. 

בתחילה נעזבת הגיבורה (שאין לה שם) ע"י בן זוגה וגם ע"י בעלה, באותו יום. שנֵי האירועים לא ממש משפיעים על מצב הרוח שלה. לאחר מכן, חברתה ההרה נופלת ונחבלת ומבקשת ממנה לקחת תחת חסותה את בנה בן הארבע שהוא מיוחד, כבר שמיעה וראיה אבל כבר קורא וכותב. בד בבד היא זוכה בסכום ענק בהגרלה של חרשים ומחליטה לצאת למסע עם הילד. הגיבורה נראתה לי  מדליקה בהתחלה. מצאה חן בעיני האִינדיפֶרֶנטִיות שבה, זה שקשה להוציא אותה משלוותה. בהמשך, זה התחיל לשעמם...

בעמוד 30 עקצה אותי בעין שגיאת הגהה: "שאלת את עצמם פעם..." לא נורא, חשבתי, והמשכתי לקרוא. הגיבורה דורסת אווז. בהמשך היא גם דורסת כבשה. מידי פעם מתווספות דמויות צדדיות לסיפור, לא תמיד ברור היה לי מה מקומם בעלילה. הסיפור קופץ בזמנים, וזורק אותנו מידי פעם לילדותה של הגיבורה, ואהבתי את הנוסטלגיה הרכה שם. עדיין לא היה ברור לי איך נבנתה הדמות, לאור ילדותה היפה, ככזאת אדישה. המקום היחיד שבו היא קצת פחות אדישה הוא ביחסה אל הילד. גם כאן, הוא נעלם לה פעמיים ורק אז היא נלחצת. לפעמים היא נזכרת פתאום שצריך להאכיל אותו. 

אולי אני רואה את הדברים באור שלילי עכשיו, אחרי שקראתי ספר כל כך מדהים כמו שארית היום, אבל לכל אורך הספר נקטלות חיות נוספות. למה? מה היה חשוב לסופרת להרוג חתלתולים? נקבת ליוויתן והעובר שלה? מה לא הבנתי פה?

בסוף הספר יש מתכונים הזויים. למשל: תה עם לחם וסלמון, לווייתן חמוץ. ובכן, יקיריי - בתיאבון. 

      

אח שלי איוב - שמי זרחין

  

אח שלי איוב - שמי זרחין

הוצאת כתר 429 עמודים.

כולנו קראנו את "עד שיום אחד" של שמי זרחין. ואהבנו. אתם בטח תסכימו איתי. אז הסקרנות לגבי הספר הזה מובנת לגמרי, נכון? אבל המפגש הראשון איתו התחיל קצת צולע. לא כי זה לא זרם, ממש לא, להיפך. קראתי עד עמוד 160 ואז... בום. חסרים 30 עמודים. זהו פלוך רציני, תודו. אבל, למזלי בספרייה שלנו יש עותקים נוספים ומייד השתלטתי על אחד אחר. 

אהבתי את הכתיבה. ממש. את העלילה הסוחפת. את הדמויות. 

ילד קטן, יתום מאימו, עם שם בעייתי שגורר את הצורך שלו להתמודד, מיד עם ההיכרות הראשונית עימו. הוא גר עם אביו, הדוור, השותק. סוג של אילמות מרצון. דממה בבית. והילד לומד לא לשאול שאלות כי "הוא יודע את כל מה שהוא צריך לדעת". והוא גונב, הוא מפתח יכולת להיות שקוף ולחלוף בין האנשים כרוח. רוח נעימה, רכה, עדינה כליטוף, הגורמת להם לחיוך פנימי בלי דעת למה, עד שהם מבינים שנפגעו, ואפילו אינם יודעים ממי. האנשים שחיים בסביבתו הקרובה משולבים בחייו ביותר מדרך אחת. גם להם שמות תנכיים: יצחק, מרים, צפנת, אלישע - הילד הקירח..., דוד ואביגיל,  למה נבחרו דווקא השמות האלה בספר? האינטראקציות בין הדמויות היא אחד הדברים שעושים את הספר למרתק כל כך. כמה חבל שמתוך חשש לספוילר אני לא יכולה לספר לכם עליהן.  

מה גורם לנו להתחבר ולאהוב דמות כזאת, שהוא גנב, שאינו מוכן לעזור לחברים מסויימים שלו בטענה של "השומר אחי אנוכי?" ועוזר לאנשים אחרים? שיש לו שם כל כך בעייתי וסיפור חיים עלום? אולי זו חמלה. אולי זה סתם עניין. אבל אני, לפחות, כאחרון הקוראים, חשתי אמפטיה וקרבה אל איוב. הילד, וגם המבוגר. 

בחלקים רבים של הספר יש דינמיקה מהירה של התרחשויות וזה מושך ושואב. בחלקים אחרים ההתנהלות איטית יותר, כאילו על כל כמה צעדים קדימה המחבר פונה לאחור ומדליק זרקור על מה שסופר. ויש גם סוג של להג. חזרה שוב ושוב על רעיון במילים אחרות. בהדגשה יתרה. בספר אחר שקראתי חשבתי שזה מיותר, אבל כאן זה נראה לי כמו ריקוד שהקצב שלו מתגבר. כמו משהו רב רבדים ועמוק. תראו למשל:

"לו רק יכול היה אלישע לספר, שבעצמו עמד לידה כשבישלה, בשתי עיניו ראה כיצד היא קוצצת

ומלהיטה

ומערבבת

ומתבלת

ומרחרחת

וממליחה בדמעותיה,

ואז טועמת

ומפקידה בידיו את הסיר,

ואומרת,

"תביא לו שלא ירעב, ואל תגיד לו שזה ממני,..."" עמ' 264

וגם:

"... היו נושאים מקלותיהם כחניתות, מדמים בפיהם את קולות הנפץ והופכים למקהלה משונה המפזרת קולות טאח ובום ופאף וטראך ופלאך וחראך ועוד כהנה וכהנה." עמ' 270

וגם:

"נער ורך לבב, שמח ושר ורן ועולץ, הבית מלא את אורו." עמ' 392

בעבר שימשתי שנים רבות כאחראית המחשוב של ספרייה מקצועית. אהבתי מאד את העבודה, גם את המקום, בוודאי שאת החברים. הקשר לספרים ולמאגרי המידע היה לצורך המקצועי בלבד. לא מצאתי, לדאבוני, עניין רב בתוכן של מה שהיה לספרייה ההיא להציע. לספרייה הציבורית בה אני עובדת עכשיו - כספרנית - הגעתי רק בשנים האחרונות. בהתחלה הרגשתי כילד שנזרק לחנות שוקולד ואינו יודע במה לבחור קודם. הספר הזה הזכיר לי כמה אני ברת מזל בכך שהספרים, הסיפורת אם לדייק, ידידיי הטובים, כל כך זמינים ונגישים לי. זה לא אומר שלא קורה שחנות ספרים מסויימת קורצת לי. גם אני, כמוכם מן הסתם, קונה ספרים. לרוב כאלה שכבר קראתי, שנראה לי שהם חייבים להישאר בסביבתי הקרובה. לפעמים אני שבה וקוראת בהם אבל לא תמיד. ובכל זאת, הם צריכים להישאר איתי, על המדף הפרטי שלי. בספר הזה יש חלקים שעדיין אניגמטיים לי. זה לא פגם בהנאה ממנו. זה רק אומר שארצה לשוב ולקרוא בו. לחשוף את התעלומות שנותרו שם, ומזמינות אותי לשוב. 

מתנת המספרים - יוקו אוגווה

                                            

מתנת המספרים - יוקו אוגווה 

Hakase no Aishita Sushiki - Yoko Ogawa 

מאנגלית עדנה קפלן 

הוצאת שוקן 2010, 192 עמודים 

הנה ספר קטנטוש בגודל אבל ענק בתוכן. דפדוף בספר עלול להבהיל את חלקינו מפני שפה ושם משובצים בו תרגילים בחשבון, ויש כאלה בינינו שרואים דבר כזה ובורחים רחוק. אז אני אומרת לכם מראש. תישארו. זה ממש שווה את זה.
זהו סיפור יפני על פרופסור למתמטיקה, שאיבד את הזיכרון הקצר בגלל תאונה שעבר, ברמה של 80 דקות בלבד. הוא זוכר כל מה שהיה לפני התאונה ואת פרק הזמן הקצר הזה בהווה. סוכנת בית צעירה, מסוכנות של עובדים, נשלחת לעזור לו והיא באה עם בנה הצעיר, אותו מכנה הפרופסור “שורש” בגלל מבנה ראשו המרובע. גיסתו האלמנה הקשישה היא זו שמראיינת את הסוכנת לקראת עבודתה וניכר שסוכנות רבות לא החזיקו מעמד שם. הפרופסור מכסה את עצמו בפתקים בהם הוא נעזר כדי להיזכר, ואלה מצויות על כל חלק על גופו ובגדיו. האישה צריכה להציג את עצמה כל בוקר מחדש, כשהיא מגיעה. בסוף היום הראשון שלה היא רואה על שרוולו פתק עם מעין ציור שלה וכתוב בו מנהלת משק הבית החדשה. העיסוק של הפרופסור במתמטיקה יקר לו מאד וצריך לתת לו את הזמן לזה, לא להפריע לו ולא להיכנס לחדרו כשאינו פנוי לכך. האנושיות שבו מתגלה תחילה כאשר הוא נפנה להרגיע בעדינות ילדה בוכה בארגז החול. אמה מופיעה לפתע, הודפת אותו, מרימה את הילדה ובורחת איתה ממנו בפחד, והלב נכמר.
תחשבו כמה קשה לבנות מערכת יחסים כלשהי במצב כזה. זה מתחיל מדברים טריויאליים ויומיומיים ביותר, כמו מה אתה אוהב? האם אתה אלרגי למשהו? מצד שני, איך תמצא נושא לשיחה עם איש כזה שהמתמטיקה היא עיקר השמחה שלו? ובכל זאת, הקשר המיוחד שניטע בין הפרופסור לסוכנת ובמיוחד אל בנה הוא מדהים ועמוק. הוא נבנה תחילה דרך שאלות במתמטיקה. הם מנסים לפתור את השאלות שהוא מציב לפניהם והוא נהנה ומשועשע יחד איתם מהתשובות הנכונות כמו גם הלא נכונות שהם מציגים בפניו. דרך המתימטיקה מתוודעים הסוכנת ובנה למשחק הבייסבול, שהפרופסור מכיר להם. הם הולכים איתו למשחק כדור בסיס באצטדיון. הפרופסור מאושר. הוא מתרגש מאד, תוך שהוא צועק מספרים ותבניות מתמטיות, וקולו משתלב בקולות הקהל הנלהב. הוא מרצה בקול על מספרי הכיסאות למשל, על האפשרויות בזויות שונות של קליעה לרשת, או על שיאים של שחקני בייסבול בעבר, ושוכח לשבת במקומו. עם זאת, אתה רואה את האנושיות שבו גם פה, כשהוא אינו מסכים לקנות לשורש מיץ ממוכרת אחת ומבקש דווקא לקנות ממוכרת אחרת משום שהיא יפה יותר, מוכרת שאגב מתעלמת לחלוטין משלל הפתקאות שעל גופו של הפרופסור. המשחק מחבר בקשר אמיץ עוד יותר את הפרופסור אל הילד, ובהמשך יש קטע מיוחד בהקשר הזה, שלא אספר כאן כדי לא לקלקל לכם, שהעלה לחלוחית בעיני.
בשלב מסוים נאלצת הסוכנת לעזוב את משרתה בבית הפרופסור. היא יודעת שהוא לא יזכור אותה כלל והיא מקווה שהסוכנת החדשה שהסוכנות תשלח תהיה דומה לדיוקן שיש לו על פתק על החולצה. היא מוצאת את עצמה חושבת עליו בכל פעם שהיא נתקלת במספר ראשוני, ומסתקרנת לדעת לגבי מספר שמצאה על מקרר שהיא מנקה אם הוא ראשוני או לא. היא אומרת כאן: “…דומה שהתענוג שהפקתי מן הגילויים המתימטיים הלכו ונמוגו – אף על פי שידעתי מן הפרופסור שהמספרים עצמם המשיכו פשוט להיות שם, כתמיד, בלי להתחשב בשינויים שהתרחשו בעולם”. (עמ’ 118)
זהו סיפור של ידידות בלתי אפשרית לכאורה, במקום שהכי פחות היינו מצפים לה. הוא לא מציע כמעט שום רגש מופגן. אדרבא. הרגש מבצבץ כאן בזהירות בין תבניות נוקשות של תפקידים מוגדרים מאד. ובכל זאת, החום זורם ממנו לאט ובטוח ומחלחל לחלקים הטובים שיש בנו בפנים.
וביפן היה גם סרט: