זיכרונותיו של חתול נודד - הירו אריקווה

 

有川浩,

許金玉 - 旅貓日記

תרגום מיפנית: אירית ויינברג

הוצאת הכורסא 2021, 215 עמודים

"מובן שלא משנה עד כמה הספר מעניין, אני לא מסוגל לקרוא אותו. כמו שהסברתי קודם, בעלי חיים הם בדרך כלל רב לשוניים בכל הנוגע לשפה המדוברת, אבל לקרוא אנחנו לא יכולים. אוריינות היא מיומנות שיש רק לבני אדם." עמ' 103

כמו שתראו כאן למטה הספר הזה זכה לפרסום בארצות רבות במיוחד. נראה לי שמכל הספרים שסיפרתי לכם עליהם פה הוא הפופולארי ביותר. כאן במחוזותינו, יעלי הגדירה אותו כ"אמנות נהיגת המירוצים בגשם, אבל בחתול וביפן", דינה ונורית, אפי וחלי, גם הן שפעו מחמאות, אז היה ברור לי שאני חייבת לקרוא אותו. זאת למרות שאני לגמרי מהצד של הכלבים. החתול פה הוא חתול רחוב שורד והוא כל מה שאנחנו חושבים על חתולים כשאנחנו הולכים לפינה הגזענית מולם. הוא מתנשא ועצמאי, הוא מקבל החלטות וכופה אותם על סביבתו, הוא בז לכלבים ומשוכנע שאין בלתו. 

הוא קובע את מקומו על מכסה המנוע של המסחרית הכסופה של סטורו, וזה מאכיל אותו מעת לעת. בתמורה מזכה אותו החתול ברשות ללטפו, כל זמן שאינו מגזים בכך. שיגרה. אבל אז קרתה לחתול תאונה שבה נפצע וסטורו טיפל בו במסירות. החתול קיבל שם וכך התחילה ידידות אמיצה בין השניים.

 

5 שנים לאחר מכן הם יוצאים למסע במסחרית הכסופה, בכל תחנה במסע סטורו מבקש להשאיר את ננה אצל המארחים לתקופה אבל הדבר אינו מסתייע. בתחנה הראשונה המארח היה קוֹסוּקֶה, חבר ילדות שחלק איתו את החתול הקודם, האצ'י, ושאשתו חובבת החתולים עזבה אותו. בתחנה השנייה נמצא יושימינֶה, שהוא חקלאי שמאמין, כמו ננה, שתפקידו של חתול הוא לצוד עכברים. ננה יוזם מריבה עם החתלתול של יושימינה והם ממשיכים בדרכם. סוּגי וצ'יקָקוֹ הם התחנה הבאה, חברים מהתיכון והאוניברסיטה. לזוג מין מלון לבעלי חיים שהקימו וננה דואג להסתכסך עם הכלב והחתול שלהם. כך שהם יוצאים למסע האחרון ומגיעים אל נוריקו, דודתו השופטת חסרת הטאקט של סטורו. כאן גם מתבררת מטרתו של המסע. 

הספר הזה כתוב לחובבי בעלי חיים אך מונגש מאד למי שאינם כאלה. הספר שופע רגש וחמלה, ודמותו של ננה משופעת בהומור בריא. לעיתים קרובות דמעתי, וכשהציניות שבי ניסתה להרים דגל - גירשתי אותה מיד.

"אני חושב שהכלבים ויתרו כבר מזמן על אופי של ציידים... זה ההבדל המהותי בין חתולים לכלבים. גם אם מה שאנחנו צדים הוא רק חרק, מבחינתנו זה עניין של כבוד להרוג אותו בעצמנו... וכמי שמתגאה בזהותו כצייד, לעולם לא אשפיל את זנבי מול מה שאורב לסטורו, מה שזה לא יהיה." עמ' 152

ספר יפני תמיד מעניין אותי גם בקטע המנטלי. זה משהו שככל שאני לומדת עליו יותר הוא יותר מסקרן אותי.  זוהי חשיבה אחרת וראייה שונה משלנו את העולם. במקרים כאלה אני פונה אל נציגי ביפן דני נחושתאי. הוא תמיד מתגלה כאוצר בלום בכל מה שקשור לעולם היפני. כתב הסימנים - בניגוד לאותיות - שקבע את שמו של ננה ועוד לפני כן את שמו של החתול הקודם האצ'י, אינו מוכר לנו, והוא מעניין מאד. תהיתי אם יש משמעות מיוחדת לשמות בסיפור. דני כתב ש"השמות ביפנית נכתבים באותיות סיניות כשלכל אות יש משמעות. ניתן לכתוב את אותו השם בשימוש באותיות שונות, כך שמשמעות השם משתנה, לפיכך, מבלי לראות את השמות באותיות המקוריות, לא ניתן לקבע את המשמעות." טוב, את זה כמובן לא יכולתי לתת לו. 

"סוגי וציקקו הכירו מאז שהיו קטנים. הוא קרא לה צ'יקקו והוא קראה לו בשם הילדותי שו-צ'אן. אבל בשלב מסוים התחילו הילדים לצחוק עליהם, ולכן הוא החל לקרוא לה בשם המשפחה שלה. סוגי היה מאוהב בצ'יקקו ובדיוק בגלל זה התבייש לקרוא לה בשמה הפרטי. אינספור פעמים ביקש ממנה שגם היא תקרא לו בשם המשפחה, אבל היא לא הסכימה בשום פנים ואופן והמשיכה לקרוא לו שו-צ'אן. זה הביך אותו אבל גם היה לו נעים." עמ' 110

ספר שקל ונעים לבכות איתו. התיאורים של הלכי הנפש מאד מונגשים מאד, אולי כדי להתאים לקהל צעיר, אבל זה האיר לי שוב את המנטליות ודרך החשיבה היפניות, וממש לא פגם בהנאה מהקריאה. ערכים ואנושיות - לא מילים גסות. מומלץ מאד.