A Burning - Megha Majumder
מאנגלית: נעה בן פורת
הוצאת אריה ניר, מודן, 2022, 303 עמ' מודפסים
נקרא באפליקצית עברית
לא הייתי בהודו מעולם, אני גם לא ממש רואה באופק נסיעה לשם. חברים שהיו שם יצאו מגדרם, אבל הספר הזה באמת לא מקדם נסיעה כזאת.
לפני כחודשיים הנחייתי מפגש בוקסרפינג בקיבוץ יפעת בנושא מחסומים. סתו סיפרה שם על הרצאה ששמעה על המעמדות בהודו, על כך שגם אם מישהו מצליח לעלות בסולם התפקידים בחברה, אם הוא מגיע ממעמד נמוך זה תמיד יובא בחשבון לרעתו, אפילו מצד אלה הכפופים לו.
בספר הזה יש את העניין הזה של מעמדות בגדול, בצורה כואבת, פוצעת ממש. גם הסיאוב שבפוליטיקה (אותו אנחנו מכירים היטב גם מכאן) מועלה בספר על ראש התורן. כולם רואים ויודעים. הערכים היפים, האידיאלים - מתכופפים בפני הנוחות, הכסף, המעמד. המצפון לא משתתף יותר מדי בהצגה הזאת, בהינתן הסימן הנכון - הוא מורדם.
"הם לא האטו את מהירות נסיעתם. הם לא פחדו. האבות שלהם הכירו קציני משטרה בכירים וחברים בבית המחוקקים. אישים שהיה ביכולתם להעלים את כל הבעיות..."
ג'יוואן, נערה ממוצא נמוך מנסה מאד להתקדם בחיים. משקיעה בלימודים ומצליחה בהם, היא גם יודעת אנגלית, מה שמעלה את כבודה. אבל יום אחד היא נוכחת במקום שבו מתרחש פיגוע טרור והיא משתמשת בידע שלה, ובחשבונה בפייסבוק כדי להתריע ולזעוק נגד הממשלה. מהר מאד היא מוצאת את עצמה בכלא, מואשמת בגרימת הפיגוע.
היא יודעת שהיא חפה מפשע, ומשוכנעת שתצליח להראות את זה לעולם. היא משתדלת לשרוד בכלא ולהסתגל איכשהו לקשיים שם, מתוך חשיבה ואמונה שהאמת תצא לאור והיא תצא לחופשי. שלושה אנשים יכולים ורוצים לעזור לה. הראשון הוא עורך הדין שלה, השני הוא מר חינוך גופני שלימד אותה כשהיתה ילדה ואף הגניב לה מידי פעם אוכל. השלישית היא לאבלי, אישה שנולדה בגוף של גבר, שג'יוואן נתנה לה סיפרי לימוד ואף לימדה אותה וניסתה לקדם אותה. שלושתם רוצים לעזור לג'יוואן להוכיח את חפותה אבל הפיתויים להצלחה, למעמד ולכסף עומדים בדרכם ובדרכה. הסוף די ידוע מראש. הפוליטיקה בשיא כיעורה מרימה ראש. גם האנשים הערכיים בסיפור מעדיפים להעלים עין מהאמת אם זה מתנגש עם האפשרויות להתקדם ולצאת מהבִּיצה שהם מדשדשים בה. זה קשה מאד לקריאה, שתדעו, אבל מאד זורם ומרתק, וקשה להניח לספר.
הדמויות עגולות, מצויינות בדרכן. מאד אהבתי את לאבלי, הדמות הפצועה ביותר בספר, אולי. המשפטים שמוג'מדר שמה בפיה ריגשו אותי כל פעם מחדש. רציתי לחבק אותה, עם הסחי והטינופת שעליה:
""אני משחקת כל החיים שלי", אני אומרת לו. הייתי משחקת ברכבות, בכבישים, הייתי משחקת אושר ועליזות, הייתי משחקת קשר עם אלוהים. "עכשיו," אני אומרת לו, "פשוט תאפשר לי להתאמן במשחק לפני המצלמה."
"יום אחד, כשאהיה כוכבת קולנוע, האמא הזאת תצטער שרחצה אותי מהידיים שלה."
וג'יוואן, שהיא הדמות הראשית בספר הזה נראית לי כמי שמחזיקה מול עינינו את הדמויות האחרות, המעניינות יותר בעיני, גם אם היא זו שמובילה את העלילה.
"יש לו אותה הרגשה שהיתה לו בעצרת הראשונה של מפלגה ג'אנה קליאן שבה השתתף, אבל אז עוד היה אדם שונה."
ויש את העניין הזה, של המַּראָה. משתקף בה המצפון שלנו. עד כמה נהייה מוכנים להיות נאמנים לו ולערכים שלנו כשאלה עומדים מול פיתוי אמיתי משמעותי וקוסם - לדרוס אותם.
אי אפשר לומר שנהניתי לקרוא את הספר הקשה והכואב הזה, אבל אני גם לא יכולה שלא להמליץ עליו. הוא כתוב היטב, כל פרק בקולה של דמות אחרת, מדי פעם יש את המספֵּר מן הצד, ודי ברור למה צריך את ההבהרה שלו. הסיפור הזה צריך להיות מסופר. שנראה ונישמר מאד. בכתבה בעיתון The Guardian מדברת הסופרת על תהליך הכתיבה של הספר ומה שחשוב היה לה לומר בו.
תראו כמה הוצאות ספרים שחשבו כמוני:
