עוד מעט אור - אורנה קזמירסקי

 

 Soon There Will Be Some Light - Orna Kazmirsky

ציור העטיפה: איצו רימר

הוצאת שתיים, 2024, 293 עמודים כולל תודות

יש ספרים מעטים שקראתי לאט כדי שלא ייגמרו לי מהר מדי, אך בכל פעם שניגשתי אליהם לא יכולתי להניח אותם ולהם. זהו מין ספר שכזה. הוא הביא אותי למחוזות בילדותי שאני מתגעגעת אליהם, ומזמן לא נקרו בדרכי. הזיכרון שיש לי מהקיבוץ בו נולדתי קלוש מאד. משפחתי עזבה את בארי כשהייתי בת ארבע. אבל חזרנו אל בארי לאחר שאחי נהרג ואלמנתו ובנו התינוק עברו לחיות שם. היינו מגיעים לשם לעיתים קרובות עד שגם הם עזבו את הקיבוץ, כעשרים שנה לאחר מכן. הורי, שהגיעו לארץ מגרמניה כילדים, היו ממקימי הקיבוץ והרבה מאורח החיים של כולנו היה מושפע מהערכים, הדעות, התרבות והמנהגים של אז, שתורגמו בדי עמל ולאט לאט לחיי עיר. 

שתי גיבורות עיקריות בספר הזה, והן מורכבות ומעניינות, עם המון תכונות באישיותן שלעיתים מתנגשות. הן לא נפגשו מעולם אך חייהן שזורים אלה באלה. 

שרה נולדה בפראג. היא חונכה על התרבות האירופאית, כבת יחידה היו חייה מנותבים על ידי הוריה, בהסכמתה, לחינוך אקדמי, לאמנות. אבל תוך סיור בעיר היא פגשה בהוגו ברודְצְקי, פעיל ציוני כריזמטי, התאהבה בו והחליטה, בהשפעתו, לעלות לישראל, לקיבוץ. 

"בלילות הבאים נדדה שנתה מחמת החששות וההתרגשות מהלא נודע. בימים כבר נפרדה בליבה מכל היקר לה: מהנהר, מיַרקוּת הגנים, מהמולת הרחובות, מפינת הילדות שהכמינה בזיכרונה, מריחותיו המוכרים של הבית, אך אפילו בינה לבין עצמה עדיין לא העזה להיפרד מיושביו." עמ' 50

יעל גרה בעיירת פיתוח, עם אימה ובעלה. אביה נהרג במלחמת השחרור ובבית ממעטים לדבר עליו ולהזכירו. בעקבות שינוי בשיבוצה כחיילת הגיעה לקיבוץ נאות ירדן שבעמק. מהר מאד היא מתיידדת עם ענת שמגלה את הקשר של יעל אל הקיבוץ הזה, אל מי שהיתה דמות חינוכית מובילה בקיבוץ, כותבת מחוננת ומרצה מבוקשת, אם שכולה ובמיוחד - סבתהּ המוסתרת. עד הפגישה עם ענת כלל לא עולה בדעתה של יעל האפשרות שאולי היתה יכולה לגדול בקיבוץ הזה:

"התבוננתי סביבי. כאן הייתי אמורה לקום בבוקר לבית הספר, לשחק עם הילדים האלה על הדשאים, ובשעות אחר הצהריים לשבת על המרפסת עם הסבים שלי ולשתות כוס תה עם לחם מרוח בריבה. כאן הייתי יכולה לגדול שלמה יותר, חזקה יותר, יעל אחרת." עמ' 148

לשתיהן יש חברות נפש, כשבכל זוגיות כאן יש קשר עמוק ומדהים. ציפורה של שרה, וענת - של יעל. החברויות האלה היוו את אחד הנושאים המורכבים והמענגים לקריאה ולחשיבה במיוחד בספר הזה. 

" ציפורה התבוננה בה בעניין מחודש. גילוי סודות מטבעו מסעיר את השומע, וזו הרי סגרה את צפונות ליבה עד היום. יש להלך כאן בזהירות, שמא תיבהל ותינעל לעד. היא הידקה את חיבוקה." עמ' 63

לשתי הנשים יש אהבה גדולה ממומשת ולא ממומשת. יש סיבות למכביר לכך ולאחרת, ואנחנו, הקוראים, מתלבטים איתן, מול הנוף הקסום, הירוק והתכול, של סביבת הכינרת והירדן. 

"בשנתיים האלה היתה סבתי עצובה מאד. כה נדכאה היתה עד ששבע מחברות יומן, רוויות בייסורי נפש, מילאה בתקופה הזו. כעסה על ברודְצְקי ועל התנכרותו הפך לזעם על עצמה, על חייה, על בחירותיה הלקויות ועל החלטותיה האבודות." עמ' 206

זה כתוב בעברית של פעם, עברית חגיגית, מצוחצחת, נכונה מאד. זוכרת את העברית הזו מדוברת מפיו של סבא שלי ומתגעגעת. 

התחושה בקריאה היא של הליכה בשבילי הקיבוץ הירוק והמיוחד, היכרות מחודשת עם סיר הלחץ של הקיבוץ ועם הדלת הפתוחה תמיד של חבריו, והתאהבות בדמויות המאכלסות את העלילה. 

קסום.