יום שבת, 25 בינואר 2025

מועדון בריאר - קייט קווין

 

The Briar Club - Kate Quinn
מאנגלית: שי סנדיק
הוצאת אריה ניר, 2024, 472 עמודים
אני מאד אוהבת את הספרים של הסופרת הזאת. תוכלו למצוא כאן בבלוג המלצות על הספרים האחרים שלה שתורגמו לעברית. 
הפעם התקופה היא אמצע המאה ה-20, מרבית העלילה מתרחשת בוושינגטון, בתקופת נשיאותו של ג'וזף מקראתי, מי שהביא אלינו את המקארתיזם הידוע לשמצה. בית בריארווד הוא בית מדבר, נותן רקע כללי, תוך שהוא שומר על איכותו. כי למרות שהוא מאד רעוע, יש בו סודות וסיפורים מרתקים, שעליהם גאוותו. בבית מתקיים מועדון - מועדון בריאר - שחברות בו נשים חזקות שכל אחת מהן שכרה חדר או דירה בבניין הזה, ולכל אחת יש את הקטעים החסויים שאינה משתפת בהם את חברותיה למועדון. הבית שייך לגברת נילסון, אישה חסרת לב וצייקנית, אימם של פיט, הנער הצנום חסר הביטחון העובד העיקרי בשירות לדיירים, ולינה, ילדה מוזנחת ופוזלת, שתחביבה הוא אפייה. שבע דיירות גרות בבית הזה. 

הסיפור מתחיל מאפילוג של רצח שקורה בו. הבית מספר על ההתרגשות שלו מהאירוע. "יש גופה בעליית הגג. אגם של דם זולג מתוך גרון המשוסף קרוב לעצם. באולם הכניסה למטה בלש כותב בפנקסו. במטבח, שבעה עשר אנשים מסתובבים בשלבים משתנים של הלם: מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, חלקם בוכים, חלקם שותקים. וכמעט כולם, יודע הבית - לאחר שצפה בכל העניין מתפוצץ מתחילתו המזעזעת ועד לסופו המזעזע עוד יותר - מטפחים חשש מוצדק מכך שיסיימו את הלילה באזיקים." עמ' 7-8.
ואז הסיפור חוזר לאחור כשגברת גרייס מארץ' באה לגור בבית ומקבלת את החדר בקומה הרביעית, שמהר מאד מקבל עיצוב חדש ויפהפה. 
בבית כבר גרות: 
פליס, האחות האנגלייה שבעלה רופא המשרת ביפן ויש לה ילדה קטנה שבוכה תדיר. פליס תגלה לנו על הגעת הגלולה למניעת היריון שהחלה בתקופה הזאת, בחשאי ובניגוד לחוק.
נורה, ביתו של שוטר שגנגסטר מוכר מתאהב בה והיא בו, דרכה אנו למדים על חבורות הפשע בוושינגטון של אז.
ביאטריס (או בי) היא שחקנית בייסבול שנאלצה לפרוש בשל פציעה. היא חולמת על קריירה כמאמנת וכאן (לטעמי החלק הפחות טוב בספר, המכיל מונחים בבייסבול - הום רן, שורטסטופ - שלא כולנו מכירים) אנחנו פוגשים את קורות ליגת הנשים בספורט הזה.
ריקה, ציירת ומרצה לציור באוניברסיטה של ברלין, שורדת המלחמה הגדולה שברחה בעור שיניה. דרכה אנחנו פוגשים את מהלכן של יצירות אמנות ששרדו או לא את המלחמה. 
קלייר השאפתנית שמוכנה לעבוד בכל דבר ויש לה סיפור של אהבה אסורה.
ארלין, המחזיקה בדיעותיו השמרניות של מקארתי, ואינה מצליחה להיות אהובה על ידי אף אחד שמכיר אותה.
אבני דרך בהיסטוריה האמריקנית מופיעות לאורך העלילה. בית הקפה שבו הציע הנשיא ג'ון קנדי נישואין לג'קלין בוביה. גילויי גזענות ושנאת השונה, שנאת הקומוניזם, וגם, משהו שדומה קצת לריאליטי שלנו - תחרות אפייה של חברת פילסברי, שקיבלה תהודה גדולה במדינה.

"אִִם הבית עלול למות,  כך גם האנשים בבית שיודעים מה באמת קרה כאן הערב. ובית בריארווד עושה כמיטב יכולתו להרגיע את כולן, אבל הבית רועד עד עמקי יסודותיו, וכך גם כל הנשים במטבח. אני אדאג לכן, היה הבית רוצה להבטיח, אבל ההבטחה נואלת והבית יודע זאת. בעודו חושב בחוסר אונים על הרצח הראשון בין הקירות עם הצמח הירוק המטפס של דירה 4ב', הדירה שממנה הכל התחיל." עמ' 297

הספר משובץ במתכונים, חלקם חביבים, אבל אחרים היו הזויים בעיני, כמו למשל:
"פאי הניצחון של ארלין מוגש על הצלחות הסדוקות של גרייס והוא מכיל: "בצק הפאי שלי, ממולא בסלט עוף עם גבינה מגורדת, חתיכות אננס ושברי שקדים, ומעל מיונז וקצפת מעוטר בסלילי גזר!" עמ' 324.
בעריכה בחרה המחברת לשנות פונט כדי לציין משהו שעובר בראש של מישהו או שמאיר משהו מן העבר שלו. זה נחמד לפעמים.

הספר מעניין בהחלט. יש בו קטעים מרתקים ממש. לדעתי הוא פחות טוב מהקודמים שלה שקראתי, אבל אני בהחלט ממליצה עליו. ממליצה גם לא לוותר על "אחרית דבר היסטורית" שמופיעה בסוף הספר לפני התודות, ושמוסיפה ידע חשוב על התקופה.  


יום רביעי, 1 בינואר 2025

אתה נמצא כאן - דיוויד ניקולס

You are here - David Nicholls
מאנגלית: שאול לוין
הוצאת כנרת זמורה 2024, 346 עמודים

""...תארו לעצמכם את המבוכה שתרד עליה, כשיצילו אותה בלי שיהיה כזה ברשותה. נשיאת מצפן בטיול רגלי היא דרך לומר, "תראו, אני מנסה, בסדר? אני עושה כמיטב יכולתי."" עמ' 35

בערך עד עמוד 90 אתם תיהנו מהשנינות, ההומור ומהשפה הקלילה והעדכנית, אבל העלילה מתחילה רק מכאן. מייקל הוא מורה לגיאוגרפיה במקצועו, פרוד מאשתו, ולמרות שהוא מאד אוהב את הלבד שלו, הוא מנסה להימנע מלשהות בביתו הריק, שמזכיר לו את כשלון נישואיו. מרני היא גרושה, עורכת ומשכתבת במקצועה, מעט סוציומטית, אבל שנונה ומצחיקה מאד. היא אישה שכיף להיות במחיצתה ואני, ולדעתי גם אתם - ממש רוצים להיות חברים שלה. הם מכירים זה את זו מרחוק, אבל קליאו, חברה משותפת, ששניהם סנדקים של בנה אנתוני, מזמינה אותם למסע בן עשרה ימים מהחוף המערבי לחוף המזרחי של בריטניה. זהו מסע רגלי. מייקל אוהב ללכת ברגל לבד. מרני פחות. 
"זאת אשמתה. היא ביקשה מקליאו לא לשחק את השדכנית, אבל במידת השכנוע הפנימי של פעוט הדורש שיפסיקו לדגדג אותו, ועכשיו היא משלמת את המחיר." עמ' 59

""תזכור," היא אמרה, "לפעמים הדבר האמיץ ביותר שאפשר לעשות זה להשתפן,"" עמ' 185

הספר בנוי מפרקים קצרים. בכל פרק אחד משניהם מוביל את הסיפור. בתחילת הסיפור אין קשר בין שניהם ולאט לאט נולד סוג של דמיון וחיבור בחשיבה שלהם, סוג של קירבה מהוססת. ואז הם צועדים ביחד, מדברים בשני קולות מתואמים מאד. אפילו ממשיכים זו את דבריו של זה. כמו משחק מסירות בכדור. ממוקדים בשיח וזה בזה, וגם האינטימיות נכנסת לסיפור. אבל סיפור האהבה העדין הזה, דווקא אז - מופרע. כן, תמיד יש משהו...  ואז אנחנו שבים למקום הקודם, בו כל פרק מסופר דרך עיניו של אחד מהם. ואנחנו מקווים. "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", אבל אולי יחזרו מרני ומייקל ללבד המקודש להם, אולי תהיה לנו כקוראים תחושה של פספוס...

""אה, אני לא בטוח שאני פול." "אז מי מהם אתה? מארבעת טיפוסי האישיות הבסיסיים?"  "אני לא יודע. את תגידי לי."  היא הביטה בפניו כאילו זה עשוי לעזור. "ג'ורג', נראה לי." "באמת? זה לא שכולם רוצים להיות ג'ון?"  "כל הפולים רוצים להיות ג'ון, והג'ונים בכלל בלתי נסבלים. הרינגואים די נחמדים וכיפיים. אבל ג'ורג' הוא האפשרות הכי אלגנטית. תאמין לי," היא אמרה, "ג'ורג' הוא הדבר להיות," והוא חש סיפוק לשמוע את זה." עמ' 224-5

הסיפור שופע הומור מהנה מאד, הכתיבה אינטליגנטית וטובה, ויש גם מתח קל באשר להתפתחות החברות או האהבה בין שני המשתתפים במסע. הסופר הזה יודע לגעת בדקויות של רגש בצורה מרומזת. עלי זה חביב במיוחד. 

לא מעט תיאורי נוף, הם הולכים הרבה וזה קצת מאיט את הקריאה במקרה הזה. יש גם מפות שונות של המסע. בריטניה, אתם יודעים, השם האמצעי שלה זה גשם, והמסלול שופע מהמורות, אבל עם החֶברָה הנכונה, אולי תרצו גם אתם לבוא?