שליח הספרים - קרסטן האן

 

Der Buchspazierer - Carsten Henn

מאנגלית: נעה בן פורת (אבל המקור הוא בגרמנית)

 הוצאת תכלת, 2025, 221 עמודים מודפסים

"אה, לא משנה כמה ספרים אני קורא, תמיד יהיו עוד ספרים שלא קראתי. זאת הטרגדיה. מי שנהנה מקריאה רוצה לקרוא כל ספר טוב שיוצא לאור." עמ' 100

קרל קולהוף הוא מוכר ספרים שעובד בחנות ספרים בבעלותו של איש זקן וחולה, כשליח.  הוא עושה זאת כבר עשרות שנים. הוא בוחר עבור לקוחותיו את הספרים שמתאימים להם ומביא אותם אליהם הביתה בנתיב קבוע מראש. זוהי תמצית חייו למעשה. הוא איש זקן ובודד והממשק החברתי היחיד שיש לו הוא בדרך זו בלבד. לכל אחד מלקוחותיו הוא נותן שם ספרותי משלו, ולחתול שלו הוא קורא כלב. יום אחד נכנסת לחייו ילדה בת 9, שמציגה את עצמה בשם שסקה, ומלווה אותו בדרך אל לקוחותיו. בדרך היא מלמדת אותו פרק ביציאה מהשיגרה, בחיבור חברתי שיאפשר לו להתגבר על הבדידות שלו, וגם מספרת לו על חייה המיוחדים. זו חברות שמתפתחת ודרכה אנחנו פוגשים אנשים מיוחדים וספרים רבים רבים.

אבל אז, בעל החנות נפטר, וביתו שיורשת את החנות מפטרת את קרל מעבודתו.

זהו ספר שעניינו מילים, ספרים, ספרנים ומוכרי ספרים, הוצאות, ביבליופילים בכלל. אתם שנכנסים אלי לבלוג, בוודאי יכולים להרגיש בספר הזה כמו בבית. אני מצאתי את עצמי מזדהה עם משפטים רבים בו. במרכז נמצאת הדילמה האמיתית של כל שוחר ספרים. כספרנית, אני מתלבטת לא פעם כשאני מתבקשת להמליץ למישהו על ספר. איך אני יכולה לדעת מה יתאים לו, מה הוא מבקש שיקרה לו במהלך הקריאה, ומדוע דווקא הספר הזה הוא זה שאמור להיקרא עכשיו על ידו. המפתח, מן הסתם, נמצא במה שלמדתי בתקופה הארוכה בה התנדבתי בער"ן. צריך להקשיב. להקשיב מאד. במקרים רבים הקורא שידר לי בדיוק מה הוא צריך או רוצה, ומכאן הבנתי על מה כדאי לי להמליץ, כדי לאפשר לו שעות פנאי משובחות, נעימות ומחכימות, סוערות או מרגיעות. כשזה קורה, זה משמח מאד. אתם יודעים למה אני מתכוונת, נכון? 

בספר הזה יש אזכור של ספרים רבים שרבים מהם מוכרים וחלקם היו חדשים לי. האינטראקציה בין האנשים לספרים, בין הבעיה למרפא לה, ובין הגיבור למתנת הספרים - נפלאה כאן. יש כריכות, תראו למטה כאן, שנראות כמציגות לפנינו ספר ילדים. זו התאילנדית למשל, שנראית ילדית משהו. אל תתנו לזה להטעות אתכם. זה ספר עמוק ובוגר, גם אם שסקה היא בסך הכל בת 9 והיא דמות מאד מרכזית בספר. 

"הוא החליט ללכת ביום המחרת למגרשי המשחקים של כל בתי הספר בעיר, להביט סביבו ולשאול ילדים בני גילה של שסקה אם הם מכירים ילדה קטנה עם תלתלים כהים. שמה שסקה, ואם פוגשים אותה פעם אחת לא שוכחים אותה יותר." עמ' 157

ספר נהדר, עדין, רגיש וכייפי, וגם משעשע. יופי של ספר לקרוא מתחת לשמיכה, במיוחד בימים או לילות שבשמיים יש בלגן סוער. מודה לג'ני שהמליצה לי עליו. 

  

  

  

  

  

  

  

  

הכורסה הירוקה - יובל נריה

The Green Armchair - Yuval Neria

הוצאת כנרת זמורה, 2025, 127 עמודים מודפסים

נתחיל מהסוף. זהו ספר מכובד ומכבד, אך כזה שנותן אגרוף בבטן. נובלה קצרה שאין בה אף מילה מיותרת, מאלה שלא יכולים להפסיק אבל גם לא רוצים שתיגמר.

נדב גרין הוא פסיכולוג קליני בבית החולים הפסיכיאטרי בירושלים. נדיבה היא מטופלת שחיה בבית החולים הזה כבר 40 שנה. נדב לוקח על עצמו את המשימה לרדת לעומקו של הטיפול בה כדי לאפשר לה להשתחרר סוף סוף מבית החולים ולהתחיל בחיים עצמאיים משלה.

"ומה הלאה, מה באשר לטיפול עצמו? החליט לפשט דברים. די ללכת סחור-סחור, אמר לעצמו. הגיע הזמן לטיפול ממוקד טראומה, קצר, מובנה, אפקטיבי. כזה שפועל לא רע עם רוב נפגעי הטראומה הנפשית, חיילים, אזרחים." עמ' 64

וזה אכן מתחיל מטיפול מקצועי וסדור, עם אבחון של מתמחָה. לכאורה הכל זורם כמתוכנן. הפגישות בין נדב לנדיבה מתקיימות בשיגרה, כשהיא מגיעה למשרדו, יושבת על הכורסה הירוקה ומתחילה, לאט לאט, לחשוף את האובדנים שחוותה עוד מילדותה. 

"אומַר לו כי כך וכך וכך אירע לי. כך-וכך-וכך- וכך. ומילותי יזרמו מפי...  וזה הכול. זה סוד הדברים כולם. סוד יסוד עולמי. פשר חטאַי. מסכת אשמתי." עמ' 61

במהלך הטיפול והדיאלוג עם נדיבה, נחשף השבר שנדב נושא עימו. לרגע מתחלפים השניים בתפקידים. הוא חוטף התקף חרדה שמדליק אצלו אור אדום, ומאלץ אותו להתמודד עם עברו.

נובלה נהדרת. נדב מסופר בגוף שלישי, נדיבה, בשפה יפה ומיוחדת - בגוף ראשון. אהבתי את התמונה על הכריכה, את הכורסה הנעימה מול החבל הקרוע. גם הפורמט של הספר נותן לו מבחינתי נקודות זכות. 

ממליצה מאד מאד.

 

תוכנית פרישה - סו הינסנברג

The Retirement Plan - Sue Hincenbergs

מאנגלית: אילן פן

הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2025, 408 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית "עברית"

הנה ספר שיש בו המון: זוגיות לטוב או לרע, מתח, פשעי מאפיה, תעלומה, שידוכים הודיים ע"י אמא מפחידה, הומור, ובמיוחד חברות נשית. מה אפשר לבקש עוד? אז יש פה באמת בלגן גדול אבל הוא נקרא בכיף. מדי פעם יש תפנית שלא ציפיתי לה בעלילה. החברות הטובות האלה, שהן בגיל פרישה, מסתבכות בפשע שתכננו כדי להבטיח לעצמן פרישה של הביוקר.

תראו, יש כאן ארבעה זוגות של חברים שיש להם שיגרת בילויים משותפת, כזו שנבנתה במשך שנים רבות של היכרות וחברות. לאחרונה הפסידו הגברים, שהם גם המפרנסים, את כספי תוכנית הפרישה שלהם בעיסקה כושלת וכולם מבכים את מה שאבד. בשיגרה החדשה יש שיעמום ומרירות לא נעימה. ואז, אחד מהם נהרג בתאונה מטופשת. אלמנתו זוכה בכספי הביטוח שלו, ויוצאת לחופש כלכלי נוח ונעים.  "ננסי הנהנה. "אני לא רוצה להיות חסרת רגישות, אבל מרלין נראתה אי פעם טוב יותר?"" עמ' 14

ולכן, שלוש החברות שנותרו זוממות לרצוח את בעליהן. הן פונות אל הַסַּפָּר של הגברים שהן יודעות עליו שעבָרוֹ לוט בערפל פלילי, ומציעות לו, בתשלום רב שאינו מצוי בידיהן כרגע, לעשות מעשה. הבעלים, שעובדים בקזינו ממנו הם מעבירים פה ושם כספים לחשבונם הפרטי, מציעים לאותו סַפָּר תוכנית משלהם, כדי שיגן עליהם מרוצח אפשרי.

הרבה מאד כסף מונח על המאזניים פה, ויש הרבה שחומדים אותו. יש גם את אלמר, כלב זקן, שהוא לא מאד יפה אבל מאד רגיש. והרוצח... הוא האיש החביב ביותר בסיפור. 

ספר חמוד ומשעשע. קצת חלש בקטעים מסויימים אבל בגדול מהנה מאד. מומלץ.

  

  

 

 

משחק המשאלות - מג שייפר

The Wishing Game - Meg Shaffer

מאנגלית: ניצה פלד

הוצאת כתר, 2025, 336 עמודים מודפסים

כמעט ויתרתי. אפילו הנחתי אותו במדף של "חוזרים לספרייה". לא הצלחתי לקרוא יותר מעמוד כל פעם ונרדמתי. ואז, למרות שהייתי אחרי שישי די מעייף, החלטתי לתת לו עוד סיכוי, מה שהתברר כהחלטה נכונה מאד.

הכריכה משכה אותי, ספרים, אתם יודעים, (שאגב, מוזכרים פה לא מעט מהם, וזה כייף בפני עצמו), אהבתי גם את הצבעוניות שלה, ואת התחושה שהיא מקרינה, של ספר לפני השינה, שזה תענוג של רבים מאיתנו.

לוסי הארט היא בחורה צעירה בת 26, שהיתה בקשר ארוך עם סופר מפורסם ומגלומן ממנו נפרדה בכעס. בילדותה היתה הילדה הפחות אהובה במשפחתה. מרכז המשפחה היתה אחותה החולה, ולוסי זכתה ליחס מנוכר ואף עוין ממשפחתה הגרעינית. כשנקרתה לידיה ההזדמנות, כשהיא ילדה בת 13, היא בורחת ומגיעה אל האי שבו מתרחש הסיפור, אי השעון. חי בו סופר נערץ, ג'ק מאסטרסון שמו, שכתב סדרת רבי מכר לילדים. ילדים רבים קראו את הספרים הללו שיש בהם חידות חביבות ובסופן תמיד הילד האמיץ זוכה בהגשמת משאלתו. סוג של תקווה שמן הסתם, יכולה להתפוצץ לילדים מסויימים בפנים. 

לוסי קיוותה שג'ק יאפשר לה לגור אצלו ולהיות עוזרתו. זה לא קרה. היא הוחזרה אחר כבוד למשפחתה.

בבגרותה היא נעשית סייעת בגן בו לומד כריסטופר, ילד יתום, רגיש ואוהב ספר. קשר מיוחד נרקם בין לוסי לכריסטופר, והחלום שלה הוא לאמץ אותו. אלא שהמוסדות המטפלים מבהירים לה שאין לה סיכוי לכך בגלל מצבה הכלכלי הגרוע. אם זה נשמע לכם כמו קיטש, ובכן, זה בהחלט לא חף מזה. למעשה, בסוף הספר, סוף ארוך מאד, הרגשתי שזה קצת מוגזם. 

כשהיא כמעט מתייאשת היא שומעת על שהסופר של ילדותה, אחרי שתיקה של שנים רבות, מוציא פתאום ספר חדש, עותק בודד, אותו הוא מתכוון להעניק למי שיפתור סדרת חידות ויגיע לפיצוח סוד. על גילויו של הסוד הזה עמלים שלושה מתחרים נוספים. מי שיזכה בספר החדש הבודד הזה, יוכל למכור אותו בסכום עתק שיאפשר לו להגשים משאלה חשובה. לכל אחד מהמתחרים יש משאלה כזו.

לאחר שהתגברתי על המחסום הראשון שתיארתי לכם פה, הספר זרם יופי. יש בו המון רגש: מחד תחושות קיפוח וכעס והורות מקולקלת, ומצד שני חברות טובה, הכלה וחמלה. אצלנו בספרייה הוא מוגדר כספר למבוגרים אבל אני הייתי מציעה אותו לנוער בוגר. נראה לי שזה יהיה יותר מתאים. הרעיון לפיו מי שאמיץ ומוכן לקושי, יכול להגשים משאלות - יכול להיתפס גם כמעודד הצטיינות ועבודה קשה למען מטרה טובה. זה בהחלט ספר יפה. אהבתי את החידות שהיו בו, את פתרונן המיוחד. הייתי מורידה קצת מהדבש כאן, אבל בגדול נהניתי, ולדעתי רבים יאהבו אותו כמות שהוא.

  

  

  

 

 

חלוצה במערב - אלינור פרויט סטיוארט

 Lettters of a Woman Homesteader - Pruitt Stewart, Elinor

מאנגלית: יורם נסלבסקי

הוצאת תשע נשמות, 2025, 228 עמודים

זוהי קלסיקה אמריקאית משנת 1914. כתובה כמכתבים. משמח שתרגמו אותה עבורנו כי היא מקסימה ביותר. "אלה הם מכתבים אמיתיים, והם מודפסים כלשונם, מלבד השמטות מעטות וכמה שינויי שמות." אלינור פרויט היתה נשואה ואם לתינוקת אבל בעלה נהרג בתאונת רכבת והיא נשארה לבד בדנבר, קולורדו, והיה עליה לפרנס את עצמה ואת בִּיתה. היא מתחילה לעבוד ככובסת ומנקה אצל גברת קוני, ואז, בהחלטה אמיצה מאין כמותה היא נוסעת למערב. היא מתחילה בקטן, גרה אצל מעבידה בוויומינג, מר סטיוארט, מטפחת גינה קטנה ולאט לאט צומחת. היא רוכשת חלקה לעצמה ובונה את עתידה עם ביתה. פמיניסטית של 1909, עוד לפני שמישהו ידע שיש בכלל מילה כזאת. 

המכתבים מספרים לנו את סיפור צמיחתה של אלינור פרויט כאדם וכאישה, והם כתובים בנועם ובהרבה פיוט ויופי. אנחנו מקבלים תמונה של נופים יפהפיים, של אנשים שבסביבתה של אלינור - על צבעיהם ואופייהם השונים. הקריאה איטית. עכשיו, בימים האלה, שהם טעונים כל כך רגשית, עם שוב החטופים החיים לארץ ועם התקווה והציפייה לחזרתם של החללים, קראתי בכל פעם רק מספר זעום של עמודים. יש גם לא מעט הערות שוליים בתחתית הדפים. זה הסביר מושגים לא מוכרים, אבל גם האט את הקריאה בספר.

מכיוון שהתושבים מועטים כל כך באיזור, אז כשיש אירוע או חג אלינור מוכנה לרכב מרחקים גדולים, תוך לקיחת סיכון לה ולילדיה. היא עושה זאת חרף מזג האוויר הקשוח ואף שבסביבתה מתחולל קרב מדמם. היא מספרת סיפור של הרפתקאות ושל הישרדות. של צורך במזון ממה שנמצא באזור, מה שמחייב עבודה חקלאית קשה וציד. אבל השמחה שמתוארת כאן מארוחה שמורכבת מלחם קלוי, שכווי שניצוד, מים מהנהר וקפה - יש בה משהו בראשיתי וקסום. השותפות בין התושבים המעטים באיזור, המתבטאת בדברים קטנים, אלמנטריים, לא נתפסת בשום צורה כמובנת מאליה ומבורכת מאד. יחד הם יכולים לעשות הרבה מאד ממעט כל כך. 

"זֶבִּי הוציא את כינורו הישן האהוב,  כיוונו והחל לנגן. בחוץ געשה הסופה, וכל העת גברה והלכה. זבי ניגן וניגן. ככל שהתעצמה הסופ, כך גברה גם נגינתו. אני זוכרת שעצרתי את נשימתי, שכן ציפיתי כי הבית יעוף ממקומו בכל רגע.... חלפו כמדומה שעות, והמהומה לא שככה. עמדתי על סף בכי, אך לקחתי את ג'רין בזרועותיי ונשאתי אותה למיטה. גברת או'שנסי נגעה במרפקי ואמרה, "אל תביטי מבעד לחלון, ילדתי, רוחות הבאנשי (רוחות רפאים מן הפולקלור האירי, הרוחות יוצאות לקונן ליד בית שמישהו בו עומד למות) יצאו הערב."" עמ' 97-8.

"קשרנו את הסוסים ברצועה וירדנו אל הנהר לנקות את עצמנו מן העפר שהיה נחוש, כמדומה, להתאחד עם  העפר שממנו אנו עשויות." עמ' 138

באוקטובר 1911 אלינור היא כבר בעלת אדמה משלה אך עדיין לא רשאית ליישב את הקרקע. היא זכאית לאדמות נוספות - אדמות מדבר. אלינור נשואה עכשיו למנהל שלה, קלייד סטיוארט ונולד להם ילד (חצי מוכן, לדבריה של ג'רין, כי עדיין אינו הולך). היא מספרת לגברת קוני איך נבנה כל חלק בבית באופטימיות עליזה, תוך שהיא מגדלת את ילדיה וגם חיות אחדות, במשק שכולו שלה. היא מרפדת את הקן בידיה ובחומרים הדלים העומדים לרשותה ומהמתנות שקיבלה מקוני לקראת עזיבתה.

במכתבים לגברת קוני מביאה אלינור אליה את יופיו של המערב כפי שהיא חווה אותו. היא נושאת מעין מניפסט של המלצה לנשים להגיע למערב ולעבוד עצמאית, ללא תלות בגבר שלצידן, אם יש כזה בכלל, בחלקה החקלאית שתספק כלכלית את המשפחה, עם בונוס של שקיעות יפהפיות וחיים של צמיחה כלכלית ועצמית.

"אני נלהבת מאד מהרעיון של נשים המתישבות על קרקעות משלה. גידול של יבול חקלאי לצרכי משפחה גדולה דורש ממך פחות כוחות ופחות עמל משדרושים יציאה לעבודה בשטיפת רצפות, ועל כך נוסף הסיפוק בידיעה שעבודתך לא תאבד לך אם אך תתמידי בה... מה שגדל על הקרקע שייך לך ואין דמי שכירות לשלם... כל אישה חזקה דיה בשביל לצאת לעבודת יום ויכולה לעבוד כאן באותה מידה ולהכניס פי שניים או שלושה, והדבר טוב ונעים לאין ערוך מלעבוד קשה כל כך בעיר ואז לחיות על קצבת רעב בחורף." עמ' 176

המוני הוצאות הדפיסו את הספר המקסים הזה, שמתי לכם פה מדגם מייצג. באנגלית גם יש המשכים לספר. תוהה אם מישהו ירים את הכפפה. מעבר לזה, לאחר שעברנו על ההערות המכוכבות - הסיפור משובץ בציטוטים מספרים ושירים מהתקופה - אולי כדאי לקרוא את זה שוב, הפעם בלי לעצור. כי תיאורי הנוף מקסימים מאד, ההומור ממש נחמד, והתמימות, והאופטימיות... כל כך נעים לחזור לכאלה.