חפש בבלוג זה

יום שבת, 25 בפברואר 2023

רחשי תודה - דלפין דה ויגאן

 

Les Gratitudes - Delphine de Vigan
מצרפתית: רמה איילון
הוצאת כתר הסדרה הקטנה, 2022, 188 עמודים

"שאלתם את עצמכם כמה פעמים ביום אתם אומרים תודה? תודה על המלח, על הדלת, על המידע... 
שאלתם את עצמכם כמה פעמים בחיים אמרתם תודה מכל הלב? תודה אמיתית, כביטוי של הכרת טובה, של אסירות תודה, של הודיה." עמ' 9-10
מישקה שהיתה מגיהה בעיתון צרפתי חשוב חוֹוָה שלבים ראשונים של אפאזיה. הדבר מתבטא באובדן מילים, השפה שהיתה חלק כל כך חשוב מחייה הולכת ממנה טיפין טיפין. 

"'מדאם, אני לא יודעת איפה הילד שלך, אבל אני מרגיעה לך שאת טועה.' ניגשתי להדליק את הטלוויזיה, למרות שאני לא רואה הרבה בדרך כלל, פשוט יש את ה... פרשן הזה שאני מחבבת, זה עם השיניים הצַחצחות שלו שמתאימות בול לאישיות שלו, אתה רואה מי זה? ההוא שמספר את החדשות. אז תאר לעצמך שכשהאישה הזאת שמעה את הקול שלו, היא יצאה לגִדרה! בבת אחת התחילה לצעוק עלי, ככה סתם, בלי סיבה, פלצה בצעקות:'הנה הוא, הילד!' כאילו חטפתי לה אותו ושמתי בתוך מלקט הטלוויזיה שלי!" עמ' 49

זה עצוב במיוחד כי היא יודעת שהיא הולכת בדרך אל כיוון אחד סופי, ויותר מכל חשוב לה למצוא את מי שהצילו אותה כשאימה נלקחה לבלי שוב. אלא שמישקה אינה זוכרת את שם המשפחה של שני האחים שהחביאו אותה במלחמה. 

מישקה היא ערירית אבל יש לה שכנה לשעבר, מארי. כשמארי היתה ילדה, ואימה היתה שיכורה או נעלמת, היא היתה יורדת מדירתה שבבנין המשותף אל מישקה ששימשה לה לאם ולבית. מארי אסירת תודה למישקה והיא מבקרת אותה בדיור המוגן בו היא מתגוררת, משתדלת להנעים את זמנה. עכשיו נכנס למערכת היחסים המקסימה ביניהם ז'רום, קלינאי תקשורת שמנסה לתרגל עם מישקה תרגילים בזיכרון של מילים, עיסוק שהיא ממש לא אוהבת. הרבה יותר מעניין אותה לשאול את ז'רום על יחסיו הבעייתיים עם אביו, ולמה אינו יוצר איתו קשר.

הספר כתוב לסירוגין, פרק אחד בגוף ראשון מפי מארי ואז פרק שני, גם הוא בגוף ראשון מפי ז'רום. 
הספר מכיל חמלה, הכלה, אהבה ורעות, בכמות שיכולה להספיק לחיים שלמים של כל אחד. הוא מכמיר לב וכתוב בעדינות, בחוכמה, בשפה נהדרת. כמעט בכל עמוד יש פסקה או משפט שהייתי רוצה לשתף אתכם בו. שלוש הדמויות הראשיות הן אנשים שאי אפשר שלא להתאהב בהן. זה בדיוק הספר מהסוג שהקורא/ת רוצה לחבק לאחר הקריאה, רוצה שיישאר איתך עוד קצת. 

"כשאני הולכת לבקר את מישקה, אני מתבוננת בדיירות - הכי זקנות, לא ממש זקנות - ולפעמים מתחשק לי לשאול אותן: מישהו עדיין מלטף אתכן? מישהו עדיין מחבק אתכן? מתי לאחרונה הגוף שלכן בא במגע עם גוף אחר?" עמ' 101

"אני מצטערת, לא רציתי להכעיס אותך, בכלל לא. אבל אנחנו מוכרחים להסתיר דברים קטנים, את מבינה? כדי שנרגיש שאנחנו חיים. אנחנו מוכרחים לעשות דברים קטנים שהם טיפ-טיפה אסורים, לסגור את הדלת כשאנחנו זקוקים לקצת שקט, את מבינה? זה לא נגדך מדאם... זה רק שיש לנו צורך להרגיש שאנחנו עדיין קצת חופשיים, אחרת מה הטעם?" עמ' 109

תהיתי מדוע בחרו כמה מההוצאות בעולם לשים פרג על כריכת הספר. הסיבה היא שהפרג סימל את דם החיילים  הבריטים בשדות הקטל של פלנדרייה, במלחמת העולם הראשונה. ביום הזיכרון של הממלכה הבריטית, ואף באירופה כולה וגם באמריקה הוא פרח שמסמל זיכרון אֵבֶל, בדומה לדם המכבים אצלנו. 

ספר מומלץ ביותר. אל תחמיצו. הוא יעשה אתכם טובים יותר. 

  

  

  




יום חמישי, 23 בפברואר 2023

תנינה במישור החוף - טלי כהן-צדק


Tally Cohen Tzedek - Crocodile at the Coastal Plain
הוצאת שתיים, 2022, 242 עמודים מודפסים
נקרא באפליקציית עברית כעותק דיגיטלי

לא יודעת איך אתם כשמשחקים לכם בראש. אני בדרך כלל לא אוהבת את זה בכלל. אבל מה שקרה פה הוא שזה היה חזק ממני. התחלתי לקרוא וזהו. עד הסוף לא הוא לא עזב אותי. זהו סיפור שחלקו פילוסופי, חלקו מתח, חלק ממנו מדבר על יחסים במשפחה, על זוגיות, הורות, חיים סטודנטיאליים, מה לא. הכל קורה במקצב סטקטו מהיר, מרתק, שואב אותך פנימה לעלילה המורכבת הזו. בקיצור - חוויה.

"בשלב הזה הייתי אמורה להרגיש הקלה. להתקשר לעמי ולהגיד לו, עמי, תירגע, הכל בסדר. להירגע בעצמי. אבל לא. ניסיתי, ולא הצלחתי. הידיים שלי החליקו מההגה. הרגל שלי רעדה. פתחתי קצת את החלון, וסגרתי וגם זה לא עזר. כלום לא עזר. משהו היה לא בסדר. לא הבנתי. הזעתי והזעתי. הים היה גדול מדי ולא בסדר. הדיונות היו גדולות מדי ולא בסדר. הזעתי עוד יותר. מצמצתי בכוונה, הזדקפתי, ...אולי שכחתי משהו בבוקר? אולי... כיביתי את הבוילר, הגז סגור, מכונת הכביסה מכוונת על טיימר לשעה אחת." עמ' 7

כבר שנים שאני עובדת בנתניה. גם גרתי כאן איזה חמש שנים. נתניה קיימת. כמעט כל יום אני נוכחת בזה. אבל שירה, אישה בת כ-40, אשתו של ארנון, אימן של דנה ומעיין נוסעת להציג פרזנטציה בעבודה. בדרך היא עוברת את קיסריה ואז את וינגייט, אבל פתאום מתחוור לה שנתניה לא נמצאת שם. היא המומה מזה, נוסעת הלוך ושוב ומחפשת את נתניה ו... יוק. ואז היא נכנסת עם האוטו במעקה ונחבלת בראשה. 
עכשיו אנחנו הולכים בערך 20 שנה אחורה. שלושה סטודנטים במדעי הרוח לומדים ביחד למבחן. אמיר הוא סוג של חנון מהסוג המוכר לכולנו שהוא קצת מוזר והרבה גאון נערץ, אין לו ממש חברים אבל כולם מעתיקים ממנו את החומר שיש לו במחברת. מיכה שהוא דוּש שמנהל מערכות יחסים עם כמה נשים במקביל, ושירה שלנו, ילדה טובה, שאוהבת את מיכה למרות שהיא יודעת שהוא לא נכון לה, וגם שחברתה הטובה מאוהבת בו. במהלך הלימוד למבחן, אמיר, שיש לו כל מיני חברים ממקומות מודיעיניים עלומים, מציע לשירה ומיכה להשתתף בניסוי שהוא עורך. הם צריכים לבחור שלושה פריטים כל אחד, שאותם הם בוחרים להעלים ולא לגלות לאף אחד מהם הפריטים הללו. 
מה דעתכם? הייתם משתתפים בניסוי כזה? הייתם רוצים שמשהו או מישהו מהיום יום שלכם ייעלם? אולי גויאבות? אולי המכר הנודניק ההוא? 
הם עושים את זה, אבל ממרחק השנים הם אינם זוכרים מה היו הדברים שביקשו להעלים. 
"למה נתניה? לא היה לי שום דבר בנתניה. לא הכרתי שם אף אחד לפני עשרים שנה. אם הייתי שונאת את העיר, מישהו מהעיר, אפילו ערים בכלל, מילים שמתחילות באות נ', דברים ליד הים, משהו, דבילי, לא חשוב - אבל לא." עמ' 42
ומאחר שנתניה נעלמה לשירה, היא מאד צריכה לדעת מה עוד עשוי להיעלם לה. וכך מתחילה הטרפת.
וכאן נעצור, לא רוצה לקלקל לכם את החוויה.

יש, מן הסתם, תיאוריה פילוסופית שמסבירה דברים כאלה. גם בספר יש דוגמא של, למשל, עיוורון צבעים, כשאנשים שסובלים מזה לא רואים צבעים שאחרים רואים. גם ביום יום לפעמים אנחנו חולפים על יד עצמים שרק מאוחר יותר אנחנו מבינים שלא הבחנו בהם למרות שהיו שם.

חברות יקרות המליצו מאד, ונתניה קראה לי. אז הנה אני מספרת לכם על הספר הזה שממש כדאי לכם לקרוא. ממש. ואגב, יש הסבר בספר לשם המוזר שלו, זה מסתדר יופי.




 

יום שלישי, 21 בפברואר 2023

מי המציא את הגלגל - קודי קסידי

 


הדמויות והסיפורים יוצאי הדופן שמאחורי ההתחלות הגדולות בהיסטוריה
Who Ate the First Oyster - Cody Cassidy
מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי
הוצאת מטר, 2023, 206 עמודים כולל תודות ומראי מקום לקריאה נוספת

""צירוף המילים גאונים ופרה-היסטוריים אינו נפוץ, הודות לסטריאוטיפים שהושרשו בתרבותעל ידי סרטים מצוירים, קריקטורות והפיתוי להשוות בטעות כלים וטכנולוגיה לאינטליגנציה... האנשים שחיו "לפני שחר ההיסטוריה" היו פראים אנאלפביתיים, אידיוטים. ביריונים שחיו במערות חשוכות ונשנשו המבורגר ממותה בין נהמה לאנקה" עמ' 18

זהו ספר מתוק ומעניין כאחד, מעשיר בידע וכתוב נהדר, ואני מאד מודה לאתי שהזמינה אותי אליו. הוא מביא אלינו כל מיני גילויים והמצאות בדרך מיוחדת, נגישה ומושכת, עם הומור חביב ובגובה העיניים. בתחילת הספר יש שתי מפות של ציר זמן, שממקמות את כל אחת מההמצאות על הרצף של כמה מזמן-מזמן היא קרתה. קסידי נותן לכל אחד מהממציאים שם משלו. מאד אהבתי את זה. זה מכניס אותו/ה אלינו, לסביבה שלנו. זה בשום אופן לא בא על חשבון האותנטיות שלו או שלה. גם לא על חשבון העובדות המדוייקות מהמחקרים שנעשו על זה. וכך, יותר משזה סתם מחבב את הממציא/ה על הקוראים, זה מאפשר לנו להתחבר ליום יום שלהם, לכישורים המיוחדים שלהם. זה עוזר לנו להבין את הקשיים שאילצו אותם למצוא פתרונות מיוחדים, להבין את מה שאיפשר להם להביא אלינו את המתנה או התגלית שהביאו.
כך אנחנו מכירים את אוצי, קורבן הרצח הראשון; 
את מא, אמא צעירה שנולדה לפני כשלושה מיליון שנים והמציאה את המנשא לתינוק; 
את מרטין, הומו הביליס (זקוף) שנולדה לפני כ-1.9 מיליון שנים והמציאה את האש; 
את אויסטר גאל, האישה האמיצה שהעזה לפצח ולאכול צדפה, ("אמיץ היה האיש הראשון שאכל צדפה" - ג'ונתן סוויפט); 
את ראלף, שנקרא על שם ראלף לורן, שכנראה התעניין באופנה והמציא את הבגדים; 
את ארצ'י שחי לפני כ-64,000 שנים וירה את החץ מקשת הראשון; 
את ז'אן האמן שצייר עם מקלות פחם את יצירת האומנות הראשונה וכנראה גם את כלי הנגינה הראשון, לפני 33,000 שנים; 
את דרסו, שנולד לפני כ- 16,000 שנה והיה הראשון שבאמת גילה את אמריקה; ("מדוייק יותר לומר שכריסטופר קולומבוס היה האחרון שגילה את אמריקה. אבל היה מגלה ראשון אחר". עמ' 78)
את אוסיריס, המלקטת שגובהה היה כנראה 1.50 מ', שהיתה שחומת עור ועיניים ושחורת שיער, שנולדה לפני כמעט 15,000 שנה ובישלה מזרעים של חיטה, שעורה ושיפון את הבירה הראשונה; 
את ד" זירו שחי לפני יותר מ-7000 שנים כעובד אדמה ורועה, מהמעמד הגבוה בחברה והצליח לשכנע מישהו "שלקדוח חור בגולגולת שלו זה רעיון טוב" ( עמ' 96) וכך היה המנתח הראשון; 
את נפוליאון, שנולד לפני כ 6000 שנה והמציא את הרסן, מה שאיפשר לו להיות גם הראשון שרכב על סוס; 
את קייקלוס, או בקיצור קיי, שנולד לפני כ 5400 שנה שהיה לכל הדעות גאון בתפיסתו ובאומנותו והמציא את הגלגל ובעצם גם עגלה שלמה;
את מי שרצח את אוצ'י, קורבן הרצח מלמעלה, לפני 5300 שנים, שקיבל את השם ג'ובלי האיטלקי, כנראה רועה, שהיה צלף אלים. הוא כנראה הכיר את הקורבן שלו, ובחר להענישו, אולי על גניבה;
את קוּשִים שחיבר שני סימנים מצויירים:  קו+שים, כדי לכתוב, וכך יצא שהוא הראשון שאנו יודעים את שמו;
את ניני, שנולדה לפני 4500 שנים בדרום עירק של היום, היתה פועלת במפעל לגֵז של צמר, והמציאה את הסבון כדי לשטוף את הצמר שגזזה משומן;
את חולה אפס שנדבק לפני 4000 שנים באבעבועות שחורות, תוך כדי תהליך של ביות גמל. זו מחלה שאין לה מרפא גם היום;
את ויל (ע"ש שייקספיר) שלפני 4000 שנים למד מהמורים שלו והעלבונות שלהם, והשתכלל עד כדי כך שהמציא את הבדיחה הראשונה: "כשהאריה בא לדיר, הכלב עוטה את הרצועה היפה ביותר שלו" עמ' 166;
ולבסוף, את מי שגילה את הארכיפלג המבודד ביותר בעולם, הוואי, אולי כשעקב אחרי מעופה של ציפור לפני 1000 שנים, ושקיבל מקסידי את השם קפטן קירק. 

"... כינת הראש אינה מין הטפיל היחיד שאנחנו מארחים. בששת מיליוני השנים האחרונות, אספנו לחיקינו עוד שני מינים של טפילים מוצצי דם, כינת הערווה וכינת הגוף. ...אבל יש גם צד טוב בפרק המפוקפק הזה באבולוציה שלנו. בזכות הטפילים, ביולוגים הצליחו לענות על שאלה בלתי אפשרית לכאורה - מתי, איפה ולמה התחלנו ללבוש בגדים?" עמ' 54

את הממתק הזה אפשר לקרוא בהנאה ברצף, או במקטעים מהנים בין ספרים אחרים. אני חושבת על הילד עם העיניים הכחולות הפעורות בסקרנות מולי כשאני מספרת לו את הקטעים המצויינים האלה. בכל מקרה, אני יודעת שיהיה נעים לשוב ולנשנש קטעים מהספר הכייפי הזה בכל עת. מאד מומלץ.

  

  

 





יום ראשון, 19 בפברואר 2023

מארי קירי ובנותיה - קלודין מונטיי

 


Marie Curie et Sa Fills - Claudone Monteil
מצרפתית: רמה איילון
הוצאת שוקן, 2023, 223 עמודים כולל תודות והערות.

זהו סוג של ביוגרפיה שבמרכזה עומדת מארי קירי, אך גם שתי בנותיה, ארין ואֶוו. משפחת מדענים שכולנו חבים להם כל כך הרבה. על אם המשפחה שמענו כולנו עוד בילדותנו. הגילויים שלה, של הרדיום (88 Ra ) והפולוניום (84, Po) הצילו רבים, והשפיעו מאד על רבים אחרים. מארי קירי זכתה פעמיים בפרס נובל על הישגיה החשובים. בעלה של מארי קירי, פייר, זכה גם הוא בפרס המכובד וביתה, ארין, אף היא כלת פרס נובל בזכות תרומתה למדע. הבת הצעירה, אוו היתה נשואה לחתן פרס נובל לשלום, הנרי לבואיז. למשפחה יש ביחד שישה פרסי נובל. 
מארי קירי היא דמות מיוחדת מאד, ובספר היא מצטיירת כאישה חזקה ולוחמנית, דעתנית  אך צנועה. היא אינה מתפשרת על עקרונותיה גם במחיר כבד.  גם כאם היא מחנכת את בנותיה בחינוך ספרטני הכולל פעילות גופנית גם בקור קיצוני. נזכור כי בתחילת דרכה כמדענית, עוד בימי נערותה, נשים היו מנועות מללמוד לימודים גבוהים וגם אם עשו זאת, חלק מהתארים להם היו זכאיות נזקפו לזכותם של גברים. הפמיניזם שעליו נלחמה קירי התחיל להרים את ראשו, בתקופה שאפילו צ'רצ'יל, המנהיג הנאור והחשוב, לא חשב שנשים צריכות להצביע. אני לא ידעתי את זה. אולי משום שלא חשבתי שזה ייתכן. אולי מכיוון שעשינו מאז דרך, גם אם אפילו היום נשים רבות משתכרות פחות מגברים.
לא מעט ביוגרפיות נכתבו על מארי קירי, והידועה שבהן היא זו שכתבה בִּיתה הצעירה, אוו שעדיין מככבת כאחד מספרי העיון המבוקשים בעולם (ראו את שתי הכריכות התחתונות). אוו, הבת היפהפייה שמפלרטטת עם הקהל בהנאה, בהומור ובחן ונושאת בגאון את מראיה המצודד. זו הבת שלא התחברה למדע, אבל הפליאה לכתוב והצליחה מאד כאשת חברה מעניינת. 
הספר הוא ספר עיון לכל דבר ועניין והוא מעניין בתור שכזה. הוא נקרא לאט, יש בו גם חזרות שקצת הפריעו לי, ויש הרבה הפניות למקורות היסטוריים ואחרים. הכתיבה דחוסה וצפופה, בחלקים מסויימים הכתיבה גם דרמטית ומלווה בסימני קריאה. 
אי אפשר שלא להתפעל מהתפקידים הכה-חשובים שמילאו מארי ואירן במדע, גם בזמנים שבריאותן נפגעה מכך, מהמפעלים שהקימו, מאבני הדרך ההיסטוריות של האנושות שהניחו. אוו שימשה כקצינת עיתונות חשובה אז וגם כדיפלומטית מקשרת, מוערכת ופעילה מאד, שנפגשה עם האנשים החשובים בעולם של אז. הדרך הפמיניסטית שנעשתה על ידי הנשים החשובות הללו, עוד מלפני התנועה הסופרג'יסטית, ממשיכה עד היום. מלבד הסיפור האישי של משפחת קירי, בשילוב עם הטלטלות ההיסטוריות שעברו על אירופה כולה וגם על אמריקה, המתוארות כאן, הפן הפמיניסטי מהווה חלק גדול ממה שעניין אותי בספר הזה.  כחובבת טריוויה מצאתי כאן עובדות רבות שלא ידעתי וחיפשתי במקורות נוספים. האם ידעתם, למשל, שעד היום שמורות מחברותיה של מאדאם קירי - עדיין רדיואקטיביות - בתוך תיבת עופרת? (מתוך מדע בקטנה).
"אמריקה, על החיים השוקקים והמרץ הטעון בה, מסמלת אושר שלא תמהר לשכוח. היא נזכרת באיגודי הנשים שעזרו לה, אבל גם בסטודנטיות של סוור, בצרפת, ששמשתוקקות להגשים את הקריירה שבחרו בה; בסופרג'יסטיות שעורכות הפגנות וזורעות בהלה בקרב ממשלות; בנשים המבקשות שיתייחסו אליהן כאל שוות - מטרה נכזבת למרות הבזקי הישגים של נשים פה ושם." עמ' 97
לא מעט קטעים מעניינים יש בספר הזה, ואלה מומלצים, אך הקריאה בו לא פשוטה. לשיקולכם.

 

  

 

ואלה של אוו קירי:









יום שישי, 10 בפברואר 2023

בעוד חמש שנים - רבקה סרל


In Five Years - Rebecca Serle
מאנגלית: נעה בן פורת
הוצאת אריה ניר, 2023, 317 עמודים מודפסים
נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

דֶני כהן היא עורכת דין, אחת היותר טובות והיא חולמת להגיע ולעבוד בחברה הכי טובה בניו יורק, שמגלגלת עסקים בשווי מיליוני דולרים. היא מתכוננת היטב לבחינת קבלה בחברה הזו ויודעת לצפות מה יהיה בריאיון הקבלה שלה. 
לדֶני יש בן זוג, דייוויד, שהוא בדיוק מה שרצתה וכיוונה לו תמיד, הוא יודע לקרוא אותה, יודע בדיוק מה היא רוצה ומתי ומפנק אותה בהתאם. הוא האיש הנכון עבורה כבר שנים. ועכשיו הם מתארסים. הם גרים בבית הנכון, הם יודעים בדיוק מה כל אחד מהם אוהב, יש להם את בית הקפה שלהם ואת המשקה שלהם. זוגיות נכונה לפי הספר, בניו יורק. "קשה להאמין כמה מרחב יכול להיות בתוך האינטימיות הזאת, כמה פרטיות." עמ' 171.
בליל האירוסין חולמת דני חלום שבו היא נשואה למישהו אחר, גרה איתו בבית אחר והיא עונדת טבעת אירוסין שונה. זה מרגיש לה ממש טוב. החלום הזה מאד חי מבחינתה, אבל, הוא מתרחש חמש שנים מאוחר יותר. ואם יש מאפיין מובהק באופייה של דני - הוא היותה אישה רציונלית, עם שתי רגליים על הקרקע. כשהיא מתעוררת, היא שוב בביתה הרגיל, השנה היא שוב 2020, דייוויד שם וגם טבעת האירוסין הנכונה.

לדני יש חברת נפש, בלה. האהבה ביניהן היא אהבה גדולה שנבנתה עוד בילדותן, ולמרות השונוּת ביניהן הקשר הוא עמוק ומכונן. בלה היא אמנית תוססת, צבעונית, דינמית, אפילו אימפלסיבית, יש לה הורים מרוחקים, גלריה ובני זוג מתחלפים.
"אולי הייתי צריכה להרגיש מנותקת ממנה. הבחורה הזאת, חברתי הטובה ביותר, התאימה למקום המרוחק הזה כמו כפפה ליד. אני לא התאמתי, ולמרות זאת היא לקחה אותי איתה. היא תמיד לקחה אותי איתה, תמיד רצתה שאהיה חלק מחייה הרחבים, הפתוחים יותר. איך יכולתי שלא להרגיש בת מזל?" עמ' 47
ואז בלה מכירה את גרג, ולפתע יש לה אהבה גדולה, בלעדית, וכשהיא מפגישה אותו עם דני מסתבר שהוא אותו איש מהחלום ההוא.
עד כאן הטריגר.
כי זה ספר מאד לא צפוי. העלילה מובילה אותנו בכיוון אחד, ודווקא כשנראה שהבנו הכל ואנחנו יודעים מה הולך לקרות - או אולי עדיף לומר, יודעות מה הולך לקרות - הכל מתהפך. קראתי אותו בשקיקה. דף הפך דף. היו דפים שדמעתי בהם ואחרים שבהם צחקתי. חלק אחד מהסיפור התחבר לי לאובדן שחוויתי לאחרונה וחלק אחר, לרגשות מאד נעימים, לעומק החברוּת בין נשים. ניו יורק מככבת בספר וגם את זה אהבתי. לטעמי, כשכותבים סיפור שקשור למקום מסויים הוא צריך להיות מאד נוכח, וכאן זה בהחלט קורה. אהבתי את הספר הזה מאד. הוצאות רבות הוציאו אותו, אחת מהכריכות - זו מספרד - דומה לזו שלנו, השאר לא, אבל מקומה של העיר הגדולה אינו נפקד מאף אחת מהכריכות. 
ממליצה מאד.