שומרי הזמן - אליסון ריצ'מן

The Time Keepers - Alyson Richman

מאנגלית: אילן פן

הוצאת פן, 2026, 327 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית עברית

גרייס גולדן אשה ממוצא אירי גרה בלונג איילנד, ניו יורק, עם בעלה האהוב, טום ושתי בנותיה - קייטי ומולי.  הסיפור מתחיל כשגרייס הולכת למכולת ומוצאת ברחוב ילד וייטנאמי קטן שישן על המדרכה. היא לוקחת אותו אל ביתה, ומחפשת למי הוא שייך. מסתבר ששמו באו ושהוא גר ב'גבירתנו מלכת המעונים', מנזר שקלט פליטים וייטנאמים שם הם מתאכסנים ולומדים להתאקלם במדינה החדשה שחלמו להגיע אליה. גרייס נקשרת אל הילד ואל דודתו אן, המגדלת אותו כאילו היה בנה. הן מתיידדות מאד, לכל אחת מהן סיפור כואב בעברה שמתגלה לאט לאט בספר.

משפחת גולדן אינה מעשירי המקום. לטום יש חנות שעונים שבקומה העליונה שלה גר ועובד ג'ק, חייל משוחרר ממלחמת וייטנאם, שעבר פציעה שעיוותה את פניו. ג'ק היה הבחור הנאה ביותר בתיכון אבל עכשיו פניו מצולקות, ואנשים סביבו מביעים כלפיו את שנאתם לחיילים המשוחררים מהמלחמה ההיא. הוא מנסה בכל כוחו להימנע מחברה אנושית שנרתעת מהצלקות שעל פניו.  לג'ק היתה אהבה גדולה כשהיה צעיר ויפה, ועכשיו הוא אינו בקשר עם אהובתו. ההנאה הגדולה שלו היא לעבוד בחנות השעונים ולתקן את השבורים, הוא עושה זאת בכישרון רב, ואוהב את העבודה הזו, שעוזרת לו לתקן גם את השברים שבנפשו. הוא נעזר בכלב גדול והוא יוצא עם הכלב לטיולים רק בחשיכה. משפחת גולדן מארחת אותו בסופי שבוע לארוחה משפחתית ומשתדלת להתקרב אליו. 

זהו ספר מרגש, חלק גדול בו עצוב מאד, מתאר את זוועות המלחמה ההיא, את הקושי להירפא ממנה ולהישאר עם ערכים טובים, בחלקים מהספר מתוארת גם אכזריותם של אנשים ואף ילדים. (מזכיר את מה שקרה פה אצלנו לאחרונה.) הספר מאד קריא, העלילה שוטפת ומעניינת, פה ושם נופל קלות לקיטש, אבל זה לא מפריע להינות מהספר הזה. מרגש, אפילו מדמיע, מומלץ.

 

תשובה למכתב מהלגה - בֶּרְגְסוֶין בּירְגִיסוֹן

  Svar við bréfi Helgu - Bergsveinn Birgisson

מאיסלנדית: שי סנדיק

הוצאת לסה, 2020, 131 עמודים כולל דבר הסופר

"אנשים לועגים לעלובות שבחוות, אומרים שהן נמצאות מעבר לגבולות העולם המתורבת, אבל האם ייתכן שיש שם יותר תרבות מאשר בכל מקום אחר?" עמ' 48

זה לא חדש שאני אוהבת את הספרות הנורדית, אוהבת את הדיוק ברגש ובכתיבה, את הקור באוויר והחום בנשמה. 

הספר הזה נמצא אצלי על המדף כבר לא מעט זמן, אבל דווקא עכשיו הוא הזמין אותי אליו ונעניתי בשמחה. יש בו המון תוכן במעט מלל, בכתיבה מצומצמת ונוקבת מתאר כאן בירגיסון את סיפור אהבתו, תשוקתו, כמיהתו, של ביארני המספר, במכתב אל הלגה, אהובתו מלפני עשרות שנים. ביארני הוא מגדל ורועה כבשים ובקר בנשמתו. הוא אוהב את הטבע, את היום-יום במרבדי המרעה הרחבים של איסלנד ואת הפשטות של החיים שם. 

שניהם נשואים לאחרים. 

בספר הקטן-גדול שלפנינו כותב ביארני בן ה-90 מכתב תשובה שלא נשלח מעולם. הלגה ביקשה ממנו לעזוב את החווה האהובה שלו בגבעות איסלנד, ולהצטרף אליה. במכתב הוא מסביר להלגה מדוע בחר שלא לעבור איתה. מדוע הוא בחר בחווה על פניה. ביארני הוא חוואי בנשמה. הוא חי את החווה, הוא מטפל במסירות ואהבה אין קץ בבעלי החיים שלו. מה שהלגה מבקשת ממנו במכתב שהוא שומר עשרות שנים מאז סיפור האהבה והתשוקה שלהם - קשה לו כשאול. הוא נטוע בחווה, שורשיו מצויים שם ושם בלבד,  ואינו מסוגל לחשוב על מעבר, במיוחד כי ברקייוויק האנשים והחיים רדודים בעיניו. 

"בלילות הבאים לא הצלחתי להירדם. התהפכתי במיטה, קמתי וניגשתי לדיר הכבשים ושאלתי אותן אם הן יכולות להעלות בדעתן בעל בית חדש." עמ' 70

"קוטור היה האייל הנהדר ביותר שהיה לי אי פעם, זאת את יודעת, הלגה, ובהחלט השתמשנו בו רבות להרבעה. בתחום זה שנינו הצטיינו, קוטור ואני... אני זוכר שהגשתי בטוח למדי., וחשבתי שקוטור סיפק הופעה נאה, וכמה אנשים ציינו שרכשתי יצור נפלא. לא הזיק שהשושלת שלו מקורה באייל גרמני מובחר ובעדר יוקולדלור... האייל של אינגיילדור זכה רק מפני שהיו לו רגליים קצרות יותר. לכל הרוחות, לא היה לו שום חזה, לשד עקום הרגליים ומעוות הפרסות הזה! אפשר באותה מידה לציין את קרניו הבולטות לצדדים כל כך, שלא היה יכול לאכול אלא רק ברכסים." עמ' 58-60

המכתב משובץ בסיפורי-עם איסלנדיים, בפולקלור צפוני, מה שמאיר יפה את המנטליות המיוחדת שמוכתבת מתנאי האקלים הקיצוניים במדינה הזו. זה כולל למשל, את הסיפור על האישה שמתה וננטשה מכיוון שלא היה אפשרי לקבור אותה בקרח הקשה. המנהגים שהיו נהוגים בעבר, דברים שלא היו עולים בדעתנו בשום אופן, נראים כאן כמשהו מתאים לזמן ולמקום. "סבתא קריסטין נראתה זקנה כמו מתיישבי הארץ הזאת. בזכרוני היא הייתה שרויה בעתיקוּּת מתוקה. בילדותה לא היה סבון בכפרים. בגדים וסדינים כובסו בשתן של פרות כפי שנהגו לעשות מימים ימימה. היא אמרה שלנשים היום אין שיער, רק קווצות מתות על הראש. בצעירותה, כשאישה חפפה את שערה בשתן, הוא זהר, התעבה והתארך, לדבריה." עמ' 71

"אפילו אינגיילדור מהול - הוא עזר לי כשהייתי צריך. הוא כיבד אותי על אף חילוקי הדעות בינינו. כשדיבר על צביטת גבה של אונור (אשתו של ביארני) ידעתי שעושים זאת לפרות שמתקשות להתעבר, וזה הדבר היחיד שהוא ידע, וחשב שרק כך אפשר להתמודד עם קושי כזה. הוא לא התכוון לרעה. ראיתי בעיניו שהוא רוצה בטובתי, האיש היקר." עמ' 101

הייתי יכולה לצטט לכם עוד המון קטעים מהספר, שסימנתי אותם בסימניות לרוב. הספר כתוב נפלא. הקפיצות בתחתית הדפים לסיפורים ואגדות העם, שבדרך כלל מפריעות לי, הוסיפו כאן חן לכתיבה הפיוטית היפהפיה הזאת. ההומור דק ועדין. ספר נהדר. 

"רק כשאנשים מפנים עורף לתולדותיהם, מיד הם נעשים קטנים." עמ' 83

 

  

  

  

  

 

אורח באחוזת פארלי - ריס בואן

 In Farleigh Field - Rhys Bowen

מאנגלית: רחל פן

פן הוצאה לאור ידיעות אחרונות, 2024, 367 עמ' מודפסים

נקרא כקובץ דיגיטלי באפליקציית עברית

זה ספר שזכה בפרסים ספרותיים. הוא יהיה, ללא ספק, להיט במחוזותי בספרייה, הוא מאד קריא ומעניין. מה חבל שאפילו אני - שלא ממש מצוייה בספרי מתח - ידעתי מהר מאד מי הרשע הראשי כאן. 

הסיפור הזה מתחיל באוגוסט 1939 במחוז קנט, לא רחוק מלונדון.  מלחמת העולם השנייה עומדת לפרוץ ופלישה של גרמניה לאנגליה היא חשש שתלוי באוויר. ובאנגליה כמו באנגליה מתחילים, מן הסתם, במשחק קריקט. אחוזת פארלי פלייס, שם המשחק נערך היא משכנם של הרוזן ווסטהאם ובני משפחתו, משפחת סאטון. אל הצופים במשחק מצטרפת ליידי פמלה, ביתו של הרוזן, אחת מחמש בנות בגילים שונים. זוהי משפחה אריסטוקרטית שמחוברת לשמנא וסלתא של החברה הלונדונית. תוך כדי המשחק נוחת על הדשא מטוס שנקנה ומוטס ע"י ג'רמי, בן אצולה אף הוא, ומושא אהבתה של פמלה. האנדרדוג כאן הוא בן, בנו של כומר, בוגר אוקספורד ומורה. בלתי עשיר בעליל.

כבר יש קיצוב של מזון, אבל משפחתו של ג'רמי עדיין משיגה את כל היינות המשובחים והמעדנים שהאצולה הלונדונית רגילה להם. 

פיבי, ביתו הצעירה של הרוזן רוכבת להנאתה בשטחי האחוזה ומוצאת בשטח צנחן הרוג עם מדים שלא מתאימים ליחידה שממנה הוא כנראה מגיע. החשד שהוא מרגל עולה מיד. 

כל אחד מהגיבורים פה משתתף באיזו שהיא דרך במאמץ המלחמתי, אבל כל אחד מהם משתדל בכל מאודו לשמור את הדבר בסוד מחבריו ומשפחתו. פמלה, למשל, נמצאת בבלצ'לי פארק הידוע לטוב ומספרת שהיא עושה עבודה פקידותית. אחת מאחיותיה נמצאת בפריז, כאשר אהובה נלכד ע"י הנאצים וגם היא נחקרת על ידם. גם בן, שנפצע בתאונת המטוס שהטיס ג'רמי, מתנדב בחשאי. כל זה לא מפריע לקיום מסיבות בבתי האצולה. אבל פיבי שוב רוכבת, ושוב, היא שומעת מישהו דורש ממישהי להרוג דמות חשובה.  

עד כאן באשר לעלילה. חיבבתי את הגישה המיושנת כלפי נשים שמתאימה לתקופה, מה שגרם לדמות של פיבי הצעירה, המעיזה למרוד, לבלוט בחן. יש את עניין היציאה לחברה של הנשים הצעירות, דבר שלא הכרתי כל כך מספרים אחרים. מי שלא יצאה לחברה עלולה להישאר רווקה זקנה, לא עלינו. יש מצוקה של חוסר במשרתות, יש חשודים שמתחלפים. היו כנראה באמת אנשים באנגליה שחשבו שיהיה עדיף לתת לגרמנים לפלוש. רוב הדמויות מאד תבניתיות, אבל בזכות הסיפור הטוב ניתן להתגבר על המכשול הזה. ספר נחמד, בחלקו מבוסס על עובדות אמיתיות, וכמובן, נשתה כאן לא מעט תה. אל תצפו לספרות גבוהה, אבל אני יכולה לחשוב על רבים שיאהבו אותו מאד. חביב בהחלט. 

  

  

  

עוד מעט אור - אורנה קזמירסקי

 

 Soon There Will Be Some Light - Orna Kazmirsky

ציור העטיפה: איצו רימר

הוצאת שתיים, 2024, 293 עמודים כולל תודות

יש ספרים מעטים שקראתי לאט כדי שלא ייגמרו לי מהר מדי, אך בכל פעם שניגשתי אליהם לא יכולתי להניח אותם ולהם. זהו מין ספר שכזה. הוא הביא אותי למחוזות בילדותי שאני מתגעגעת אליהם, ומזמן לא נקרו בדרכי. הזיכרון שיש לי מהקיבוץ בו נולדתי קלוש מאד. משפחתי עזבה את בארי כשהייתי בת ארבע. אבל חזרנו אל בארי לאחר שאחי נהרג ואלמנתו ובנו התינוק עברו לחיות שם. היינו מגיעים לשם לעיתים קרובות עד שגם הם עזבו את הקיבוץ, כעשרים שנה לאחר מכן. הורי, שהגיעו לארץ מגרמניה כילדים, היו ממקימי הקיבוץ והרבה מאורח החיים של כולנו היה מושפע מהערכים, הדעות, התרבות והמנהגים של אז, שתורגמו בדי עמל ולאט לאט לחיי עיר. 

שתי גיבורות עיקריות בספר הזה, והן מורכבות ומעניינות, עם המון תכונות באישיותן שלעיתים מתנגשות. הן לא נפגשו מעולם אך חייהן שזורים אלה באלה. 

שרה נולדה בפראג. היא חונכה על התרבות האירופאית, כבת יחידה היו חייה מנותבים על ידי הוריה, בהסכמתה, לחינוך אקדמי, לאמנות. אבל תוך סיור בעיר היא פגשה בהוגו ברודְצְקי, פעיל ציוני כריזמטי, התאהבה בו והחליטה, בהשפעתו, לעלות לישראל, לקיבוץ. 

"בלילות הבאים נדדה שנתה מחמת החששות וההתרגשות מהלא נודע. בימים כבר נפרדה בליבה מכל היקר לה: מהנהר, מיַרקוּת הגנים, מהמולת הרחובות, מפינת הילדות שהכמינה בזיכרונה, מריחותיו המוכרים של הבית, אך אפילו בינה לבין עצמה עדיין לא העזה להיפרד מיושביו." עמ' 50

יעל גרה בעיירת פיתוח, עם אימה ובעלה. אביה נהרג במלחמת השחרור ובבית ממעטים לדבר עליו ולהזכירו. בעקבות שינוי בשיבוצה כחיילת הגיעה לקיבוץ נאות ירדן שבעמק. מהר מאד היא מתיידדת עם ענת שמגלה את הקשר של יעל אל הקיבוץ הזה, אל מי שהיתה דמות חינוכית מובילה בקיבוץ, כותבת מחוננת ומרצה מבוקשת, אם שכולה ובמיוחד - סבתהּ המוסתרת. עד הפגישה עם ענת כלל לא עולה בדעתה של יעל האפשרות שאולי היתה יכולה לגדול בקיבוץ הזה:

"התבוננתי סביבי. כאן הייתי אמורה לקום בבוקר לבית הספר, לשחק עם הילדים האלה על הדשאים, ובשעות אחר הצהריים לשבת על המרפסת עם הסבים שלי ולשתות כוס תה עם לחם מרוח בריבה. כאן הייתי יכולה לגדול שלמה יותר, חזקה יותר, יעל אחרת." עמ' 148

לשתיהן יש חברות נפש, כשבכל זוגיות כאן יש קשר עמוק ומדהים. ציפורה של שרה, וענת - של יעל. החברויות האלה היוו את אחד הנושאים המורכבים והמענגים לקריאה ולחשיבה במיוחד בספר הזה. 

" ציפורה התבוננה בה בעניין מחודש. גילוי סודות מטבעו מסעיר את השומע, וזו הרי סגרה את צפונות ליבה עד היום. יש להלך כאן בזהירות, שמא תיבהל ותינעל לעד. היא הידקה את חיבוקה." עמ' 63

לשתי הנשים יש אהבה גדולה ממומשת ולא ממומשת. יש סיבות למכביר לכך ולאחרת, ואנחנו, הקוראים, מתלבטים איתן, מול הנוף הקסום, הירוק והתכול, של סביבת הכינרת והירדן. 

"בשנתיים האלה היתה סבתי עצובה מאד. כה נדכאה היתה עד ששבע מחברות יומן, רוויות בייסורי נפש, מילאה בתקופה הזו. כעסה על ברודְצְקי ועל התנכרותו הפך לזעם על עצמה, על חייה, על בחירותיה הלקויות ועל החלטותיה האבודות." עמ' 206

זה כתוב בעברית של פעם, עברית חגיגית, מצוחצחת, נכונה מאד. זוכרת את העברית הזו מדוברת מפיו של סבא שלי ומתגעגעת. 

התחושה בקריאה היא של הליכה בשבילי הקיבוץ הירוק והמיוחד, היכרות מחודשת עם סיר הלחץ של הקיבוץ ועם הדלת הפתוחה תמיד של חבריו, והתאהבות בדמויות המאכלסות את העלילה. 

קסום.

מאה השנים של לני ומרגו - מריאן קרונין

The one hundred years of Lennie and Margot - Marianne Cronin

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת כנרת, זמורה, 2023, 318 עמודים כולל תודות

"הלכתי לפגוש את אלוהים כי זה אחד הדברים היחידים שאני יכולה לעשות פה. אנשים אומרים שכשאת מתה, זה מפני שאלוהים קורא לך לחזור אליו, אז חשבתי שנוכל לגמור עם ההיכרות מבעוד מועד." עמ' 8

לני פטרסון היא נערה משבדיה בת 17, חולה סופנית. מרגו היא אישה בת 83. שתיהן מאושפזות בבית חולים "פרינסס רויאל" בגלזגו. לני מרותקת למיטתה והמקום היחיד שאליו מרשים לה להגיע הוא הקפלה של בית החולים. בקפלה היא פוגשת את האב ארת'ור, אותו היא שואלת שאלות קשות על אלוהים ותפקידו בעולם. לא תמיד הוא יכול להשיב לה תשובות ענייניות אך הוא תמיד מכיל את תסכוליה ואת גישתה המיוחדת והמשעשעת לדת ולאמונה. 

כשלני מחליטה למרוד ולצאת מהמיטה היא מגיעה לחדר הוורד, חדר האמנות לחולים, שם רק לחולים פשוטים מותר להיות וממש לא לאלה ה"טרמינלים". ושם נמצאת פיפה, האחראית הרגישה על מה שקורה בחדר הזה. 

"איך אפשר לתאר את פיפה? פיפה היא אדם מהסוג שהיה נותן מטבע לאדם זר בתחנת רכבת כדי שיוכל להשתמש בשירותים. אדם שאינו מפחד מהגשם ונהנה מצלי של יום ראשון. אדם מהסוג שנראה כאילו יכול להיות לו כלב, אבל בעצם אין לו." עמ' 34

בחדר הוורד לני פוגשת את מרגו דוצֵ'רטי-מַקרֶה-ג'יימס, מורדת אף היא, שחושבת תמיד מחוץ לקופסה. והן מתיידדות. מרגו העדינה, הערכית, המיוחדת כל כך מוצאת עצמה, לאחר שבעלה נטש אותה, יחד עם מינה, חברת נפש אהובה - במעצר. בבית החולים מספרת מרגו ללני את תולדותיה, את הסיפורים היפים של חייה הארוכים, וגם לני מספרת את סיפור המשפחה שלה, על אימה החסרה, על אביה שמתקשה לבוא לבקרה, וגם על השמחות הקטנות שליוו את חייה הקצרים. הן מחליטות לצייר מאה ציורים, כמניין המשותף של שנותיהן.

הספר הזה הזמין אותי מיד כששמעתי עליו. אחר כך גם רותי ויפעת המליצו. קראתי אותו כספר מודפס, אבל במיוחד - הקשבתי לו בשפת המקור במבטא סקוטי בשני קולות. הוא המיס אותי. אהבתי את הדמויות, את הסיפורים לאורך השנים, סיפורים מפתיעים בהתחשב במי שחווה אותם. סיפורים המחברים את הקורא/ת אל לני, מרגו, האב ארת'ור, פיפה ופול הסניטר, זה שמגבה את לני מול האחות המפחידה ג'קי. 

זהו ספר שמתרחש בבית חולים כשהמוות נמצא בו כל הזמן אבל יותר מכך נמצאים בו האופטימיות והחמלה, ההומור והחברות המכילה. למרות הסוף הידוע מראש, העצוב עד בלי די, מרגיש/ה הקורא/ת שהכל באמת אפשרי, ש"אין יאוש בעולם". 

  

  

  

  

  

  

כמעט טוב מאד - טל בדיחי

Very good, Almost - Tal Badichi

הוצאת שתיים, 2023, 314 עמודים מודפסים,

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

לפני כשבוע הנחייתי מפגש ספרותי בנושא מעצורים ובין יתר הקטעים שנקראו היה קטע מתוך ספר (שהקוראת דווקא לא אהבה) המדבר על צעירים שפוחדים להתאהב, שמרגישים שהם צריכים את כל מה שהגדירו לעצמם מראש, כאן ועכשיו. הספר של בדיחי היה יכול להתאים מאד לשיח ההוא. הגיבורה, מירב, נכוותה לא מעט מאהבה נכזבת ומזוגיות מרַצָּה. היא כבר לא מאמינה ביכולתה למצוא את זה שאהבה נפשה ובוחרת במפגשים חד פעמיים שלא יערבבו לה את הלב. כך היא פוגשת את איתמר, שהגובה שלו לא מתאים לה, והוא לא נראה כמו שכתוב לה בטבלת ההתאמה שבנתה לעצמה. בנוסף, בהיותה גם יפה, גם חכמה, גם מצליחה בעסקיה המקצועיים, יש ממנה ציפיות מהמשפחה והחברה להקים בית יהודי מהר, ואז, למרבה הצער מי שמתחתנת היא דווקא אחותה הצעירה. 

מירב היא HR מצליחה בחברת השקעות, דתייה. היא הולכת לבית כנסת כשצריך, שומרת כשרות ושבת. לא שומרת נגיעה, אבל אל נא תטעו לחשוב שזהו ספר אירוטי. הוא אינו כזה. 

אסתפק בזה מבחינת העלילה. 

המבנה של הסיפור די מוכר לנו מסיפורי אהבה אחרים. מה שהתחדש לי כאן הוא עניין המנטליות הדתית שפחות מוכרת לי. את הלבטים של אישה דתייה בחברה דתית וחילונית קראתי בשקיקה. למדתי מילים כמו "וורט" שלא היכרתי. הגישה של הגיבורים לקידוש חיממה לי את הלב, ובמיוחד אהבתי את הקישוט הסיפורי שהביא לספר הסבא של איתמר, סיפורי מסורת. אהבתי גם את ההומור. ביטוי כמו "מובטל מתשרי תסר"ח" אני שוקלת לאמץ. 

"אחר כך היו שלושה ימים שהוא שיפץ את הבית. קנה צבע שמנת מאיזו טמבורייה ועבר על כל הסלון... אני מרגיש בתוך מוזיאון אחי, בר נוי אמר, עניין של זמן עד שיבואו לפה תיירים." עמ' 84

"הפתעה? בר נוי גרף את הז'יטונים, מותק, אני הייתי פותח פלופים בימים שאתה עוד היית פתק בכותל." עמ' 282

סיפור העלילה - על העליות והירידות שבו - הוא לא משהו שלא פגשנו בעבר. אבל בזכות ההומור, הפן המסורתי והדתי של סיפור האהבה הזה, אהבתי אותו. זהו עולם פחות מוכר לי, של בנות שעשו שירות לאומי במקום שירות בצבא, של שמירת נגיעה, של ביקור בבית כנסת כמקור של חיזוק וכוח נפשי. תמיד מסקרן ונעים לשמוע דברים ממקור ראשון. 

"איתמר נשאר עם המשפט של ניב. הוא צודק, הוא חשב, לכולנו נשארו שאריות של אלוהים. גם כשמדברים על בחורות עוד מתפלק ציטוט מאיזו משנה. לא מזמן נשאר כסף בקופה של הפוקר ועשינו התערבות על מי זוכר את כל הסעיפים של במה מדליקין ובמה אין מדליקין.  והרצון התמידי הזה להשלים את הפערים, עם הבנות ועם הסמים ועם הטיולים בשבת, איתמר חשב שלא משנה כמה עוד יחווה - הוא תמיד ירגיש שהוא בפיגור." עמ' 185

דווקא טוב מאד, טל בדיחי. אהבתי את הספר ואני ממליצה עליו.