Colm Tóibín - The megician
מאנגלית: ניצה בן-ארי
הוצאת שוקן, 2023, 416 עמ' כולל תודות
זוהי ביוגרפיה על חייו של הסופר הדגול, חתן פרס נובל, תומס מאן, שאיננו כבר איתנו (1875-1955) אבל ספריו מוכרים מאד: בית בודנברוק, הר הקסמים, מוות בונציה, דוקטור פאוסט, יוסף ואחיו.
מאן היה נשוי באושר לקטיה פרינגסהיים, שחקנית ממוצא יהודי, אב לשישה ילדים, והומוסקסואל בארון רוב הזמן. אשתו יודעת ומכילה את זה. בענווה, בשקט ובחוכמה רבה היא מנהלת אותו ואת חיי שניהם תוך פתיחות לאופיים המיוחד של ילדיהם. לטעמי, הילדים הם החלק המעניין בספר, בשל אופיים והתנהלותם.
ספריו של מאן תורגמו לשפות רבות, והוא נחשב לגאון מוערך, סוג של סלבריטי, בכל מקום אליו הגיע. הוא נהג לתת הרצאות ולהביע את דעתו המלומדת בכל העולם, אבל, איך לומר, עם כל ההערכה לכשרונו הבלתי מעורער, האיש לא היה מי שהייתי רוצה בסביבתי הקרובה. הוא אהב מאד את תשומת הלב סביבו, את חיי הנוחות והפאר, ולא התייחס יותר מדי אל ילדיו, אפילו כשבגרו. כשעבד, היתה דלתו סגורה - ואף אחד לא הורשה להפריע לו. שום דבר לא יכול היה לשנות את השיגרה שלו, את הטיול היומי עם אשתו, את שלוש הארוחות המסודרות. קטיה ליוותה את זה בהסכמה, ולא אחת ייצגה אותו טוב משהיה עושה זאת בעצמו. היא הכילה את נטייתו ואפשרה לו אפילו להיפגש עם אנשים יפים שהשתוקק אליהם.
ילדיו כינו אותו "הקוסם".
"ימים ספורים לאחר מכן נכנס לחדר של קלאוס, כשהילד חלם חלום בלהות על אדם הנושא את ראשו תחת זרועו. תומס אמר לקלאוס לא להביט באי, ורק לומר לו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים שאביו הוא קוסם ידוע, והוא מוסר שחדר שינה של ילד אינו מקום לשיטוטיו וכי עליו להתבייש בעצמו....למחרת, בשעת ארוחת הבוקר, קלאוס אמר לאמו שלאביו יש כוחות קסם והוא יודע אילו מילים מתאימות לגירוש רוח רפאים." עמ' 125
ההתחלה של הספר היתה קשה לי מאד. לא אהבתי את הדמות של הסופר כפי שהצטיירה בספר, מה שכנראה היה בהחלט תואם למציאות. לא אהבתי את זה שהוא כולו סופר, כלומר, שכל דבר שקורה סביבו, מנוקה מהרגש שלו אליו ומחושב כנתון שיכול או לא יכול להתקבל בספר. כשקטיה היתה מאושפזת: "הוא שאל את עצמו אם בין לוחות הצילום (רנטגן) יש להם גם תמונות של קטיה, תמונות שיעשו אותה יקרה עוד יותר ללבו, לאחר שידע איך היא תיראה בנצח הגדול. בהבזק של רגע ראה מה דבר כזה עשוי לתרום לספר, כמה דרמטי זה יהיה..." עמ' 108
מאמצע הספר העלילה התאוששה לי. הנאציזם עולה לשלטון ופורצת מלחמת העולם השנייה. משפחת מאן נודדת באירופה ולבסוף מגיעה לארצות הברית. אחיו של תומס, בנו ובִיתו הם בעלי דעות לא מקובלות בגרמניה ומעוררים את זעמם של השלטונות. הסופר לא אוהב את זה. הוא נאלץ ללמוד אנגלית כדי לחיות באמריקה. וזה מאד קשה לו. את זה קל להבין. כאיש שהשפה היא מטה לחמו ומרכז חייו, המעבר לשפה אחרת הוא קושי משמעותי. מזה כשנה אני לומדת גרמנית. סדר המילים במשפט בגרמנית מאד שונה מאנגלית, גם מעברית.
הוא דואג למכירות של ספריו, גם ממקום של קנאה לתרבות הגרמנית, לרוח הגרמנית או הבווארית של פעם. הבוז שהוא זוכה לו מקרוביו על החומרנות שלו ואהבתו לפאר ונוחיות, גם כשהוא עצמו מודע להגזמה שבכך, אינו מפריע לו לחיות כך. ההתלהבות מספריו, הפרסים שהוא זוכה בהם, אלה מחפים, מן הסתם.
במכתב שכתב לתומס אחד מבניו נכתב כך: ""אתה אדם גדול. ההומניזם שלך זכה לכבוד ולתשואות. אני בטוח שאתה נהנה משבחים רמים בסקנדינביה. לא מפריע לך כלל, אני מניח, שרגשות הערצה אלה אינם נחלת ילדיך..."" עמ' 378
כבר קראתי ספרים שלא אהבתי בהם את הגיבור הראשי, זה לא תמיד מפריע לעלילה. אבל, איך לומר? אולי זה לא הוא, זו אני. וזה הזמן הזה שמסביב כשהמוזות שותקות והראש לא מצליח להיפנות לקריאה. זהו ספר שמתאר תקופה ארוכה בחייו של סופר אגדי, ואני ממליצה עליו בהסתייגות. הרבה שמות מהברנז'ה התרבותית של התקופה צצים פה ושם בסיפור, ולא תמיד ברור היה לי מהי חשיבותם לעלילה. הקריאה לא תמיד קולחת ויש עליות וירידות ברמת הכתיבה.
עם זאת, בעולם וגם כאן היו ביקורות מעולות על הספר.
לשיקולכם.
