אנחנו מפענחים רציחות - ריצ'רד אוסמן

 

We Solve Murders - Richard Osman

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2025, 415 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

זהו הספר השני של אוסמן שאני קוראת. הראשון היה מועדון הרצח של יום חמישי שהיה חביב מאד. זכור לי ההומור המוצלח בו. גם בספר הזה יש הומור יבשושי וטוב. הספר מתרחש כאן ועכשיו. צ'אט GPT מופיע כאן במלוא הדרו השימושי, ובצורה חביבה מאד. 

"זה מדע, אתה מבין. לעיתים קרובות מאד הוא האויב של העבריין ההגון. לכן צ'אט GPT הוא מתנה משמים. לאחר כתיבת אימייל, הודעה, כל דבר למעשה, אתה יכול פשוט להעביר את הטקסט בצ'אט GPT, והאישיות שלך נמחקת מיד. ה GPT משטח אותך, מגהץ את הקמטים, שוטף אותך, מוּזרוּת אחר מוּזרוּת, עד שאתה נעלם. " עמ' 6

הסיפור מתחיל כשמשפיען רשת אחד נרצח. הוא נמצא מת כשהוא ירוי בראשו, ומושלך קשור בחבל מיאכטה באוקיינוס האטלנטי. אי אפשר היה למצוא הרבה ממנו, כי הכרישים גמרו איתו ואחרי יום הוא כבר לא עניין אף אחד, כי ככה זה בעסקי הבידור. 

איימי וילר, הגיבורה הראשית כאן, היא שומרת ראש. היא נשואה לאדם וחמיה הוא סטיב וילר, שוטר לשעבר, אלמן בודד המתגעגע לאשתו המתה ומדבר אליה. יש לו חתול שנקרא טראבל, שהוא וסטיב מגנים זה על זה. בשלב זה של הספר איימי נשכרת להגן על סופרת. היא יושבת על כיסא מתנפח בבריכה, בביתה של רוזי ד'אנטוניו, סופרת מצליחה ומבוקשת מאד של ספרי מתח. רוזי היא אישה מבוגרת (אבל גם בת בלי גיל), חובבת החיים הטובים. כרגע אף אחד לא מנסה לרצוח אף אחת מהן. "זה זמן מה שאיימי לא ירתה במישהו, אבל את לא יכולה לקבל הכל." עמ' 9

אבל, כמובן שלא בשביל ההשתכשכות הזאת בבריכה התכנסנו הערב.

זוהי עלילה משעשעת שבה משתתפים רבים וטובים. גם רעים, מן הסתם. גם אלה שחשבתי שידעתי מי הם ומה תפקידם בסצינה, תוך כמה עמודים הסתבר שאני טועה מאד. הרבה פעמים הייתי צריכה לעצור ולבדוק מי נגד מי פה. מדי פעם הייתי משוכנעת שאני יודעת מיהו הפושע הראשי כאן, אבל מהר מאד הוא נרצח, מה שגרם לו להפסיד את תפקידו כַּנבל הראשי. גם השמות של האנשים התחלפו מעת לעת. זה בהחלט היה מבלבל. 

"איימי גילתה שאדרנלין טוב לנשמה וטוב מאד לעור. היא לפעמים צופה בהדרכות לטיפול בעור באינסטגרם, אבל אין דבר שיכול להיטיב עם העור כמו שקורה כשיורים עלייך ואחר כך את קופצת ממטוס. אולי היא צריכה ליצוא סרטוני וידיאו משלה?" עמ' 18

""הבחנתי בו מיד לאחר שראיתי את הגופה שלו." העיניים של איימי עוקבות אחר הבוהן של רוזי לעברו השני של החדר, שם תלויה גופתו של.... מידיו הקשורות אל קורת התקרה. איימי מביטה חזרה ברוזי. "אני סופרת", אומר רוזי. "אני מבחינה בדברים."" עמ' 118

"אתה רק צריך לדבר עם סוחר נשק צ'יליאני בעל וילה בהמשך הרחוב, הוא ידבר עם סוחר סמים מוונצואלה שהוא מכיר ממועדון הטניס, ולפני שאתה שם לב, נערכות היכרויות, נשלחים אימיילים מוצפנים ואקדח חצי אוטומטי מוחבא מתחת לסלע עם קווי מתאר יוצאי דופן... דובאי היא באמת קהילה מהסוג הזה. כולם עוזרים לכולם." עמ' 250

תראו, אני לאו דווקא הלקוח המועדף על הז'אנר הזה של ספרי מתח, אבל הייתי צריכה ספר משעשע אחרי הספר האחרון שקראתי. הספר הזה התאים לי כי אני אוהבת הומור אנגלי. הטיפוסים הטובים והרעים, ובעיקר הסופרת השובבית כאן מקדמים את העלילה נהדר. אני יודעת למי בספרייה אני מתכוונת להמליץ על הספר הזה וגם, ובכן, סה"כ נהניתי, במיוחד בפרקים האחרונים כשלמדתי מי הוא באמת מי, וגם לגלות שלא הייתי לגמרי רחוקה לגבי שניים מהרעים. מומלץ למדי. 

    

  

  

  

  

צללי ברלין - דיוויד גילהם

Shadows of Berlin - David R. Gillham

מאנגלית: עידית שורר

הוצאת מטר, 2025, 447 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית עברית

הזמנתי את הספר הזה בגלל גילהם, בגלל עיר הנשים שלו שזכור לי כספר מצויין ביותר. גם הספר הזה לא קל לעיכול, וגם הוא מצויין בעיני. הוא כתוב נהדר ולמרות שיש קפיצות בזמנים והעלילה מטלטלת ויש בה לא מעט תיאורים קשים, אי אפשר להניח אותו מהיד.

הסיפור קורה בשתי זירות, האחת - בברלין של מלחמת העולם השנייה, השנייה בניו יורק, לאחר המלחמה. הזירה האחת מאירה את השניה. רוחל, רשקה, היא ביתה של לוויניה מורגנשטרן, הציירת המפורסמת, ואחייניתו של פאטער פריץ, שהוא אחיה של אימה, והסוכן של האמנות שלה. בספר כתובה אימה של רוחל,  בהטייה - אמא - בכל מקום שבו היא מופיעה. זו צורת כתיבה שמדגישה את היותה של האם אישה חזקה, משפיעה, מכובדת, אך גם מרוחקת.

לילדה הזאת קוראים עכשיו רייצ'ל. היא גרה בניו יורק עם בעלה, אֶרון, שאוהב אותה מאד, אבל מתקשה להבין אותה, את מה שעברה בילדותה בברלין, את התנהגותה, את מעשיה. הוא היה רוצה שתהיה כמו נשים רבות אחרות בסביבתו: עקרת בית טובה המטפחת את הבית ואת בעלה, ומטפלת בילדים שיוולדו להם. רייצ'ל מנסה לנהל את חייה טוב ככל שניתן, אך אמא מופיעה פתאום מול עיניה בכל מיני הזדמנויות וגם ילדה אחת, שקטה, עם צמה וכובע ברט אדום. הן מפעילות אותה בצורה שאין לה שליטה עליה.

אֶרון בא ממשפחה יהודית פשוטה, יש לו בן דוד נשוי עם ילדים, שהוא ביחסי אהבה-שנאה, וגם קנאה, עימו. יש לו אחות שגם איתה הוא מסוכסך אך גם אוהב אותה ודואג לה. יש לו גם אם נוכחת. מנטליות יהודית, אווירת ברוקלין. הוא עובד עד מאוחר בלילות במסעדה של קרוב משפחה. 

זה מתחיל ב"המקרה" שקרה לה שבעבודתה בחנות חשובה, כשהפילה חפץ שביר ואיבדה את הכרתה. בגלל "המקרה" היא אושפזה בכפייה ומאז ששוחררה מבית החולים היא מטופלת ע"י הפסיכיאטר שבעלה מתקשה לומר את שמו ואת מקצועו, את תפקידו בטיפול של אשתו. 

גם ארון, גם פאטער פריץ וגם הפסיכיאטר יודעים שרייצ'ל מאד מוכשרת ומסוגלת לצייר ברמה גאונית, אולי אף ברמה של אימה, אך היא נמנעת מלצייר שמא תיחשף בציור אשמתה, הרעל בנשמתה, מה שגרם לה לעשות בנערותה בברלין מעשה אותו היא מכמינה בנפשה.

יש אישה אחת, אנגליקה רוזן, שידעה על הסודות שרייצ'ל מסתירה, זו שהיתה המוזה של אמא, האישה עם השיער האדום. אמא ציירה אותה בתמונה שחקוקה בנפשה של הילדה מתמיד.

""אתה יודע, אמא שלי אמרה לי, שכל אמן קולל בלידה." ועכשיו אמא מופיעה כדי להתערב. שוב פעם הדמיון שלך. אף פעם לא אמרתי דבר כזה. "אמא שלי חשבה שכדאי לי להיות אחת 'הכבשים', כפי שהיא קראה להן. כבשה פשוטה שתמצא לה גבר פשוט ותתחתן בנישואים פשוטים." 

ואת רואה? זה היה נכון.

"אבל גם גברים הם קללה, היא אמרה."

"גם זה נכון," אמה מסכימה. "גם גברים וגם ילדים."" עמ' 169

""אז תכריחי אותם לדעת. אל תהיי אדיבה כזאת. אל תיתני להם לבחור. תכריחי אותם לפתוח את העיניים. תלמדי את העולם במכחול שלך... את חושבת שלעולם לא אכפת? תעשי שיהיה לו אכפת. את חושבת שהעולם לא זוכר? תכריחי אותו לזכור. זה מה שאני אומר לך," הפעטער אומר. " תני לכשרון שלך לעבוד."" עמ' 483

"רייצ'ל מניחה שזה התירוץ של נעמי להימלט לרגע ומהנהנת. אבל כשרייצ'ל חוזרת לשולחן, היא לא מצליחה להתגבר על עצמה ומתרכזת בלחמניות המונחות בסלסילה ושוקלת אם תצליח להגניב אחת מהן אל כיס הסוודר שלה. אחת תספיק. רק כדי לדעת שהיא לא תרעב. לא תרעב יותר לעולם. רק לחמניה, זה הכול..." עמ' 623

יש בספר הרבה ביטויים ביידיש ובגרמנית, ולמרות שאני לומדת גרמנית כבר שנתיים, והורי דיברו גרמנית כשלא רצו שאני ואחַי נבין, הבנתי רק חלק מהמילים ששובצו פה ושם לאורך הספר. היו פעמים שזה פגם לי ברצף הקריאה. לאחר שכתבתי את זה, אני אומרת לכם שזהו ספר שכתוב מצויין. הסיפור חזק. עוצמתי מאד. חשוב שיסופר, ויוצפו דברים בו, שכבר אין רבים מאלה שחוו אותם, ונמצאים איתנו כאן כדי להאיר. יש לא מעט קטעים בספר שבהם הקורא.ת חייב.ת להיצמד אליו ולא לעזוב, ולא משנה אילו דברים חשובים יותר מונחים לפתחו.ה. הציור שעומד במרכז העלילה נקרא חי כל כך, בצבעים הלוהבים שלו, שנדמה כאילו הוא מוצג ממש כאן. 

תקראו. כדאי מאד. 

 

 

  

 

בלובירד - ג'נבייב גרהאם

 

Bluebird - Genevieve Hraham

מאנגלית: יערית טאובר

הוצאת תכלת, 2024, 349 עמודים מודפסים 

כולל אילן יוחסין, מכתב לקוראים, מקורות ותודות.

לכאורה, זהו רומן היסטורי כמו שאנחנו מכירים מרבי מכר רבים. בכריכה יש אישה צעירה בגבה אלינו, לפניה שדה חיטה ויער ירוק, שמיים קודרים. יש מלחמה, יש פצועים, יש סודות שאסור לספר. יש סיפור משפחתי. יש גם מתח, וכמובן גם סיפור אהבה. 

אבל מכאן והלאה הוא אחר. יש בספר הזה הרבה יותר. 

זהו הספר העשירי של הסופרת הפורה הזאת. הסנונית הראשונה שמתורגמת לעברית. בכלל, אין כאן הרבה ספרים שבאים אלינו מקנדה ואני מקווה שיתרגמו עוד, כי זהו מה שנקרא ספר מהפך דפים. הוא כמו נקרא מעצמו. 

בלובירדז היה כינוי שניתן ע"י חיילים לאחיות קנדיות שטיפלו בפצועי מלחמת העולם הראשונה בחזית. הוא ניתן להן על שום המדים שלבשו, שמלות כחולות ושביסים לבנים, שאתם רואים פה בתמונה הפסטורלית שבכריכה של הספר. כל ההוצאות שהדפיסו אותו בחרו באותה תמונה, למרות ששדה החיטה הזה, ובכן ... הוא מסיפור אחר. 

בתחילת הספר ובסופו יש סיפור מסגרת, ובו מה שקורה בהווה. קייסי עובדת כעוזרת אוצרת במוזיאון היסטורי חשוב מאד בווינדזור, בחבל אונטריו שבקנדה. היא כבר מתכוננת לסגור וללכת הביתה כשלפתע מופיע בדלת איש יפה ומטונף שמראה לה בקבוק יין שמצא, שהיה טמון בתוך קיר בבית שהוא משפץ. קייסי מכירה את הבית הזה מסיפורי הילדות שלה והתעלומה בוערת בעצמותיה. 

עכשיו אנחנו מגיעים לסיפור העיקרי פה. אדל, אחות במלחמת העולם הראשונה מטפלת בפצועים, ובמיוחד באחד, ג'רי ביילי. אחיו, ג'ון, מביא אותו אל חדר הטיפולים שלה, לאחר שנפצע במהלך חפירת מנהרות במלחמה. ג'רי פצוע בפניו, יש לו צלקות שמעטרות אותן. תוך כדי הקראת ספר, מתפתח קשר חם ועדין ביניהם. אדל מטפלת בו עד שהוא מבריא מספיק בשביל לחזור לקרבות. לאחר המלחמה אדל חוזרת הביתה, לווינדזור, ועובדת כאחות אצל רופא מקומי. גם ג'רי חוזר לשם והם מחפשים ללא הצלחה זה את זו. זוהי תקופת היובש, שבה אסור היה למכור ולשווק אלכוהול. ג'רי וג'ון מבריחים ויסקי שהם מייצרים בעצמם, בעקבות מורשתו של אביהם. הם מסתכנים בכך גם מהמשטרה אך גם, ובעיקר, על ידי מי שנעשה בהיעדרם ראש הכנופיות של המבריחים במקום, ארני ווילובי, יריבם מילדות. 

סיפורן של הבלובירדז, האחיות שבאו לטפל בפצועי המלחמה מתואר כאן בצורה מרגשת. סיפורה של תקופת היובש הסוערת והאלימה, של שנות העשרים במאה הקודמת לא היה ממש מוכר לי, והוא מרתק. במכתב לקוראים מעשירה הסופרת את הידע שלנו בהמון פרטים מעניינים על התקופה הזו. הסופרת ערכה כאן מחקר רציני ומעמיק לטובת הספר ולטובתנו. (אגב, מציעה לכם לא לקפוץ אל החלקים האלה שבסוף הספר לפני שאתם מסיימים את הקריאה. רק מזהירה. אנחנו הרי לא אוהבים ספוילרים, נכון?)

הקשר המורכב בין הדמויות מתואר בצורה נהדרת. בסיפור האהבה של אדל וג'רי, יש נפילות קלות לקיטש, אבל אפשר לבלוע את הצפרדע הזאת כי הסיפור, כאמור, זורם, מרתק ומצויין. 

מומלץ מאד. 

  

בליינד דייט - קתרין סנטר

Hello Stanger - Katherine Center

מאנגלית: דנה טל

הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2024, 366 עמודים מודפסים כולל תודות והערת המחברת

קתרין סנטר היא סופרת שכותבת ספרים שכיף לקרוא אותם. גם זה שלפנינו הוא כזה. יש כאן סיפור על בעיה קשה בתקשורת בין אנשים. זה לא משהו שאנחנו לא מכירים, נכון? גם אנחנו מניחים הנחות על סמך מה שאנחנו רואים או שומעים. ולפעמים אנחנו טועים, ולטעויות האלה עלול להיות מחיר כואב. 

הגיבורה שלפנינו, סיידי מונטגומרי, היא ציירת של דיוקנאות. היא זכתה במקום מאד מכובד בתחרות ציור דיוקנאות ובקרוב מאד יש תחרות נוספת שבה היא מקווה להותיר את רישומה.

סיידי איבדה את אימה האהובה, שגם היא היתה ציירת דיוקנאות, ואביה מתנכר לה. הוא נשוי לאישה חדשה, שסיידי מאד לא אוהבת, שיש לה בת מפלצתית ממש, פארקר שמה. פארקר מתעקשת לשים לסייידי מקלות בגלגלים ממש בכל פן של חייה. לסיידי יש את פיינט, כלב זקן ואהוב מאד.

בעקבות תאונת דרכים סיידי לוקה בעיוורון פנים. כן, יש דבר כזה, גם אם הוא לא מאד נפוץ. הוא מתבטא בצורות שונות שבהן האדם  אינו מסוגל לזהות פנים, גם אם הן אמורות להיות מוכרות לו. לסיידי, בהיותה ציירת דיוקנאות חשוב מאד לזהות פנים ובצורה מדוייקת. 

ואז, לקראת התערוכה החשובה - הכל קורה. היא מאושפזת, לוקה בפרוסופגנוזיה, פיינט חולה ונזקק לטיפול של וטרינר (חתיך מאד, מן הסתם), חברתה הטובה ביותר בורחת לקנדה כדי להתחתן, ופארקר ואימה מסתובבות בין הרגלים ומזיקות ומעצבנות. עכשיו, אתם הרי יודעים, שדווקא במצבים האלה מפציעים מצבים הומוריסטיים לצידם של הקטעים מכמירי הלב ביותר. ולכן התכנסנו הערב. 

זהו ספר מתוק, הוא מאיר מצב נוירולוגי פחות מוכר שהגיבורה מעדיפה להסתיר אותו אבל מתמודדת איתו מול עינינו. יש בו, כמובן, סיפור אהבה, כולל מכשולים בלתי אפשריים, עם גיבורה חמודה וגבר חתיך. אפשר היה לדעתי לקצר קצת ולהדק, אבל עדיין, הספר מומלץ ונחמד לזמנים קשים ולעיתות של משברי קריאה. 

  

  

 

תשובה למכתב מהלגה - בֶּרְגְסוֶין בּירְגִיסוֹן

  Svar við bréfi Helgu - Bergsveinn Birgisson

מאיסלנדית: שי סנדיק

הוצאת לסה, 2020, 131 עמודים כולל דבר הסופר

"אנשים לועגים לעלובות שבחוות, אומרים שהן נמצאות מעבר לגבולות העולם המתורבת, אבל האם ייתכן שיש שם יותר תרבות מאשר בכל מקום אחר?" עמ' 48

זה לא חדש שאני אוהבת את הספרות הנורדית, אוהבת את הדיוק ברגש ובכתיבה, את הקור באוויר והחום בנשמה. 

הספר הזה נמצא אצלי על המדף כבר לא מעט זמן, אבל דווקא עכשיו הוא הזמין אותי אליו ונעניתי בשמחה. יש בו המון תוכן במעט מלל, בכתיבה מצומצמת ונוקבת מתאר כאן בירגיסון את סיפור אהבתו, תשוקתו, כמיהתו, של ביארני המספר, במכתב אל הלגה, אהובתו מלפני עשרות שנים. ביארני הוא מגדל ורועה כבשים ובקר בנשמתו. הוא אוהב את הטבע, את היום-יום במרבדי המרעה הרחבים של איסלנד ואת הפשטות של החיים שם. 

שניהם נשואים לאחרים. 

בספר הקטן-גדול שלפנינו כותב ביארני בן ה-90 מכתב תשובה שלא נשלח מעולם. הלגה ביקשה ממנו לעזוב את החווה האהובה שלו בגבעות איסלנד, ולהצטרף אליה. במכתב הוא מסביר להלגה מדוע בחר שלא לעבור איתה. מדוע הוא בחר בחווה על פניה. ביארני הוא חוואי בנשמה. הוא חי את החווה, הוא מטפל במסירות ואהבה אין קץ בבעלי החיים שלו. מה שהלגה מבקשת ממנו במכתב שהוא שומר עשרות שנים מאז סיפור האהבה והתשוקה שלהם - קשה לו כשאול. הוא נטוע בחווה, שורשיו מצויים שם ושם בלבד,  ואינו מסוגל לחשוב על מעבר, במיוחד כי ברקייוויק האנשים והחיים רדודים בעיניו. 

"בלילות הבאים לא הצלחתי להירדם. התהפכתי במיטה, קמתי וניגשתי לדיר הכבשים ושאלתי אותן אם הן יכולות להעלות בדעתן בעל בית חדש." עמ' 70

"קוטור היה האייל הנהדר ביותר שהיה לי אי פעם, זאת את יודעת, הלגה, ובהחלט השתמשנו בו רבות להרבעה. בתחום זה שנינו הצטיינו, קוטור ואני... אני זוכר שהגשתי בטוח למדי., וחשבתי שקוטור סיפק הופעה נאה, וכמה אנשים ציינו שרכשתי יצור נפלא. לא הזיק שהשושלת שלו מקורה באייל גרמני מובחר ובעדר יוקולדלור... האייל של אינגיילדור זכה רק מפני שהיו לו רגליים קצרות יותר. לכל הרוחות, לא היה לו שום חזה, לשד עקום הרגליים ומעוות הפרסות הזה! אפשר באותה מידה לציין את קרניו הבולטות לצדדים כל כך, שלא היה יכול לאכול אלא רק ברכסים." עמ' 58-60

המכתב משובץ בסיפורי-עם איסלנדיים, בפולקלור צפוני, מה שמאיר יפה את המנטליות המיוחדת שמוכתבת מתנאי האקלים הקיצוניים במדינה הזו. זה כולל למשל, את הסיפור על האישה שמתה וננטשה מכיוון שלא היה אפשרי לקבור אותה בקרח הקשה. המנהגים שהיו נהוגים בעבר, דברים שלא היו עולים בדעתנו בשום אופן, נראים כאן כמשהו מתאים לזמן ולמקום. "סבתא קריסטין נראתה זקנה כמו מתיישבי הארץ הזאת. בזכרוני היא הייתה שרויה בעתיקוּּת מתוקה. בילדותה לא היה סבון בכפרים. בגדים וסדינים כובסו בשתן של פרות כפי שנהגו לעשות מימים ימימה. היא אמרה שלנשים היום אין שיער, רק קווצות מתות על הראש. בצעירותה, כשאישה חפפה את שערה בשתן, הוא זהר, התעבה והתארך, לדבריה." עמ' 71

"אפילו אינגיילדור מהול - הוא עזר לי כשהייתי צריך. הוא כיבד אותי על אף חילוקי הדעות בינינו. כשדיבר על צביטת גבה של אונור (אשתו של ביארני) ידעתי שעושים זאת לפרות שמתקשות להתעבר, וזה הדבר היחיד שהוא ידע, וחשב שרק כך אפשר להתמודד עם קושי כזה. הוא לא התכוון לרעה. ראיתי בעיניו שהוא רוצה בטובתי, האיש היקר." עמ' 101

הייתי יכולה לצטט לכם עוד המון קטעים מהספר, שסימנתי אותם בסימניות לרוב. הספר כתוב נפלא. הקפיצות בתחתית הדפים לסיפורים ואגדות העם, שבדרך כלל מפריעות לי, הוסיפו כאן חן לכתיבה הפיוטית היפהפיה הזאת. ההומור דק ועדין. ספר נהדר. 

"רק כשאנשים מפנים עורף לתולדותיהם, מיד הם נעשים קטנים." עמ' 83

 

  

  

  

  

 

חסרת תקנה - שרה גודמן קונפינו

 

She's Up to no Good - Sara Goodman Confino

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות אחרונות, 2025, 407 עמ' מודפסים (493 עמ' באייפד).

נקרא כעותק דיגיטלי באתר עברית

לא קראתי את "אל תשכחי לכתוב" של הסופרת הזאת למרות שבספרייה שלנו גומרים עליו את ההלל. זהו הספר השני שלה שתורגם, והוא סיקרן, ולכן התכנסנו הערב.

"אילו עינוי בנותיה היה אמנות, העבודות של סבתא שלי היו מוצגות בלובר." עמ' 17

""מה רע במכוניות גרמניות?" היא הניחה יד על המותן. "אני יכולה לחשוב על שישה מיליון דברים שרעים בהן, גבירתי הצעירה. ועכשיו תכניסי את התיקים שלך לתא המטען שלי. אנחנו צריכות לזוז."" עמ' 26

שתי דמויות עיקריות בספר הזה, ואינסוף דמויות משניות, ברמה כזו או אחרת של חשיבותן בסיפור. 

ג'נה היא אישה צעירה שבעלה מודיע לה שהוא רוצה להתגרש כי יש לו אהבה חדשה. היא חוזרת לבית ההורים, מרגישה כמי שנכשלה ואיכזבה את ההורים. 

אחרי כחצי שנה שג'נה נמצאת שם בלי תכלית, לא חותמת על מסמכי הגירושין אבל גם לא עושה משהו אחר לטובת עצמה מגיעה לשם אוולין, סבתה של ג'נה, אישה מבוגרת ובלתי צפוייה לחלוטין ומודיעה שהיא מתכוונת לנסוע להרפורד מסצ'וסטס, (צפון מזרח ארצות הברית) שם יש למשפחה הגדולה בתי חוף. אוולין גדלה שם ושם גם התאהבה בטוני, קתולי ממשפחה פורטוגלית. ג'נה מתנדבת לנסוע איתה וכאן מתחיל הסיפור. אוולין היא הדמות הראשית מעכשיו. זהו בעיקר הסיפור שלה. הבית הזה שאליו הן נוסעות, בית משפחת ברגמן, היה בית יהודי טוב, עם אבא ואמא מאד דומיננטיים שחשוב להם מאד שלכל אחד מילדיהם הרבים (שש בנות ושני בנים) יהיה בן זוג יהודי, וגם שכולם ילמדו בקולג'. ואכן, גם אחיה וגם אחיותיה קיבלו עליהם את הדין ועשו כמצוות הוריהם. כמעט תמיד. 

"הסתכלתי שוב בתמונה שבידי. הביטחון העצמי הזה שעשה אותה מיוחדת כל כך לא היה משהו שבא עם הגיל. תמיד הנחתי שאבד לה המסנן ככל שהיא התבגרה, כמו שקורה לאנשים שכבר לא אכפת להם מה אחרים חושבים. אבל מבט אחד בתמונה הבהיר לי שסבתא שלי יצאה מהרחם כפי שהיא עכשיו." עמ' 178

אוולין רוצה את טוני ומתגנבת כל פעם אל הים, מקום בו הוא עובד עם אביו, נוקטת בתחבולות שונות כדי לפגוש אותו, כי אין שום סיכוי שג'וזף, אביה של אוולין יסכים לזיווג הזה, ומצד שני - אוולין לא מוכנה לוותר על האיש שהיא אוהבת. יש כאן מאבק כוחות רגיש בין שני אנשים חזקים. הדמות של אוולין, כפי שנבנתה על ידי המחברת של הספר הזה, מפתיעה תדיר, הקורא אף פעם אינו יכול לצפות מה היא תעשה, מה היא תגיד. גם כשהיא אומרת משהו, אף פעם אין לדעת אם לא שיקרה. ההומור שלה מצויין, היא מאד דעתנית, קשה מאד להזיז אותה לאחר שהחליטה, ואין שום טעם לעמוד בדרכה. קסם של דמות. עד סוף הספר שאלתי את עצמי אם יהיה איחוד סופי של הנאהבים, כי הרמזים מאד מושכים. הספר מדלג בין אוולין לג'נה, כל פעם מישהי מהן מוסיפה נדבך לסיפור כולו. יש גם קפיצות בין הזמנים אבל הסיפור זורם בקלילות וזה לא מפריע. זהו יופי של ספר. כדאי לכם. אני בהחלט מתכוונת לקרוא גם את הספר הראשון של הסופרת הזאת.

""מה... מה קרה הרגע?" שאל השוטר השני. 

"אוולין ברגמן," טוני אמר. "היא תופעת טבע."" עמ' 450

אפשר לראות בתמונות של ההוצאות בעולם שהדפיסו את הספר הזה שמדובר פה בנסיעה חשובה, נסיעה שתגרום לשתי הנשים האלה למהפך בחייהן. אם יורשה לי, נראה לי שהכריכה שלנו יפה יותר, וגם מתאימה יותר לסיפור המקסים הזה.