אל תשכחי לכתוב - שרה גודמן קונפינו

Don't Forget to Write - Sara Goodman Confino

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן ידיעות אחרונות, 2024, 359 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית LIBBY

זה הספר השני של הסופרת הזו שאני קוראת. על הספר השני, חסרת תקנה כבר סיפרתי לכם כאן. אצלנו בספרייה חלוקות הדעות לגבי איזה מהם טוב יותר, אבל יש קונצנזוס מוחלט על החיוך המפרגן שכל אחד מהם זוכה לו כשמזכירים כל אחד מהם. 

והם באמת ספרים כייפיים, עם הומור יהודי טוב כזה, ממזרי. הסביבה היא יהודית, עם אישה חזקה מול נשים פחות חזקות שמצפות מהצאצאים ללכת עם המסורת, להקים משפחה, להמשיך את דרך החיים של ההורים. 

מרילין קליינמן עושה מעשה שלא ייעשה בקהילה. היא עושה את זה עם בנו של הרב, בפעם הראשונה שהיא רואה אותו, וזה אפילו מתרחש בבית הכנסת. בלהט האירוע נשבר חלון ויטרינה שם. ההורים שלה, במיוחד אביה, נבוכים מאד מכך וזועמים. למחרת מגיע בן הרב אליה הביתה, מלווה בהוריו, ועולָה ההצעה להשיא את בני הזוג הפוחזים. כעונש, וגם בגלל רצון להחריש  את המקרה נשלחת מרילין, בניגוד לרצונה, אל הדודה שלה, איידה, בפילדלפיה. היא מאד חוששת מהמפגש ומהשהייה בחברתה של הדודה העלומה שאינה מכירה, הרחק מהבית. אבל זה היה תנאי שבלעדיו לא היה מוכן אביה לממן לימודים בקולג' עבורה. 

יש פה איזו תבנית שהיתה מוכרת לי מ"חסרת תקנה". בשני הספרים יש קשישה חכמה, חזקה ומשעשעת, שמנהלת את חייה של הגיבורה ביד רמה. כאן, הסצינה של שנות השישים, ממרחק של זמן נראתה לי קצת מאולצת. הייתי שם כילדה קטנה, אם כי בסביבה פחות עירונית ומעודכנת. לא ניו יורק, אפילו לא תל אביב של אז. ולכן, היו דברים שנראו לי היום - מוגזמים. מקומו של השפתון (האדום) לא זכור לי כמשהו כה חשוב, למרות שכן היו לנו בגדים שלא לבשנו כי זה לא התאים למה שרצינו לשדר. אני אפילו זוכרת דיון בתנועה על מכנסי ג'ינס שלא ראוי שנלבש אותם. אני התנגדתי לכך שלתנועה או למדריכה תהיה זכות לומר לנו מה נכון לנו ללבוש. אבל בפגישת הקבוצה זה נשמע איכשהו לגיטימי. ויכוח נוקב על זוג מכנסיים. כן, יש בזה איזו תמימות שהיום אנחנו מנפנפים בציניות. אבל החשיבות של המראה החיצוני קיימת, הרי, באופן שאינו תלוי בתקופה. נכון?

הייחוד של הספר הזה הוא בפן היהודי, וגם בניים-דרופינג של סופרים, זמרים ואנשי שֵם מהתקופה. לקראת סוף הספר הקורא כבר יודע לצפות את הפאנץ' שיגיח מפיה של איידה, אבל עדיין, זה נחמד ומשעשע. דווקא את הסוף, את הטוויסט הזה בעלילה - ממש לא צפיתי. מה שכן הפריע לי, זו הגלישה לקיטש, והדמויות שחלקן צפויות לגמרי. קשה לי עם זה, גם אם זה התאים לזמן ולמקום שבהם הסיפור מתרחש. 

מומלץ? כן. היו לי פה כמה שעות נחמדות בהחלט, ואם הרוב קובע, גם בספרייה, וגם ב- goodreads, אז למה שלא תלכו על זה גם אתם? 

  

 

מכולת שמיים וארץ - ג'יימס מקבריד

The Heaven and Earth Grocery Store - James McBride

מאנגלית: עידית שורר

הוצאת מטר, 2025, 416 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

ספר משובח.

המשפטים הארוכים, מלאי התוכן קצת הבהילו אותי בהתחלה, אבל איכשהו, זה כל כך מתאים פה לבלגן המשעשע של הספר. מהר מאד הקורא/ת נמצא/ת בתוך זה, ופתאום הכל מאד הגיוני וברור, וגם מאד קולח.

הזירה היא בעיירה פוטסטאון בפנסילבניה, בשכונה שנקראת צ'יקן היל. זוהי שכונה של מהגרים, יהודים,  כושים (כן, הם מכונים כך בספר ואפילו כושונים). מבחינת הלבנים הם חריגים, שולי החברה, אבל בתוך המקום הזה יש עולם ומלואו בכל אחד מהם. המון אנשים טובים. המון אנשים רעים. האינטראקציה ביניהם תופסת את הקוראים מבלי יכולת להינתק. 

מתאים מאד עכשיו, מתאים מאד תמיד.

מוֹֹשי הוא יהודי, נשוי באהבה גדולה לצ'ונה, אישה יפה ונכה, שהשכונה כולה אוהבת אותה בזכות יחסה המיוחד והשוויוני לכולם - מקטן ועד גדול, לבנים ושחורים וגם מהגרים מכל העולם. מושי הקים תיאטרון מקומי מצליח והתפרנס מזה, וצ'ונה מנהלת את החנות המכונה מכולת שמים וארץ, בה רוכשים כולם בהקפה ורק לפעמים משלמים. לכל אחד מהם יש סיפור בעברו שמטיל צל על ההווה. 

צ'ונה לוקחת אליה את דודו, יתום שחור חירש וחכם בן 12. היא מעסיקה אותו אצלה ומחביאה אותו מהשלטונות. לבנים רבים מתנשאים וגזענים, משתדלים להערים קשיים על הסידור הזה, וצ'ונה מעבירה את הילד לפעמים אל חברה שחורה שלה, ברניס, שיש לה הרבה ילדים. הן מקוות שהילד לא יבלוט שם בין הילדים השחורים. הרופא שבעיר, ד"ר רוברטס, איש שמן וצולע, אהב את צ'ונה כשהיו צעירים מאד והיא לא נענתה לו. בחיפושים אחרי הילד הוא מגיע למכולת ומנסה לתקוף אותה. דודו מנסה להציל אותה ותוקף את הרופא. הרופא קורא לשוטרים שאוזקים את דודו ומעבירים אותו לבית משוגעים סגור ואכזרי מאין כמותו. 

העלילה נעה בשני זמנים: 1935 ו - 1972. הסיפור קורה בסוף המאה הקודמת אבל חוזר מדי פעם להאיר את מה שעמד בעברו של גיבור זה או אחר. בכלל, זהו סיפור של אנשים. אנשים רבים. הוא מסופר בצורה מכמירת לב, רגישה אבל לא רגשנית. הכתיבה היא בגובה העיניים, התרגום נהדר וזה ממש מרגיש כאילו גם אנחנו נמצאים שם בשכונה, הם מדברים בשפתנו, אנחנו מכירים כל אחד לפני ולפנים ומשתתפים בעלילה. לא מעט הומור טוב יש כאן, קצת בסגנון דיימון ראניון, אם אתם זוכרים אותו, קצת ציורי, קצת ציני. דוגמא: 

"אמנם פרנסי פוטסטאון אסרו על יהודים להחליק בפארק ההחלקה היפהפה, אבל לא היתה להם בעיה שהגזע שרצח את ישו האהוב שלהם יקלה ערמונים מצוינים, טעימים משובחים ונהדרים." עמ' 128

ועוד אחת: "האבא התפגר מהתקף לב זמן קצר אחרי שהשניים נפגשו, וג'ין, בחור מוכשר ויזם מבטן ומלידה, מצא את עצמו פתאום מלא תשוקה מאהבה נכזבת, עם לב מלא כמיהה ומוצף בערגה רעבתנית ועמוקה לנערה שהיא, הוא אמר לפטי, "חתיכה לא רעה". פטי חשב שהפרצוף שלה חמוץ עד כדי כך שהוא עלול להחמיץ פרה שלמה, אבל מצד שני גם ג'ין היה מכוער עד כדי כך שאנשים ברחו להתחבא כשראו אותו, לכן הם היו למעשה זוג מהשמים." עמ' 439

מקבריד הוא הסופר של הספר צבע המים הזכור לטוב. הספר מכולת שמים וארץ יצא לראשונה לפני שנתיים ורק עכשיו תרגמו לנו אותו. יש כבר דיבור על סרט שעומד לצאת המבוסס על הספר, סטיבן שפילברג כבר עובד על ליהוק הנה, תראו כאן. 

סימנתי לי המון ציטוטים שחשבתי להראות לכם כאן. לא אכתוב את כולם, כמובן. אבל הנה שניים שיגרום גם לכם להתאהב, למשל, בנייט.: "הייתה בו בנייט טימברליין ברֵכה של שתיקה, המיה שלא הזמינה השתטות, שקט שחיפה על מעין סערה. כמו רוב תושבי צ'יקן היל, נייט התייחס לדרום כאל ביתו, אבל בניגוד לשכניו בצ'יקן היל, הוא לא דיבר מעולם על עברו. העבר נשאר חור אפל. נייט היה אור שֶכּבה." עמ' 57

""נייט קימט את הנייר והשליך אותו לנחל. האיש הגבוה רכן מטה וטפח בעדינות על חזהו של הילד."כשאלוהים סגר לך את האוזניים הוא פתח לך את הלב, ילד. יש לך בפנים ארץ שלמה."" עמ' 66

מה שקרה לי עם הספר הזה הוא שבהתחלה, לאחר שהפנמתי את הכתיבה המיוחדת, כשנאלצתי לעזוב אותו התגעגעתי לדמויות, לצ'ומה, לנייט, לפייפר, גם לאחרים. אתם תפגשו אותם כשתקראו. אחר כך לא יכולתי לעזוב כי כבר סוג של גרתי שם. ואז, נשבר לי הלב ברמה של כאב בטן, והייתי צריכה להישאר ולראות מה יקרה, הייתי צריכה להתאושש, להפיג את הדאגה. 

ספר נפלא. נראה שעוד אשוב אליו.

 

  

  

  

 

הנהר הקפוא - אריאל לוהון

The Frozen River - Ariel Lawhon

מאנגלית: אביגיל בורשטיין

הוצאת כתר, 2025, 466 עמודים כולל דבר הסופרת ותודות.

ספר יפהפה. התחלתי אותו במקביל לספר הקודם שסיפרתי לכם עליו וההוא ניצח, אבל זה שכאן לא ממש נופל ממנו. זהו רומן היסטורי המבוסס על חייה של מיילדת, מרתה באלארד שמה, שחיה ופעלה בעיירה קטנה בצפון ארה"ב במאה ה-18. כולם מכירים שם את כולם, יש נורמות חברתיות שכמעט אי אפשר לחרוג מהן, ולנשים יש תפקידים מוגדרים במשפחה. החברה מסתכלת היטב בכל אחת מהנשים בעיירה, קובעת דֵּעה נחרצת על פי אמות המידה הקבועות שם, ושופטת. מחרימה ללא הניד עפעף. הרקע החברתי, הכלכלי והתחוקתי מתואר כאן בצורה מרתקת, פרי מחקר מעמיק של המחברת, שאומרת בדבר הסופרת: "לעולם לא אציג את הספר הזה כהיסטוריה אלטרנטיבית. בערך 75% ממה שקורה בדפים הללו נאמן לתיעוד ההיסטורי. השאר הוא גירסה שלי למה שעשוי היה לקרות..." עמ' 453.  בסוף הספר מסבירה הסופרת את הפרטים שבכל זאת שינתה לטובת העלילה. זה נשמע אמין. וזה מעניין מאד. תקראו גם את החלק הזה, אבל רק לאחר שתסיימו את הספר.

הרבה תאורי לידות יש כאן. היסטורית זה מאד מעניין. אני לא מכירה נשים שעברו לידה אחת או יותר, ולא נשאבות תמיד לסיפורי לידות של נשים אחרות. 

אבל יש פה יותר. 

הספר מתחיל בגופה קפואה שנמצאת בנהר קפוא וצריך למשות אותה מן הקרח ולזהות ממה מת האיש. מרתה אומרת שמדובר ברצח. הגופה שייכת לאיש שנוא שהטיל מורא על נשים ולכאורה גם אנס. מרתה, שהיא בעלת ניסיון רפואי רחב מגיעה למקום ומחליטה שמדובר ברצח בתלייה. אבל מכיוון שהחבל לא נמצא והגופה קפואה ויש לחכות שהקרח סביבה יפשיר - קשה למצוא הוכחות לכך. מכיוון שמרתה היא, מן הסתם, אישה, אז כל מי שיש לו מה לומר בנושא מבטל את דעתה. 

בעיירה הזאת, מי שנכנסה להיריון לפני הנישואין, גם אם נישאה וגם אם נאנסה תזכה לדיראון עולם וזלזול רבתי. ולכן, זוגות רבים מחכים זמן רב לפני שהם מממשים את הנישואין.

"רוב הזוגות - כולל ההורים שלי  - עברו לגור ביחד רק חודשים רבים אחרי החתונה. הם בחרו לממש את הנישואים, אבל לחיות בנפרד עד שיהיה להם בית הולם. לפי המסורת, זו היתה דרך לאסוף את כל החפצים הדרושים לניהול בית. כך גם ניתן לחתן זמן להשלים את כל סידורי המגורים לזוג החדש. במציאות, המנהג שימש לא פעם הורים שרצו לוודא שביתם לא עשתה טעות מרה בבחירת הבעל. זה אמנם לא היה נפוץ, אבל היו מקרים שבהם הוגשה בקשה לביטול הנישואים בשבועות שאחרי החתונה." עמ' 166

מלאכת החיזור לפני הנישואין היתה עדינה ורומנטית. כל כך שונה מכאן ועכשיו. תראו איזה יופי:

"האנה חוזרת לשולחן ואני צופָה בְּריקוד החיזור הֶעדין בינה לבין מוזס. הוא מביא לה ספל סיידר והיא נוגעת בפרק כף ידו. היא מחייכת, הוא מסמיק. הוא מתלוצץ והיא צוחקת. הכל פשוט ותמים כל כך, ואני חושבת בתדהמה שהריקוד של אהבה טרייה נמצא הרחק הרחק מאחוריי." עמ' 388 

הזוגיות היפה של מרתה ובעלה אפרים - שהולידו תשעה ילדים מהם שרדו שישה - מתוארת כאן יפה במיוחד, בלי לוותר על החוזקות של כל אחד מהם. זה בולט במיוחד בגלל הדרת הנשים וההמעטה בערכן בתקופה ההיא. אהבתי את זה מאד. 

תעלומת הרצח צריכה להיפתר למרות כל המקלות בגלגלי הצדק שנתקעו פה, ואנחנו נמצאים במתח הולך וגובר. צמאים לקרוא איך זה יסתיים. זהו השיא של הספר הטוב הזה. 

"אחת המיומנויות העיקריות שיש לי כמיילדת היא לשבת בשקט. פעמים רבות מספור החזקתי יד בשתיקה, בזמן שיגון הציף את החדר. התרופה היחידה נגד ייאוש כזה היא הקמת ביצורים של שלווה בלתי מעורערת. לשבת ולהיות..." עמ' 257

כתוב היטב, גם אם אפשר היה להדק מעט. מומלץ מאד, לנשים וגברים כאחד.

  

  

 

ברגע אחד - סוזן רדפרן

In An Instant - Suzanne Redfearn

מאנגלית: רחל פן

 הוצאת פן, ידיעות אחרונות, 2024, 349 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית LIBBY

זהו אחד מהספרים האלה שאני מכנה "בלתי עזיבים". הייתי באמצע ספר אחר שהתחלתי, אבל הוא נדחף וזהו. זהו ספר המבוסס על מקרה אמיתי שקרה כשהסופרת היתה בת 8. ממליצה לכם, לפיכך, לא לדלג גם על הערת המחברת. 

פין מילר ועוד עשרה בני משפחה וחברים נוסעים ביחד בשלג, בדרך מפותלת וצרה, כשצבי לפתע עומד בדרכם. הם לא פוגעים בו, אבל במהלך הניסיון להימנע מזה הם מִדּרדרים לתהום מושלגת. אין תקשורת, אין כמעט אוכל ואין מים, והקור מקפיא. מתחיל מסע הישרדות. פין, המספרת, היא נערה יפה ומיוחדת בת 16. חברתה הטובה, מו (מורין) נוסעת איתם. משפחתה הרחבה של פין נמצאת כאן, כולל הכלב שלהם, וגם טרמפיסט צעיר שנקרה בדרכם.

הספר מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון מסופר על מה שקורה עד התאונה ובמהלכה, ובשני - מה שקורה לאחר מכן. בכל אחד מהחלקים פוגשים את מי שהיה באותו אירוע מטלטל, עומדים על אופיו ומחשבותיו, ותוהים מה הניע אותו לפעול כפי שפעל. נוצר מתח. אחד עשר אנשים היו מעורבים בתאונה הקטלנית הזו, ולכל אחד היה חלק במה שקרה מיד אחרי התאונה. אפילו לכלב. הספר כמו נקרא מעצמו. יש מתח בקטע ההישרדותי, מי ישרוד, מי לא. יש מי שאולי ינצל אחרים בשביל לשרוד, בשביל להקל על הקושי. ואולי יש מי שדווקא יציל אחרים תוך התעלמות מקשייו שלו. אי אפשר שלא לחשוב מה היינו עושים בסיטואציות כאלה. 

זהו סיפור של בחירות. ההתלבטויות שלפניהן, והמסקנות בעקבותיהן. לפעמים, אתם יודעים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו תקועים לכל החיים על קו המשווה. 

בחלק השני של הספר מתוודע הקורא למה שעובר לכל אחד מהאנשים האלה בראש, תוך פיתולים מרתקים בעלילה. גם כאן, הניתוח הריגשי, הפסיכולוגי, גרם לי לחשוב מה הייתי עושה בסיטואציה הזאת. 

במרחקים שונים של זמן, כל אחד מהם צריך לחיות עם ההחלטה שקיבל תוך כדי האסון. מאד לא פשוט. השיקום הגופני לא קל. יש דברים שנראים חיצונית וצריך להתמודד אותם, עם הכאבים שהם גורמים, ויש פציעות טראומטיות בנפש, שגם איתן צריך ללמוד לחיות לטוב או לרע.

"חרטה היא רגש שקשה לחיות איתו, אי אפשר להתרחק ממנו, מפני שמה שנעשה, נעשה. רק אשליה יכולה להגן עלייך מפניו, לשנות איכשהו את ההיסטוריה למשהו שקל יותר לקבל, ואמא שלי לא מסוגלת להשלות את עצמה." עמ' 78

"הכישרון הגדול ביותר שלה הוא להכיר אנשים, יכולת מדהימה לקלוט מהות של אדם כמו כלב ציד. בעוד ששאר העולם ראה מה שהוא רצה לראות כשהביט בקלואי, מו ראתה את האמת, ואז, וזה חשוב יותר, היא רקחה את התכנית המושלמת להציל אותה." עמ' 180 

"זה שונה אצל כל אחד - לאחדים... יש אומץ לב מוסרי יותר מאשר לאחרים - אבל אולי אצל כל אחד מאיתנו יש אינסטינקט בסיסי לשימור עצמי. תכונה פראית, שכאשר היא עומדת למבחן היא גורמת לנו לעשות דברים שמעולם לא האמנו שאנחנו מסוגלים לעשות." עמ' 217

"כולנו חרקים, אבל אני גחלילית" עמ' 278. (זה ציטוט משל צ'רצ'יל שמופיע בספר. לא יכולתי להשאיר את זה שם בלי להביא אליכם.)

הספר לא נתן לי מנוח עד שסיימתי אותו. ברקע היה כל הזמן הספר ההוא שכמעט נזנח, אבל זה שכאן נשף בעורפי. הכתיבה חכמה, מסחררת, מרתקת, יש גם הומור חביב. אולי לא כל אחד יאהב את שפע הדמויות, אבל לדידי, זה מוסיף עומק לעלילה. המספרת בגוף ראשון רואה דברים מקרוב מאד, מבפנים, למרות ריחוק מסויים שיש לה מהאירוע. כמו שאנחנו היינו רוצים להיות שם, כמו זבוב על הקיר. ההתרחשויות בעלילה רודפות אחת את השנייה ובאמת, קשה לעזוב. אהבתי מאד מאד.

  

  

  

  

   

  

שם פרפרים עפים - סוזן רדפרן

Where Butterflies Wander - Suzanne Redfearn

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2025, 312 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית 

 זה מהספרים האלה שלא ממש אפשר לעזוב, אבל גם לא רוצים שייגמרו. מכירים כאלה? גם הזלתי וטפטפתי לא מעט, אבל מין בכי טוב כזה, של הספר הנכון. יכול להיות שהוא הגיע אלי במין תקופה רגשנית שכזאת, אבל נראה לי שכאן ועכשיו, בכי הוא חלק מהיום יום שלנו. 

הסיפור, בקצרה, הוא סיפורן של משפחת אֶגיד, המתמודדת עם בעייה כלכלית קשה ועם פרידה כואבת, ושל דווינה שגרה בשכנות.

דווינה היתה אחות חיילת במלחמה ונפצעה קשה. פניה המצולקות מפחידות. היא ידועה בשם "מכשפת הנהר", ולמרות ההירתעות ממראיה, אוהבים אותה אנשי העיירה בזכות רצונה ויכולתה לסייע רפואית לאנשים שם. היא גרה בבקתה ליד הנהר וחיה חיים פשוטים, עצמאיים, מנהלת סוג של משק אוטרקי משלה. הבקתה ניתנה לה על ידי מי שהיה קולונל בצבא, והציל אותה כשחזרה למקום לאחר המלחמה. בתחילת הספר כותבת אשתו של הקולונל שנפטרה מכתב לדווינה כשהיא על ערש דווי, וחותמת: אמא.

"הוא נראה חשוב - הרבה גברים ונשים במדים מקיפים אותו, והוא תמיד במרכז. באחד מהם הוא נראה פוסע מול הרבה חיילים עם אקדחים מחוברים לחגורות שלהם ורובים תלויים על הכתפיים. העיניים שלהם דבוקות אליו והפה שלו פתוח כאילו צילמו אותו באמצע משפט. אני שואלת את עצמי מה הוא אמר וחושבת כמה זה בוודאי קשה למצוא את המילים שיובילו אנשים להילחם." 

העלילה מתרחשת באחוזה שבה מתגוררת משפחתה של מארי, שהיא נכדתו של הקולונל. שם נמצאת גם הבקתה בה מתגוררת דווינה. אסון משפחתי, יחד עם מצב כלכלי קשה גורם להם לקבל החלטה גורלית לגבי דווינה. הם מתכננים למכור את הנכס לאחר שישפצו אותו, ולעקור להמפשייר, כדי לנסות התחלה חדש, וכדי לנסות ולהתגבר על האבל. דווינה תיאלץ למצוא לה בית אחר. 

הקונפליקט בין דווינה למארי מפעפע במשפחה כולה. מארי, בעלה לואי, וילדיה - האנה, ברנדון ופן - לכל אחד מהם יש עמדה משלו. זה מגיע למצבי קיצון ולפיצוץ שכואב לכל מי שהדבר נוגע בו. הקורא מוצא את עצמו מצדד בכל אחת מהדמויות. 

הספר כבש אותי. אהבתי את הרגישות, את החוכמה בתקשורת הבינאישית, גם זו שהיא ללא מילים. הספר מחולק לפרקים קצרים כאשר כל אחד מהם מסופר מפי אחת הדמויות. אני מחבבת את התמונה הרחבה שכתיבה כזאת מאפשרת. ה"מכשפה" רוקחת שיקויים אבל אלה מבוססים, מבחינת האמינות שלהם, על רפואה עממית, שלוותה כנראה בסיפורי עם שאולי סופרו שם בניו אינגלנד. ויש משמעות יפה לפרפרים. 

זה ספר עצוב ונוגע ללב, יש בו תיאורים יפים והתפתחות יפה של העלילה. סיפור טוב. 

וחוץ מזה, הכריכה שלנו יפה יותר. נכון?

מומלץ מאד. 

  

עשרים ימים עם ג'וליאן ובאני הקטן מאת אבא - נתניאל הות'ורן

  Twenty Days with Julian and Little Bunny by Papa - Nathaniel Hawthorne

תרגום: יורם נסלבסקי

הוצאת תשע נשמות 116, 2023, 89 עמודים מודפסים

"... ירדנו אל האגם. בדרכנו אסרנו מלחמה על הדרדרים, שהופיעו לעינינו בדמות הידרות ודרקונים מרובי ראשים, ועל בוצינים גבוהים שהתחזו לענקים. אחד האחרונים גילה התנגדות כזאת, שמקלי נשבר במפגש עימו..." עמ' 16

"באני כבר התרגל אלינו, מדלג לעומתנו בהיכנסנו לחדר ומזדקף על רגליו האחוריות לראות אם יש לנו משהו בשבילו... הבאתי לו מעט שיבולת שועל ירוקה משדהו של מר טאפאן. אך נראה שהוא מבכר את נעליו של ג'וליאן על פני כל המאכלים, ומתמסר לטעימה מהן כל אימת שנקרית לו הזדמנות לכך." עמ' 21

הספר הזה מתאר שגרה, לכאורה - אין משעמם מזה, אבל כמה היינו רוצים שגרה כזאת. זו לא שגרה שיכולה להתקיים כאן ועכשיו. עשרים הימים שעליהם אנחנו קוראים פה קרו ב 28 ביולי 1851 כשאשתו של הסופר, סופיה (פיבי), ובנותיו אונה ורוז יצאו מביתם במערב מסצ'וסטס כדי לבקר קרובי משפחה ליד בוסטון. הות'ורן נשאר בבית עם ג'וליאן בן החמש ועם באני, ארנב המחמד שלהם (או כמו שנדבי קרא לזה חיית נחמד). 

אז לכאורה יש כאן 20 ימים שלא קורה בהם שום דבר מיוחד. השניים מתעוררים תמיד ב 6:30 בבוקר, ג'וליאן מושכב לישון ב-7 ונתניאל עולה על משכבו בין 9 ל- 10. בבוקר מסלסלים את שערו של "האדון הצעיר" ויוצאים להביא את החלב. מדי פעם הם הולכים להביא דואר, ואם אין כזה - שבים מאוחר יותר לאסוף אותו. לפעמים פוגשים מישהו (למשל את הסופר הרמן מלוויל,) לפעמים מישהו דופק בדלת, שזו הפתעה מיוחדת. אנחנו מדוּּוָחים על מזג האוויר וגם על מה שאכל כל אחד מהם במהלך היום. 

כאלה דברים הוא מספר לנו, ועושה את זה כך שאנחנו לא רוצים לעזוב אותם שם בלעדינו.

מזג האוויר מכתיב את סדר היום. יש אגם ליד הבית, וגם יער, ושכנים מעניינים יותר או פחות. יש את הגעגועים לפיבי והבנות, ויש את האיש הקטן, הגמדון, שהוא פעלתן בעל אנרגיה אינסופית שממטיר שאלות על ראשך ללא הרף.  "כעת הבחור הצעיר רוכב על סוס הנדנדה ומדבר אליי מהר ככל שמתירה לו לשונו. רחמים עלי, האם עמד עוד אדם במטח דיבור ילדים כמו זה שניחת עליי! " עמ' 72

אז אתה לא מציץ בטלפון כל רגע. מתעדכנים בחדשות פעם בשבוע בדוכן העיתונים, או דרך מכתבים שמגיעים בדואר. התרבות באה ממה שקורה ליד האגם או בשדה, ממזג האוויר, מִסְפרים ומשיחות עומק עם הסופרים והמשוררים שגרים שם.

מה רע?