הנמר של טרייסי - ויליאם סרויאן

Tracy's Tiger - Saroyan William

מאנגלית: ג'יי לביא

איורים: דני קרמן

הוצאת תשע נשמות, 2024, 106 עמודים

"זה היה פנתר שחום רדום, אך הוא התעורר מיד, זקף את ראשו, נעץ את עיניו בטרייסי, נעמד על רגליו, נהם כמו שפנתרים שחורים נוהמים, אמר משהו שנשמע כמו אַייג', צעד אל קצה הכלוב, עמד לרגע והביט בטרייסי, ואז דשדש חזרה למשטח שעליו ישן קודם לכן, השתרע עליו ובהה הרחק בחלל, למרחק קילומטרים רבים ושנים רבות בחלל, אם אמנם יש קילומטרים רבים ושנים רבות בחלל...

"זה הנמר שלי," אמר (טרייסי). הוא לא חזר עוד לגן החיות להעיף מבט בנמר שלו, כי לא היה לא כל צורך בכך. הוא זכה בו. הוא זכה בכולו בחמש הדקות שבהן ראה כיצד הוא בוהה באינסוף בכניעה נמרית נוראה וגאה." עמ' 10

נובלה חמודה, הזוייה מעט, עם דמיון פורה וסגנון מיוחד פרי עטו של מחבר הקומדיה האלוהית שאני, כמובן, לא קראתי עדיין. יש בספר הזה יופי של הומור, שעה טובה של קריאה מהנה. 

תומס טרייסי רצה שיהיה לו נמר מאז שהיה בן שלוש. לא סתם נמר, הוא רצה את הנמר שלו. מה שהוא מצא היה בעצם פנתר שחור, אבל לא הוא ובטח שלא אנחנו נתקטנן בשכאלה. אז הוא התחיל לטייל עם הנמר שלו, שאף אחד לא ראה אותו. הוא אובחן על ידי פסיכאטר שקבע שעליו להתאשפז בבית חולים של משוגעים. 

"וכך, בשעת אחר צהריים נעימה של יום ראשון בחודש אוקטובר, אושפז תומס טרייסי בבלוויו. הוא גילה שהאנשים שם משוגעים למדי. הוא גם גילה שלכל אחד מהם יש נמר משלו: נמר אחד טרוד מאוד, אחר כועס מאוד, אחד פצוע עמוקות, ונמר אחד נטול הומור ואהבה חופש והנאה, דמיון ותקווה." עמ' 62 

טרייסי מאוהב באישה יפה, לאוּרה לוּתי שמה, שגם לה היה נמר דמיוני, וגם היא מאושפזת בבלוויו. ואז, לפתע, התחילו האנשים לשים לב לנמר ולהכיר בקיומו. ולכן גם לפחד ממנו. העלילה מתפתחת מכאן בצורה משעשעת מאד, ויש גם מתח. פוליטיקאים זה צרות, אתם יודעים. העולם מתחיל להאציל על הנמר של טרייסי כל מיני תכונות, ואנשים ראו אותו בכל מקום. התחילו למכור גם חפצי מרצ'נדייז בדמותו של הנמר. עיתונים כתבו, כתבים דיווחו... אתם מכירים את הנוהל. כשילד חולה ראה לפתע חתול גדול בפח הזבל שלהם, חתול שהוריו לא ראו, פורסם הדבר בתקשורת. "הצילום והסיפור על האופן שבו צולם התפרסם למחרת בעיתונים לצד תצלומים של הילד החולה, וזה מיד חלה עוד יותר." עמ' 76

אין לי כוונה לספר לכם הכל כאן, כמובן. במיוחד לא אצטט לכם כאן את המשפט הנהדר המסיים את הספר, כי חבל. תקראו. תביטו בציורים היפים של קרמן. זה כיף גדול הספר הזה. ותחשבו, עד כמה גם אנחנו רוצים לשמור על מה שיש לנו, שלא כולם רואים. 

  

  

  

  

  

  

 

 

החתול שהציל ספרים - סוֹאוּסקֶה נָצוּקָאוָוה

夏川草介 -  守護書的貓

The Cat Who Saved Books - Sōsuke Natsukawa

מיפנית: עינת קופר

הוצאת כתר ספרים מבית מודן, 2025, 188 עמודים מודפסים

רינָטָארו הוא תלמיד תיכון ביישן וממושקף, שגר עם סבו הקשיש, בעל חנות ישנה לספרים משומשים. רינטארו נמצא בחנות שעות רבות כשהוא שקוע בקריאה, וכשהוא לחוץ, מודאג או מהורהר, הוא נוגע במשקפיו. לאחר מותו של הסבא הילד נשאר בחנות, הוא חסר ביטחון ואינו הולך לבית הספר. מידי יום מגיעה לחנות ילדה, סאיה שמה, מצטיינת הכיתה, שמביאה לו את המחברת להשלמת השיעורים שהוא מחסיר. יום אחד מגיע לחנות חתול מנומר עם עיניים ירוקות בורקות, חתול מדבר. החתול מבקש, דורש, מהילד לצאת למסע שבו יצילו ספרים ממקומות בהם הם נמצאים בסיכון, שלא ניתן יהיה לקרוא בהם. המסע בן שלושה החלקים להצלת הספרים יוצא לדרך בהנחייתו של החתול. סאיה יוצאת עימם למסע הזה.

במשרד בו שירתתי כקצינת חינוך בביס"ט, מצאתי באחד הארונות ערימה נאה של חוברות שעסקו בלימוד קריאה מהירה. חשבתי אז שזה מוזר, למה צריכים פרחי טיס ללמוד לקרוא מהר? אבל כמובן שהתחלתי לקרוא בזה. למזלי, הונחו לפתחי משימות רבות שדרשו שאתפנה אליהן ולכן, בסופו של דבר, הנחתי לחוברות הללו. בדיעבד, נראה לי שזה יכול להיות שימושי למי שצריך לקרוא מהר חומר מקצועי, פחות ספרות יפה. מצאתי את עצמי מדלגת לא פעם על תיאורי נוף בעיקר. גם היום קורה שאני מצלמת דף ספר ולא ממש זוכרת את הפרטים הקטנים שקראתי בו, לפעמים חבל לי ואני חוזרת על הדף, אבל בפעמים אחרות אני מוותרת. לא תמיד זה משתלם. מפסידים ערך חשוב של יופי בקריאה כזו.

אני מספרת לכם את זה כאן, כי באחד מחלקי המסע יש מקום שבו צריך להציל ספרים שחוקר קריאה מהירה גוזר אותם. הוא מאמין שצריך לקצר מאד את הספרים כדי שאנשים יוכלו לקרוא הרבה ספרים, המון ספרים, ביום אחד. 

""יש דבר כזה שנקרא 'קריאה כואבת'," אמר ועיניו הקטנות נצצו בבהירות מאחורי משקפי הקריאה שלו. "נעים לקרוא ספר נחמד, אין בכך כל רע. אבל הנוף שניתן לראות ממשעול בהר הוא מהנה בלבד, הוא מוגבל. אל תנטור טינה להר משום שהדרך אליו תלולה... הטיפוס, צעד אחר צעד, תוך כדי התנשפות, הוא חלק מן ההנאה והסיפוק בטיפוס הרים."" עמד 79

סאיה ורינטארו קוראים זה לזה בשמות המשפחה. לעיתים הוא קורא לה בשם התפקיד שלה כחברת מועצת התלמידים בבית הספר, וכַתלמידה המצטיינת. יש גם חבר שלהם או חונך שנקרא בשם החונכות שלו - ריוטה אקיבה-סמפאי (סמפאי הוא מעין חונך). החתול קורא לרינטארו בשם "דור שני", בהיותו ממשיך של סבו.

"למן ההתחלה הוא הרגיש שמאחורי החיוך של האיש מסתתר משהו רע. מרגע שהחתול המנומר הורחק ולא הורשה להיכנס, היה עליו לצפות לפגוש אדם נוקשה וחסר ערכים." עמ' 113

הסופר של הספר הזה לא סומך על קוראיו שיבינו דברים מצורה מרומזת של סיפור. הוא מדייק בסיפור ונותן אותו מוכן לאכילה, בשל וסַדּור. הייתי רוצה שהסופר ייתן לי כקוראת, את הקרדיט שאבין לבד שמישהו הוא חסר ערכים או בעל תכונות אחרות ולא ילעיט אותי במידע מובן מאליו כזה. זה בהחלט נתן לי הרגשה שאני קוראת ספר שמיועד לגיל צעיר יותר, שהסופר לא סומך על הקןרא שיבין. הספר הזה מוגדר בעולם כספרות למבוגרים ולא לנוער, כך שלמרות הכתיבה העדינה והיפה בדרך כלל - זה הפריע לי. חשתי שיש איזו שהיא אנמיות בכתיבה. 

זהו ספר שכתוב בתוך תבנית מוכרת ודי נוקשה, יפנית, ועם זאת הוא בהחלט מושך לקריאה, במיוחד השליש האחרון. יש בו פילוסופיה של אהבת קריאה, אם כי יש בו העדפה מאד מובחנת לקלאסיקות לעומת ספרים של יום יום, שלדעתי יש גם להם ערך משלהם.  אחרי שאמרתי את כל זה אני חייבת לציין שזהו ספר שאנחנו הביבליופילים מתחברים אליו יופי, ולכן הוא מומלץ.

""קודם אתה מופיע בפתאומיות, ואז, כשאתה עוזב, אתה לא רואה צורך כלשהו בהסברים ובתשובות." "מה לעשות, ככה זה חתולים. אנחנו בעלי חיים שמטבעם פועלים בלי להתחשב בנוחות של בני אדם."" עמ' 97 - המשפט הזה אהוב עלי מאד. מסכימה לגמרי. 

  

  

  

  

  

  

  

 

קללת זאב הנהרות - יוהני קארילה

Pienen Hauen Pyydystys - Karila, Juhani

מפינית: דנה שולגה-רז

הוצאת לוקוס, 2023, 371 עמודים כולל דבר המתרגמת שגם אותו כדאי מאד לקרוא

לקחתי אלי את הספר הזה גם בגלל הכריכה היפה, אבל בעיקר בגלל לפלנד, והכי, בעקבות המלצה מעולה של כמה מהחביבים והאמינים שבקוראיי. זהו ספר שנכנסים אליו לאט, כי הדיאלקט כתוב כך שברבות מהמילים בשיחה מוספות י' או ו', לפעמים שתיהן. יש בו כמה חברים ודמויות מעולם אחר ששמם לא מצלצל מוכר בשום צורה. אז הקריאה צריכה להיות בשום לב, ובקשב רב, ואז, זמן קצר אחרי שנכנסים לזה - אוו, מדובר במעדן ספרותי מהנדירים.

"כל הקטע בלפלנד הוא השילוב של גודל ורֵיקוּת; קו האופק המנוקב בעצי אשוח רעועים, השיממון מטיל האימה שנוטל את כושר הדיבור מבני האדם ומעניק כוח משנה למיתוסים - הם הרי ניזונים מפחד... הם כורעים בעליות הגג, ועיני הינשוף העגולות שלהם בוערות בחושך. ואי שם, הרחק מן הכפרים, מעבר ליערות, לאגמים ולביצות, ישויות שאין להם שמות בשפת אנוש צופות מעל גבעות טונדרה לאפִית על ממלכתן הקמאית ועל אורותיהם הקלושים של הבתים." עמ' 12

אני רוצה לספר לכם ממש מעט על העלילה של הספר הזה, כדי לא לקלקל לכם את הקריאה. אז הנה - ממש בקיצור:

אלינה היא אישה מופנמת מאד שיש סוד אפל בעברה, סוד שקשור לאהוב נעוריה, קשור גם לקללה. אלינה היא בִּיתה של מרקה המכשפה, שבזכותה הבית שבו גרה אלינה מוגן במידה רבה מחורשי רעתה. אבל בכל שנה, דווקא בליל הוואקי שבו כל העולם מתהפך וכולם מסתתרים בבתיהם, יוצאת אלינה, למרות פציעתה, אל עבר אגם הציר כדי לדוג את זאב הנהרות, דג גדול ומסוכן שנראה כמו מקל. כמו בכל שנה, גם השנה היא חוזרת ללפלנד, לכפר הולדתה, למטרה זו. חשוב לדעת שהאגם הקטן הזה שהדרך אליו היא בוצית ושופעת יתושים מוצצי דם - הוא מעין מעבר מעולמנו לעולם השאול. מי שנשאב או נופל לאגם מקצר בכך מאד את תוחלת חייו. 

גם מלבד זאב הנהרות יש באגם יצורים מסוכנים, יש גם יצורים שרק נראים מסוכנים והם חביבים דווקא, כמו העזזיל. גיבורים נוספים נהדרים יש בספר, וכדאי להכירם. בסוף הספר מכירה לנו המתרגמת את שלל הדמויות שכבר פגשנו במהלך העלילה, כמו אולי הלמלום, הנחלולי ועוד. אל תוותרו על החלק הזה. הוא פותח צוהר לעולם הפולקלור הפיני/לאפי והוא מרתק. 

"הנחלולאי הוא יצור נוטר טינה. אם חורש ביש מזל השאיר בלילה את הטרקטור שלו קרוב מדי לשפת האגם, היה הנחלולי יוצא מהמים בחשכה, עולה אל תא הנהג ומסיע את הטרקרטור לתוך המים. את השוחים נהג לדגדג בכפות הרגליים, לדייגים היה גונב את התולעים מהקרסים ובאותה הזדמנות גם מיישר את הקרס..." עמ' 57

"כישהיתה הגיברת איליאקו הציעירה זאטוטה, האף שלה היה תקוע תמיד ביתוך ספר. זה בפיני עצמו כיבר היה צריך להיות סימן לאחרים שסטרא אחרא שולט בנישמה שלה. אף בנאדם נורמלי לא קורא כולוכך הרבה." עמ' 139

ספר שמרים את הקורא למעלה, אל עולמות גבוהים וגם למטה אל מתחת לפני המים. פוגשים בו אנשים נפלאים, כמו ינשוף, ידיד הנפש של אלינה. מתוודעים אל הפולקלור המקסים הזה, שכל כך לא מוכר לנו. 

הספר לא קל לקריאה. הדיאלקט המתורגם שבו מדברים הגיבורים בספר מצריך סוג של הפנמה, התרגלות. אבל אל תפסידו. הוא באמת מהמשובחים. 

"זה חומר למחשבה. בן אדם יכול להיות בטוח במשהו במאה אחוז, אבל מספיק צירוף מקרים אחד כדי להפוך ברגע אחד את כל התוכניות שלו. רוצה עוד מים? את שומעת אותי?"עמ' 321