הנמר של טרייסי - ויליאם סרויאן

Tracy's Tiger - Saroyan William

מאנגלית: ג'יי לביא

איורים: דני קרמן

הוצאת תשע נשמות, 2024, 106 עמודים

"זה היה פנתר שחום רדום, אך הוא התעורר מיד, זקף את ראשו, נעץ את עיניו בטרייסי, נעמד על רגליו, נהם כמו שפנתרים שחורים נוהמים, אמר משהו שנשמע כמו אַייג', צעד אל קצה הכלוב, עמד לרגע והביט בטרייסי, ואז דשדש חזרה למשטח שעליו ישן קודם לכן, השתרע עליו ובהה הרחק בחלל, למרחק קילומטרים רבים ושנים רבות בחלל, אם אמנם יש קילומטרים רבים ושנים רבות בחלל...

"זה הנמר שלי," אמר (טרייסי). הוא לא חזר עוד לגן החיות להעיף מבט בנמר שלו, כי לא היה לא כל צורך בכך. הוא זכה בו. הוא זכה בכולו בחמש הדקות שבהן ראה כיצד הוא בוהה באינסוף בכניעה נמרית נוראה וגאה." עמ' 10

נובלה חמודה, הזוייה מעט, עם דמיון פורה וסגנון מיוחד פרי עטו של מחבר הקומדיה האלוהית שאני, כמובן, לא קראתי עדיין. יש בספר הזה יופי של הומור, שעה טובה של קריאה מהנה. 

תומס טרייסי רצה שיהיה לו נמר מאז שהיה בן שלוש. לא סתם נמר, הוא רצה את הנמר שלו. מה שהוא מצא היה בעצם פנתר שחור, אבל לא הוא ובטח שלא אנחנו נתקטנן בשכאלה. אז הוא התחיל לטייל עם הנמר שלו, שאף אחד לא ראה אותו. הוא אובחן על ידי פסיכאטר שקבע שעליו להתאשפז בבית חולים של משוגעים. 

"וכך, בשעת אחר צהריים נעימה של יום ראשון בחודש אוקטובר, אושפז תומס טרייסי בבלוויו. הוא גילה שהאנשים שם משוגעים למדי. הוא גם גילה שלכל אחד מהם יש נמר משלו: נמר אחד טרוד מאוד, אחר כועס מאוד, אחד פצוע עמוקות, ונמר אחד נטול הומור ואהבה חופש והנאה, דמיון ותקווה." עמ' 62 

טרייסי מאוהב באישה יפה, לאוּרה לוּתי שמה, שגם לה היה נמר דמיוני, וגם היא מאושפזת בבלוויו. ואז, לפתע, התחילו האנשים לשים לב לנמר ולהכיר בקיומו. ולכן גם לפחד ממנו. העלילה מתפתחת מכאן בצורה משעשעת מאד, ויש גם מתח. פוליטיקאים זה צרות, אתם יודעים. העולם מתחיל להאציל על הנמר של טרייסי כל מיני תכונות, ואנשים ראו אותו בכל מקום. התחילו למכור גם חפצי מרצ'נדייז בדמותו של הנמר. עיתונים כתבו, כתבים דיווחו... אתם מכירים את הנוהל. כשילד חולה ראה לפתע חתול גדול בפח הזבל שלהם, חתול שהוריו לא ראו, פורסם הדבר בתקשורת. "הצילום והסיפור על האופן שבו צולם התפרסם למחרת בעיתונים לצד תצלומים של הילד החולה, וזה מיד חלה עוד יותר." עמ' 76

אין לי כוונה לספר לכם הכל כאן, כמובן. במיוחד לא אצטט לכם כאן את המשפט הנהדר המסיים את הספר, כי חבל. תקראו. תביטו בציורים היפים של קרמן. זה כיף גדול הספר הזה. ותחשבו, עד כמה גם אנחנו רוצים לשמור על מה שיש לנו, שלא כולם רואים. 

  

  

  

  

  

  

 

 

עשרים ימים עם ג'וליאן ובאני הקטן מאת אבא - נתניאל הות'ורן

  Twenty Days with Julian and Little Bunny by Papa - Nathaniel Hawthorne

תרגום: יורם נסלבסקי

הוצאת תשע נשמות 116, 2023, 89 עמודים מודפסים

"... ירדנו אל האגם. בדרכנו אסרנו מלחמה על הדרדרים, שהופיעו לעינינו בדמות הידרות ודרקונים מרובי ראשים, ועל בוצינים גבוהים שהתחזו לענקים. אחד האחרונים גילה התנגדות כזאת, שמקלי נשבר במפגש עימו..." עמ' 16

"באני כבר התרגל אלינו, מדלג לעומתנו בהיכנסנו לחדר ומזדקף על רגליו האחוריות לראות אם יש לנו משהו בשבילו... הבאתי לו מעט שיבולת שועל ירוקה משדהו של מר טאפאן. אך נראה שהוא מבכר את נעליו של ג'וליאן על פני כל המאכלים, ומתמסר לטעימה מהן כל אימת שנקרית לו הזדמנות לכך." עמ' 21

הספר הזה מתאר שגרה, לכאורה - אין משעמם מזה, אבל כמה היינו רוצים שגרה כזאת. זו לא שגרה שיכולה להתקיים כאן ועכשיו. עשרים הימים שעליהם אנחנו קוראים פה קרו ב 28 ביולי 1851 כשאשתו של הסופר, סופיה (פיבי), ובנותיו אונה ורוז יצאו מביתם במערב מסצ'וסטס כדי לבקר קרובי משפחה ליד בוסטון. הות'ורן נשאר בבית עם ג'וליאן בן החמש ועם באני, ארנב המחמד שלהם (או כמו שנדבי קרא לזה חיית נחמד). 

אז לכאורה יש כאן 20 ימים שלא קורה בהם שום דבר מיוחד. השניים מתעוררים תמיד ב 6:30 בבוקר, ג'וליאן מושכב לישון ב-7 ונתניאל עולה על משכבו בין 9 ל- 10. בבוקר מסלסלים את שערו של "האדון הצעיר" ויוצאים להביא את החלב. מדי פעם הם הולכים להביא דואר, ואם אין כזה - שבים מאוחר יותר לאסוף אותו. לפעמים פוגשים מישהו (למשל את הסופר הרמן מלוויל,) לפעמים מישהו דופק בדלת, שזו הפתעה מיוחדת. אנחנו מדוּּוָחים על מזג האוויר וגם על מה שאכל כל אחד מהם במהלך היום. 

כאלה דברים הוא מספר לנו, ועושה את זה כך שאנחנו לא רוצים לעזוב אותם שם בלעדינו.

מזג האוויר מכתיב את סדר היום. יש אגם ליד הבית, וגם יער, ושכנים מעניינים יותר או פחות. יש את הגעגועים לפיבי והבנות, ויש את האיש הקטן, הגמדון, שהוא פעלתן בעל אנרגיה אינסופית שממטיר שאלות על ראשך ללא הרף.  "כעת הבחור הצעיר רוכב על סוס הנדנדה ומדבר אליי מהר ככל שמתירה לו לשונו. רחמים עלי, האם עמד עוד אדם במטח דיבור ילדים כמו זה שניחת עליי! " עמ' 72

אז אתה לא מציץ בטלפון כל רגע. מתעדכנים בחדשות פעם בשבוע בדוכן העיתונים, או דרך מכתבים שמגיעים בדואר. התרבות באה ממה שקורה ליד האגם או בשדה, ממזג האוויר, מִסְפרים ומשיחות עומק עם הסופרים והמשוררים שגרים שם.

מה רע?

  

  

  

  

    

השתקפויות בעין זהב - קארסון מקלארס

 Reflections in a Golden Eye - Carson McCullers

מאנגלית: ענת עינהר

הוצאת הסדרה הקטנה של כתר, 2023, 157 עמודים

בעת הנוראה הזו כשהתקשייתי לקרוא ספר עב כרס, והתגמגמתי עם כמה שהוסטו הצידה, הזמין אותי הספר הזה, שיצא במקור בשנת 1941, וזכה להצלחה רבה, ועוּבּד גם לסרט מצליח. 

הכל קורה במתקן צבאי מנומנם בדרום ארצות הברית. קפטן  פנדרטון הוא קצין מסורבל ואחוז פחדים, נשוי לליאונורה היפה וקלת הדעת המקרננת אותו עם מיג'ור מוריס לנגדון. זה האחרון נשוי לאליסון החכמה והחולנית, שיש לה מידע סודי על משהו לא ראוי שהקפטן עשה. יש משרתת צבעונית לכל אחד מהזוגות, ולאליסון יש גם משרת פיליפיני, אנקלטו, שמעריץ את האדמה עליה היא דורכת, ויש לו שפת גוף והתנהלות נשית ועדינה וגם מתוחכמת ומניפולטיבית. 

"האיש תמיד הצטמרר כששמע את השניים האלה משוחחים להם בחדר השקט. קולותיהם ואופני ההגייה שלהם היו דומים כל כך, שנשמע כי הם מהדהדים זה את זה. ההבדל היחיד ביניהם הסתכם בכך שאנקלטו דיבר בקול פטפטני, קצר נשימה , ואילו נעימתה של אליסון היתה מדודה וסדורה." עמ' 57

טוראי אלג'י ויליאמס הוא חייל פשוט שמוצב תחת פיקודו של הקפטן וחי כמעט תמיד חיים סטריליים לגמרי, כמו אוטומט, עד שהוא פוגש את ליאונורה ומפתח כלפיה אובססיה, שמביאה אותו להתגנב ולהסתכל עליה בשנתה. אין פה שום אהבה, לא בין החייל לגברת וגם לא בין הגברת ובעלה, גם לא בין המייג'ור לאשתו. הניכור הזה יוצר בקורא.ת רצון לטלטל אותם, להבין איך יכול להיות שהם חיים כך.

"ישנם רגעים ובהם רצונו הגדול ביותר של אדם הוא לאהוב אדם אחר, למצוא איזה מוקד משיכה לרגשותיו התועים. ואמנם כן, ישנם זמנים בהם מריטות העצבים, האכזבות והאימה הקיומית, כולן אחוזות תזזית כמו תאי זרע זכריים, מוכרחות להיפרק בשנאה. לקפטן העגום לא היה את מי לשנוא ובחושים האחרונים היה אומלל מאד." עמ' 65

פנדרטון והחייל פועלים, כל אחד בזמן אחר ובסיטואציה אחרת, מתוך מעין ציווי מיסטי שאינו ברור להם ובוודאי שלא לסביבתם המתנכרת. בזמן שהכוח הזה נובע בהם הם עושים דברים שמאד לא מתאימים לאופיים, למקום בו הם מצויים ולסביבה החברתית שלהם, פנדרטון מוציא את הסוס של אשתו לדהירה מטורפת, המסַכֶּנת ופוצעת אותו ואז הוא מכה את הסוס המבוהל. גם ההתקף הפסיכוטי של אליסון מהדהד בספר.

"המנה הנכבדת של התרופה נסכה בו תחושה ייחודית, חושנית מאד, דומה היה כאילו בעל כנף גדול ואפל נפל על חזהו, הביט בו פעם בעיניים יוקדות, זהובות, וטמן אותו בחשאי בין אברותיו הכהות." עמ' 69

בבסיס הצבאי הדרומי בעת ההיא יש למפקדים ולנשותיהן משרתים, חלקם חיילים וחלקם אזרחים צבעוניים. לפעמים אפילו נשמעת המילה האסורה היום: כושי. האוכל המתואר פה הוא זה שהיה מקובל אז בניו אורלינס, הבישול מושפע מהבישול הצרפתי האנין. שני הקצינים משמינים ומסתרבלים ככל שהעלילה מתקדמת, יחד עם השיעמום מחד והרעל שצומח להם בנשמה מאידך. אלאונורה נשארת אינדיפרנטית וטפשה, גם כשהיא מתגרה בבעלה בצורה קיצונית, ואליסון, החכמה היודעת-כל והדיפלומטית, לדעתי מזיזה את העלילה קדימה. 

הסופרת היתה דמות מיוחדת. הנושא הלהט"בי היה שזור בחייה רבות, כמו גם הניכור החברתי והרגשי שהציגה בכתביה. כבר בגיל 24 התפרסם ספרה "צייד בודד הוא הלב", שזכה לתשבחות ברחבי העולם וגם עובד לסרט עטור פרסים. דמות שונה ומאד מסקרנת שהמון עיניים נישאו אליה ואל מעשיה. בסופו של דבר נפטרה בגיל 50, ערירית ובודדה. 

הספר לכד אותי בעניין רב. הרבה מאד אירועים מתרחשים בו. לאחר היכרות עם הדמויות, הרבה מההתרחשויות האלה מפתיעות ותופסות את הקורא.ת לא מוכן,ה. זה מאד מושך. מצאתי את עצמי דבוקה אל הספר הקטן והתמציתי הזה בכוח. הסוף די צפוי, ובכל זאת המתח נשמר כל משך הקריאה. כנראה שגם התרגום המופלא של עינת עינהר עושה את זה. כך או כך, יש כאן סיפור מכושף ומלא ניגודים, ומומלץ מאד.