夏川草介 - 守護書的貓
The Cat Who Saved Books - Sōsuke Natsukawa
מיפנית: עינת קופר
הוצאת כתר ספרים מבית מודן, 2025, 188 עמודים מודפסים
רינָטָארו הוא תלמיד תיכון ביישן וממושקף, שגר עם סבו הקשיש, בעל חנות ישנה לספרים משומשים. רינטארו נמצא בחנות שעות רבות כשהוא שקוע בקריאה, וכשהוא לחוץ, מודאג או מהורהר, הוא נוגע במשקפיו. לאחר מותו של הסבא הילד נשאר בחנות, הוא חסר ביטחון ואינו הולך לבית הספר. מידי יום מגיעה לחנות ילדה, סאיה שמה, מצטיינת הכיתה, שמביאה לו את המחברת להשלמת השיעורים שהוא מחסיר. יום אחד מגיע לחנות חתול מנומר עם עיניים ירוקות בורקות, חתול מדבר. החתול מבקש, דורש, מהילד לצאת למסע שבו יצילו ספרים ממקומות בהם הם נמצאים בסיכון, שלא ניתן יהיה לקרוא בהם. המסע בן שלושה החלקים להצלת הספרים יוצא לדרך בהנחייתו של החתול. סאיה יוצאת עימם למסע הזה.
במשרד בו שירתתי כקצינת חינוך בביס"ט, מצאתי באחד הארונות ערימה נאה של חוברות שעסקו בלימוד קריאה מהירה. חשבתי אז שזה מוזר, למה צריכים פרחי טיס ללמוד לקרוא מהר? אבל כמובן שהתחלתי לקרוא בזה. למזלי, הונחו לפתחי משימות רבות שדרשו שאתפנה אליהן ולכן, בסופו של דבר, הנחתי לחוברות הללו. בדיעבד, נראה לי שזה יכול להיות שימושי למי שצריך לקרוא מהר חומר מקצועי, פחות ספרות יפה. מצאתי את עצמי מדלגת לא פעם על תיאורי נוף בעיקר. גם היום קורה שאני מצלמת דף ספר ולא ממש זוכרת את הפרטים הקטנים שקראתי בו, לפעמים חבל לי ואני חוזרת על הדף, אבל בפעמים אחרות אני מוותרת. לא תמיד זה משתלם. מפסידים ערך חשוב של יופי בקריאה כזו.
אני מספרת לכם את זה כאן, כי באחד מחלקי המסע יש מקום שבו צריך להציל ספרים שחוקר קריאה מהירה גוזר אותם. הוא מאמין שצריך לקצר מאד את הספרים כדי שאנשים יוכלו לקרוא הרבה ספרים, המון ספרים, ביום אחד.
""יש דבר כזה שנקרא 'קריאה כואבת'," אמר ועיניו הקטנות נצצו בבהירות מאחורי משקפי הקריאה שלו. "נעים לקרוא ספר נחמד, אין בכך כל רע. אבל הנוף שניתן לראות ממשעול בהר הוא מהנה בלבד, הוא מוגבל. אל תנטור טינה להר משום שהדרך אליו תלולה... הטיפוס, צעד אחר צעד, תוך כדי התנשפות, הוא חלק מן ההנאה והסיפוק בטיפוס הרים."" עמד 79
סאיה ורינטארו קוראים זה לזה בשמות המשפחה. לעיתים הוא קורא לה בשם התפקיד שלה כחברת מועצת התלמידים בבית הספר, וכַתלמידה המצטיינת. יש גם חבר שלהם או חונך שנקרא בשם החונכות שלו - ריוטה אקיבה-סמפאי (סמפאי הוא מעין חונך). החתול קורא לרינטארו בשם "דור שני", בהיותו ממשיך של סבו.
"למן ההתחלה הוא הרגיש שמאחורי החיוך של האיש מסתתר משהו רע. מרגע שהחתול המנומר הורחק ולא הורשה להיכנס, היה עליו לצפות לפגוש אדם נוקשה וחסר ערכים." עמ' 113
הסופר של הספר הזה לא סומך על קוראיו שיבינו דברים מצורה מרומזת של סיפור. הוא מדייק בסיפור ונותן אותו מוכן לאכילה, בשל וסַדּור. הייתי רוצה שהסופר ייתן לי כקוראת, את הקרדיט שאבין לבד שמישהו הוא חסר ערכים או בעל תכונות אחרות ולא ילעיט אותי במידע מובן מאליו כזה. זה בהחלט נתן לי הרגשה שאני קוראת ספר שמיועד לגיל צעיר יותר, שהסופר לא סומך על הקןרא שיבין. הספר הזה מוגדר בעולם כספרות למבוגרים ולא לנוער, כך שלמרות הכתיבה העדינה והיפה בדרך כלל - זה הפריע לי. חשתי שיש איזו שהיא אנמיות בכתיבה.
זהו ספר שכתוב בתוך תבנית מוכרת ודי נוקשה, יפנית, ועם זאת הוא בהחלט מושך לקריאה, במיוחד השליש האחרון. יש בו פילוסופיה של אהבת קריאה, אם כי יש בו העדפה מאד מובחנת לקלאסיקות לעומת ספרים של יום יום, שלדעתי יש גם להם ערך משלהם. אחרי שאמרתי את כל זה אני חייבת לציין שזהו ספר שאנחנו הביבליופילים מתחברים אליו יופי, ולכן הוא מומלץ.
""קודם אתה מופיע בפתאומיות, ואז, כשאתה עוזב, אתה לא רואה צורך כלשהו בהסברים ובתשובות." "מה לעשות, ככה זה חתולים. אנחנו בעלי חיים שמטבעם פועלים בלי להתחשב בנוחות של בני אדם."" עמ' 97 - המשפט הזה אהוב עלי מאד. מסכימה לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה