10 סיבות לא להשתגע - נועה שלו

 

Noa Shalev - 10 Reasons not to Go crazy

איורים: רעות בורץ

הוצאת כנרת זמורה, 2025, 264 עמודים מודפסים כולל איורים

ליבי היא ילדה בת 15. היא בת למשפחת ברקאי שיש בה אבא ליאור, אמא אלונה, אח גדול - מתן שמכונה מיצי והיא עצמה שבמשפחה קוראים לה ליצ'י והחברות הטובות שלה מכנות אותה לפעמים בילי. חייה מלאים התרגשויות קטנות וגדולות כמתבגרת טיפוסית. היא אוהבת מוסיקה של טיילור סוויפט, קוקילידה, לק נצנצים וכיוצא באלה דברים חשובים. יש לה שתי חברות נפש: ריין - שהוריה הם סוג של היפים המאפשרים לה חיים מיוחדים כמותם, ואביגיל שמאוהבת במיצי אבל מתעניינת גם בבנים אחרים בצוק העיתים. ליבי היא תלמידה משקיעה ומצטיינת בלימודים, והיא רוצה להתקבל לכיתת המצטיינים בתיכון שם תלמד בשנה הבאה.

אבל אז אימה נהרגת בתאונת דרכים והכל משתבש. היא לא מצליחה להתרכז ונכשלת במבחן. אבא שלה נעשה צל בבית ואחיה המגניב מסתגר בחדרו ומעשן. היא מרגישה שהכל גדול וכבד עליה והיא מחפשת דרכים לתקן.

"אני חושבת על זה לרגע. נראה לי שאני אותה ילדה, רק עצובה יותר. אולי גם אבא הוא אותו אדם רק עצוב הרבה יותר. אולי כשהוא  יפסיק להיות כל כך עצוב, הוא יחזור להיות האבא שאני מכירה..." עמ' 116

היא מגיעה לטיפול תומך אצל פסיכולוגית, שירה שמה. בתחילה היא מסוגרת כלפיה וחוששת להיחשף. היא לא מספרת לשירה, למשל, עד כמה חשוב לה להתקבל לכיתת המצטיינים בתיכון, מה שלדעתה יעודד את אביה ויחזיר את המשפחה כולה לימים המאושרים שלפני האסון. 

"יש כל כך הרבה נושאים שאני לא רוצה לדבר עליהם, ואני משקיעה כל כך הרבה מאמצים כדי לא לדבר עליהם, ולא לחשוב עליהם, ולא לזכור שהם קיימים בכלל, עד שאני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר." עמ' 167 

מתחת לביתה של שירה פוגשת ליבי את זוהר, ילד בן גילה בערך, בעל עיניים ירוקות זוהרות שגם הוא מטופל אצל שירה. מתחיל גישוש זהיר של חברות ביניהם. שניהם ילדים שכומסים בתוכם סודות שמכבידים עליהם. שניהם מתמודדים עם הצורך בקבלת החלטות לא קלה, כל אחד מהם בדרכו. הקורא מגלה את הדברים תוך קריאה מהירה של הספר הבלתי עזיב הזה. 

רציתי את הספר הזה במיוחד מפני שקראתי את הספר הראשון של נועה שלו, את עוד תתחרטי על זה שאהבתי אותו מאד מאד. הספר הזה גרם לי לדמוע לא מעט, גם לצחוק הרבה, ונכנס לי ללב בבום גדול. זהו ספר התבגרות שפונה, לדעתי, לגילים של תחילת התיכון, למרות שאין ספק שגם מבוגרים יאהבו אותו. החשיבות של הנושאים שעולים בו היא רבה מאד, אני חושבת שכדאי ורצוי להביא אותו לידי המחנכים במערכת החינוך שלנו. הוא כתוב מצויין, נקרא ביעף וחודר עמוק. הוא יכול לשמש בסיס מצויין לדיון פדגוגי מקדם.

מומלץ ביותר. 

שם פרפרים עפים - סוזן רדפרן

Where Butterflies Wander - Suzanne Redfearn

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2025, 312 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית 

 זה מהספרים האלה שלא ממש אפשר לעזוב, אבל גם לא רוצים שייגמרו. מכירים כאלה? גם הזלתי וטפטפתי לא מעט, אבל מין בכי טוב כזה, של הספר הנכון. יכול להיות שהוא הגיע אלי במין תקופה רגשנית שכזאת, אבל נראה לי שכאן ועכשיו, בכי הוא חלק מהיום יום שלנו. 

הסיפור, בקצרה, הוא סיפורן של משפחת אֶגיד, המתמודדת עם בעייה כלכלית קשה ועם פרידה כואבת, ושל דווינה שגרה בשכנות.

דווינה היתה אחות חיילת במלחמה ונפצעה קשה. פניה המצולקות מפחידות. היא ידועה בשם "מכשפת הנהר", ולמרות ההירתעות ממראיה, אוהבים אותה אנשי העיירה בזכות רצונה ויכולתה לסייע רפואית לאנשים שם. היא גרה בבקתה ליד הנהר וחיה חיים פשוטים, עצמאיים, מנהלת סוג של משק אוטרקי משלה. הבקתה ניתנה לה על ידי מי שהיה קולונל בצבא, והציל אותה כשחזרה למקום לאחר המלחמה. בתחילת הספר כותבת אשתו של הקולונל שנפטרה מכתב לדווינה כשהיא על ערש דווי, וחותמת: אמא.

"הוא נראה חשוב - הרבה גברים ונשים במדים מקיפים אותו, והוא תמיד במרכז. באחד מהם הוא נראה פוסע מול הרבה חיילים עם אקדחים מחוברים לחגורות שלהם ורובים תלויים על הכתפיים. העיניים שלהם דבוקות אליו והפה שלו פתוח כאילו צילמו אותו באמצע משפט. אני שואלת את עצמי מה הוא אמר וחושבת כמה זה בוודאי קשה למצוא את המילים שיובילו אנשים להילחם." 

העלילה מתרחשת באחוזה שבה מתגוררת משפחתה של מארי, שהיא נכדתו של הקולונל. שם נמצאת גם הבקתה בה מתגוררת דווינה. אסון משפחתי, יחד עם מצב כלכלי קשה גורם להם לקבל החלטה גורלית לגבי דווינה. הם מתכננים למכור את הנכס לאחר שישפצו אותו, ולעקור להמפשייר, כדי לנסות התחלה חדש, וכדי לנסות ולהתגבר על האבל. דווינה תיאלץ למצוא לה בית אחר. 

הקונפליקט בין דווינה למארי מפעפע במשפחה כולה. מארי, בעלה לואי, וילדיה - האנה, ברנדון ופן - לכל אחד מהם יש עמדה משלו. זה מגיע למצבי קיצון ולפיצוץ שכואב לכל מי שהדבר נוגע בו. הקורא מוצא את עצמו מצדד בכל אחת מהדמויות. 

הספר כבש אותי. אהבתי את הרגישות, את החוכמה בתקשורת הבינאישית, גם זו שהיא ללא מילים. הספר מחולק לפרקים קצרים כאשר כל אחד מהם מסופר מפי אחת הדמויות. אני מחבבת את התמונה הרחבה שכתיבה כזאת מאפשרת. ה"מכשפה" רוקחת שיקויים אבל אלה מבוססים, מבחינת האמינות שלהם, על רפואה עממית, שלוותה כנראה בסיפורי עם שאולי סופרו שם בניו אינגלנד. ויש משמעות יפה לפרפרים. 

זה ספר עצוב ונוגע ללב, יש בו תיאורים יפים והתפתחות יפה של העלילה. סיפור טוב. 

וחוץ מזה, הכריכה שלנו יפה יותר. נכון?

מומלץ מאד. 

 

 

מאה השנים של לני ומרגו - מריאן קרונין

The one hundred years of Lennie and Margot - Marianne Cronin

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת כנרת, זמורה, 2023, 318 עמודים כולל תודות

"הלכתי לפגוש את אלוהים כי זה אחד הדברים היחידים שאני יכולה לעשות פה. אנשים אומרים שכשאת מתה, זה מפני שאלוהים קורא לך לחזור אליו, אז חשבתי שנוכל לגמור עם ההיכרות מבעוד מועד." עמ' 8

לני פטרסון היא נערה משבדיה בת 17, חולה סופנית. מרגו היא אישה בת 83. שתיהן מאושפזות בבית חולים "פרינסס רויאל" בגלזגו. לני מרותקת למיטתה והמקום היחיד שאליו מרשים לה להגיע הוא הקפלה של בית החולים. בקפלה היא פוגשת את האב ארת'ור, אותו היא שואלת שאלות קשות על אלוהים ותפקידו בעולם. לא תמיד הוא יכול להשיב לה תשובות ענייניות אך הוא תמיד מכיל את תסכוליה ואת גישתה המיוחדת והמשעשעת לדת ולאמונה. 

כשלני מחליטה למרוד ולצאת מהמיטה היא מגיעה לחדר הוורד, חדר האמנות לחולים, שם רק לחולים פשוטים מותר להיות וממש לא לאלה ה"טרמינלים". ושם נמצאת פיפה, האחראית הרגישה על מה שקורה בחדר הזה. 

"איך אפשר לתאר את פיפה? פיפה היא אדם מהסוג שהיה נותן מטבע לאדם זר בתחנת רכבת כדי שיוכל להשתמש בשירותים. אדם שאינו מפחד מהגשם ונהנה מצלי של יום ראשון. אדם מהסוג שנראה כאילו יכול להיות לו כלב, אבל בעצם אין לו." עמ' 34

בחדר הוורד לני פוגשת את מרגו דוצֵ'רטי-מַקרֶה-ג'יימס, מורדת אף היא, שחושבת תמיד מחוץ לקופסה. והן מתיידדות. מרגו העדינה, הערכית, המיוחדת כל כך מוצאת עצמה, לאחר שבעלה נטש אותה, יחד עם מינה, חברת נפש אהובה - במעצר. בבית החולים מספרת מרגו ללני את תולדותיה, את הסיפורים היפים של חייה הארוכים, וגם לני מספרת את סיפור המשפחה שלה, על אימה החסרה, על אביה שמתקשה לבוא לבקרה, וגם על השמחות הקטנות שליוו את חייה הקצרים. הן מחליטות לצייר מאה ציורים, כמניין המשותף של שנותיהן.

הספר הזה הזמין אותי מיד כששמעתי עליו. אחר כך גם רותי ויפעת המליצו. קראתי אותו כספר מודפס, אבל במיוחד - הקשבתי לו בשפת המקור במבטא סקוטי בשני קולות. הוא המיס אותי. אהבתי את הדמויות, את הסיפורים לאורך השנים, סיפורים מפתיעים בהתחשב במי שחווה אותם. סיפורים המחברים את הקורא/ת אל לני, מרגו, האב ארת'ור, פיפה ופול הסניטר, זה שמגבה את לני מול האחות המפחידה ג'קי. 

זהו ספר שמתרחש בבית חולים כשהמוות נמצא בו כל הזמן אבל יותר מכך נמצאים בו האופטימיות והחמלה, ההומור והחברות המכילה. למרות הסוף הידוע מראש, העצוב עד בלי די, מרגיש/ה הקורא/ת שהכל באמת אפשרי, ש"אין יאוש בעולם". 

  

  

  

  

  

  

ללמוד לדבר עם צמחים - מרתה אוריאולס

Aprendre a Parlar amb les Plantes - Marta Orriols

מקטלאנית: יוסי טל

הוצאת הכורסא ומודן, ותשע נשמות 2022, 254 עמודים

זהו ספר שמתחיל לאט, ובהדרגה מתרומם ונוסק ובסוף נשארת תחושה של קסם עדין. 

ד"ר פאולה סיד היא רופאה בבית חולים, מומחית לילודים שחלקם שוקלים מאות ספורות של גרמים. היא בת 42, יש לה זוגיות יציבה ומספקת עם מָאוּרוּ, זוגיות של שגרה נוחה. פאולה פגשה במוות עוד בהיותה ילדה צעירה בת 7, כאשר התייתמה מאימה החמה, האוהבת. אבל כשהסיפור מתחיל - המוות מאד רחוק ממנה. הוא נשאר בה כזכרון עמום, והיא אומרת: "אנחנו היינו בחיים, המוות היה של אנשים אחרים." אלא שאז, מאורו מספר לה שהוא רוצה להיפרד ממנה, יש לו אהובה חדשה. היא בקושי מספיקה לעכל את הידיעה הזאת כשנוחתת עליה בשורה קשה חדשה. מאורו נהרג בתאונת דרכים. 

"אף שלא היה אָיום פחות בשל כך, המוות ההוא כן הודיע לנו על בואו, ובהודעה ההיא היה גלום מרווח הזמן שקדם לו, זמן לפרידות ולבקשות, לאפיסת כוחות ולהזדמנות להביע את כל האהבה. והיתה מעל הכל התמימות שבאמונה בשמים, המקום שאמרו לי שהיא נמצאת בו, והתום של שבע שנותי שהציל אותי מהבנת האמת הקשה והמוחלטת שבעזיבתה." עמ' 11

פאולה מתמודדת עם כפילות רגשית. מצד אחד, כלפי הסובבים אותה - היא ממש עכשיו איבדה את בן זוגה, והיא אבלה עליו, מעכלת את מותו. מצד שני משפחתה וחבריה אינם יודעים שבעצם נעזבה על ידו כבר טרם מותו, וגם עם זה עליה להתמודד. ולבסוף עליה גם ליצור לעצמה חיים חדשים. 

 הסיפור מסופר בגוף ראשון. בקטעים רבים פאולה פונה אל מאורו המת ומשוחחת איתו. אנחנו, הקוראים, כמו מקשיבים מהצד אך מאד מודעים למה שעובר על הגיבורה שלנו בפנים. 

"הייתי כל כך רוצה לדעת מה אתה חושב, אם לדעתך אני מגזימה, לדון איתך בכך עכשיו, כשאנחנו כבר לא שני אנשים שחולקים זה עם זה זכרונות משותפים...היית מרים את קולך כדי שאוכל לשמוע מהחדר השני ואומר שכן, פאולה, זה פרח ממשפחת המורכבים שגדל בקבוצות קטנות בשטחי המרעה האלפיניים ובאדמות טרשים גבוהות ברכסי ההרים האירופיים, לאונטופודיום אלפינום, את שומעת? ואני, בזמן שהייתי יושבת על המיטה ומסירה את הגרביים, הייתי מחייכת, לגמרי לבדי, ומפיקה את אותו קול שמזכיר את הרוגע,... עמ' 217

זהו מין ספר חרישי, הוא בעיני סוג של טעם נרכש. יש בו המון מקום למחשבה והמון רגש. דווקא הקשר של פאולה עם אביה המוסיקאי, המתקשה להביע רגשות, היה מאד נוגע בעיני. יש את הקשר שלה עם אנשי הצוות שלה, במיוחד עם פילי, האחות הותיקה והחכמה, עם נאצ'ו, חברו הטוב של מאורו, ואפילו עם קרלה המאהבת שלו, כל אלה יוצרים מן תחושה של שמיכה עוטפת ומכילה, של מנעד רגשי מיוחד. אפשר ואולי רצוי לקרוא את הספר הזה יותר מפעם אחת, יש בו רבדים שמתגלים לאחר קריאה נוספת. היופי הזה לא נעלם גם מהקוראים בעולם, שזכו, כמונו לפחות, לכריכות יפהפיות.

  

  

  

  

בוקר וערב - יון פוסה

 

Jon Fosse - Morgon og Kveld

מנורווגית: דנה כספי

הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים - סיפורת, 2021, 108 עמודים

"...לא ייאמן ממש, חושב אוֹלַי, (Olai) עכשיו ייצא תינוק, יוהנֶס הקטן אל אוויר העולם, כי בחשכת הבטן של מרתה ובחומה הוא גדל והיה לתינוק בריא וחזק, משום כלום הוא הפך לבן אדם, ברנש קטן, שם בתוך הבטן של מרתה צמחו לו אצבעות ידיים ורגליים ופרצוף, צמחו לו עיניים ומוח ואולי אפילו קצת שיער, ועכשיו כשאימו צועקת ומתייסרת הוא יבוא לעולם הקר הזה שבו יהיה לבדו, מופרד ממרתה... הוא יהיה בו לבדו תמיד לבדו ולבסוף, בבוא היום, בבוא יומו, הוא יתפורר ויהיה ללא כלום ויחזור למקום שממנו בא, מכלום לכלום,..." עמ' 11-12

ספר קטן, קסום. סיפור של חייו ומותו של יוהנס. את מה שקורה בין הלידה למוות אנחנו למדים דרך החלק השני של הספר, זה כמו נכתב בין השורות. הסיפור כתוב כרקמה עדינה ופיוטית, אפילו דתית במידה מסויימת, שמשאירה את הקורא.ת מהורהר.ת. מענג בעיני. 

יון פוסה הוא סופר חשוב ביותר בנורווגיה, אפילו הסופר שם, והוא גר בסמוך לארמון המלוכה. הכתיבה שלו מיוחדת, משפטים קצרים, חוזרים לעיתים, כמו שירה. זהו הספר הראשון פרי עטו שתורגם לעברית, ותודה לדנה כספי על כך. אפשר לשמוע ריאיון איתה על תרגום הספר בהסכת הזה, מתוך מה שכרוך, יובל אביבי ומיה סלע עם דנה כספי המתרגמת, החל מדקה 12:34

הבוקר והערב בשם הספר משולים, כמובן, אל ראשית החיים ולסופם. החלק הראשון של הספר מוקדש ללידתו של יוהנס. שנים רבות מדי לאחר לידתה של מגדה, בִּיתם של אוֹלַי ומרתה, קיוו השניים לילד נוסף שבושש לבוא. עתה מתרחשת הלידה המיוחלת והאב הנרגש מרגיש ויודע שמדובר בבן שיהיה דייג כמוהו וייקרא יוהנס. מכאן, במעבר חד, עוברים אל החלק האחרון של הספר. לכאורה, אין אמצע פה. אנחנו פוגשים את יוהנס כשהוא אלמן זקן, דייג לשעבר שחי מקצבת זקנה נוחה. הוא אב לשבעה, כשרק הבת הצעירה, סיגנֶה, נמצאת בקשר איתו ודואגת לו בערוב ימיו. יש לו חבר נפש, פטר, דייג כמוהו, שמעביר אותו חווייה אחת אחרונה, ומלווה אותו בה. קצת קשה לי לכתוב לכם על העלילה מחשש לספוילר אבל תאמינו לי, זהו ספר קטן גדול. מעדן ספרותי נהדר. יש בו קטעים ארציים מאד, וגם אחרים רוחניים, גבוהים, נהדרים ממש. 

אהבתי מאד.