דוקטור, בואי אצלי - מירה מגן

Next in Line - Mira Magen

הוצאת זמורה, 2025, 256 עמודים מודפסים

איזה ספר נהדר! השפה פשוט מלאכת מחשבת מענגת והעלילה מדוייקת, אינה מתפשרת ואינה מתייפייפת, היא סוחפת וקולחת, למרות שהמסופר בה בד"כ מורכב ולא קל. 

אני אוהבת את הכתיבה של מירה מגן, ותמיד מתפעלת מהעברית היפה שבה היא מפנקת את קוראיה. כל פעם נראה לי שהספר האחרון שלה שקראתי הוא הטוב ביותר, וזה אינו יוצא מן הכלל. 

גליה אושרי היא רופאה המטו-אונקולוגית בבית חולים. היא רווקה דתייה, והיא אחת משלוש אחיות נשואות ואימהות לילדים מבית מסורתי. גליה נמצאת בזוגיות פושרת (מצידה) עם קולגה שלה, רופא בכיר יותר במחלקה שלה, ששמו ענר. ענר הוא אלמן ויש לו שתי בנות פעוטות, והוא בטוח לגמרי בקשר ביניהם.

חולים רבים יש במחלקה בה עובדים גליה וענר, והעבודה בה היא מואצת תמיד ומלחיצה. מן הסתם, זהו עיסוק בעניינים של חיים ומוות. שניהם מוכרים כרופאים מקצועיים ביותר, שאינם מניחים לרגשות שלהם להיות חלק מהטיפול בחולה. זה מה שמצופה מהם הן מהחולים ובני משפחותיהם והן מהצוות הרפואי שסביבם. גליה נשארת מחושבת ומקצועית מול כל החולים, גם מול מי שמאשימה אותה בקול גדול במותו של בנה הקטן. היא נדרשת להיות כזאת גם מול בני משפחתה שמציבים בפניה אתגרים לא פשוטים. 

"רציתי להניח יד על בטנה ולנחם את היצור המתהווה, מוחו טרם הושלם, ריאותיו עוד לא בשלו והן צנופות עדיין ומכורבלות זו אל זו. הייתי אומרת לו שיחד עם זקיקי השיער והציפורניים שהוא מצמיח, שיצמיח גם כנפיים קטנטנות שימריאו אותו הרחק וגבוה מעל כל השִיט העכור והכעור הזה, הייתי אומרת לו, תקשיב לי טוב עוּבָּרצ'יק, הרחם הוא פונדק דרכים, אתה לא חייב לו כלום בשנייה שאתה יוצא." עמ' 137

אבל יום אחד מגיע למחלקה נער חולה אנוש מלווה באביו הכריזמטי, והם מערערים את שיקול דעתה. הקשר בין גליה לענר מושפע מכך והספר סוחף את הקורא בכוח משיכה בלתי רגיל אל ההחלטות שיתקבלו ביניהם ואל מה שקורה לגליה מבפנים כשהיא מנתחת בצורה בהירה וללא הנחות את רגשותיה.

הספר מציג בפנינו תככים שקורים בבית החולים, מאיר את המורכבות שבחיי המשפחות ברוכות הילדים ובמיוחד את ההתמודדות של רופאים ורופאות בעבודתם המפרכת. 

בשתי מילים: מעדן ספרותי. 

"סיפרתי לה שלפני יומיים קניתי צרור ירוק של פרחי נץ החלב, ניצנים בוסריים זעירים סגורים, רכובים זה על גבי זה, אסופים אל גבעולים גסים. אתמול שני פרחים כתומים ראשונים פקעו את קליפת הניצן והנצו, הבוקר נוספו שלושה ובהמשך הימים יהיו כנראה עוד. מישהו יכול לנבא מי מגולמי הפרחים האלה יצליח להרחיב את פתחו, לקרוע לו מוצא ולפרוח? ומי יישאר מקופל וצנוף במעטפת שלו, יצטמק ויכמוש בתוכה?" עמ' 199

לבן מכבסים בתשעים מעלות - ברוניה ז'אקל

Belo se Pere na Devetdeset - Bronja Zakelj

מסלובנית: שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, מודן, 2026, 256 עמודים

קוראים לך מיטה, ואני קוראת לך אמא. כמה שאת יפה וכמה שאת שלי." עמ' 11

זהו מעין מכתב שכותבת ברוניה, שבתחילת הספר היא ילדה בת 6, ובסוף אישה בוגרת, לאימה החסרה. הספר מלווה את התבגרותה, בפכים קטנים, לכאורה תיאורי שגרה של לחם ומלח, המתוארת פה ברגישות, גם בכאב אך גם בהומור. המון תמימות ילדותית יש כאן, לצד ראייה רגישה ומדוייקת של הילדה. ברוניה רואה ומצביעה על דברים כהוויתם, מה שמבוגרים רוצים לפעמים להחריש. יש דברים שאסור לומר אותם בזמן ובמקום שהיא נמצאת בו, ואנחנו איתה.

זה מתחיל כסיפור תמים אבל מתפתח ונוגע בכאבים, פיזיים ונפשיים, של מחלה ואובדן, ושל בדידות. 

הספר מתחיל ביוגוסלביה בתקופתו של טיטו. סלובניה היתה אז חלק אוטונומי בממלכה הזאת שאיחדה כמה עמים סלאביים. ב- 1991 הכריזו קרואטיה וסלובניה על עצמאותן. סלובניה, שרוב הספר מתרחש בה, היא היום  רפובליקה המצורפת לאיחוד האירופי ולנאטו. 

"אז אני מאמינה שלויזה לא ראה את דדה, ומאמינה שהוא גם לא ראה אותי, כי הייתי אז קטנה מאד, וכשאתה קטן מאד, לפעמים מישהו לא רואה אותך. כי אם הוא רואה אותך, הוא אוהב אותך, כי כשאתה קטן מאד, כולם אוהבים אותך. אבל אני לא אומרת כלום, רק מתכרבלת בחיקה הגדול, הרך והפרחוני, והיא לוחשת לי לתוך השיער, "פרפר שלי, פרפר זהב קטן שלי."" עמ' 40

ילדותה  הנעימה של ברוניה ז'אקל, המלווה בשעשועים עם אחיה, סבתה ואימה הנערצת, נקטעת באחת כשאימה נעלמת מחייה. ברוניה מדברת אל אימה ומשתפת אותה ברגעים בחייה, בצל האירועים המשמעותיים ביוגוסלביה ואח"כ בסלובניה, עם האוכל המיוחד, המקומות השונים, והיחסים במשפחה המורחבת והחברים. זה מגיע עד הפרטים האישיים ביותר. אנחנו מלווים את ברוניה וחווים יחד איתה את בדידותה, למרות שרוב הזמן היא מוקפת במשפחה וחברים רבים. ברגישות רבה היא מעבירה אלינו בספר האוטוביוגרפי הזה, את היותה בלתי מובנת גם על ידי האנשים הקרובים ביותר אליה, ע"י אביה המתנכר לה גם בשעות שהיא הכי צריכה אותו, וגם על ידי כל אלה, שגם אנחנו מכירים כאלה אולי, שבוחרים לברוח מהאמת, לייפות אותה או להתכחש לה. אנחנו מכירים, הרי, את אלה שאומרים לך שהכל יהיה בסדר גם כשאתה יודע שלא. זה לא מנחם, זה רק מתסכל אותה ומדגיש את בדידותה בתוך הסיטואציה.

הקורא מתלווה אל ברוניה, אל הזוגיות שלה עם אורבן, אל היחסים המיוחדים עם אחיה רוק, עם סבתה האהובה והמכילה מכולם המכונה דדה, ואל בני משפחתה וחבריה במעגלים השונים. לכל אחד מהם יש דרך מיוחדת לו להתמודד עם מה שמוצב לפניו בסביבה ובחייה הקשים של ברוניה. אימה החסרה נמצאת שם כל הזמן, והגעגוע אליה נוכח בכל רגע בחייה.

זהו ספר מאד לא קל, לא בטוחה שהוא נכון לבעלי בטן רגישה, אבל מי שבוחר בו, לא יוכל לעזוב אותו עד הסוף, ויזכה בחוויה מזוקקת מיוחדת מאד. זהו ספר שונה מאד מכל מה שהכרנו, הוא פשוט וכן ויש בו המון רגעים קטנים יפהפיים של יום יום, שמצטרפים לחווייה גדולה ונהדרת. 

למטה תראו את הכריכות האחרות שהודפסו בעולם. להפתעתי, לא מצאתי הוצאה מערבית של הספר, אך הוא עובד בימים אלה לסרט קולנוע. 

  

  

 

 

ברבורים שחורים - יורם רומם

Black Swans - Yoram Romem

הוצאת ניב, 25, 369 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

ראשית, גילוי נאות: המחבר הוא חבר ותיק של המשפחה שלי. הוא חברו הטוב של אחי עופר ז"ל מקורס טיס ואחריו. קראתי את הספר הקודם של יורם רומם ואהבתי מאד. 

רציתי לקרוא את הספר הזה כי ידעתי שהאיש מעניין, ושכדאי לשמוע מה יש לו לומר. קצת חששתי מהנושא הראשי, שמדבר על אחורי הקלעים של חברת הייטק. יְלָדַי עובדים בחברות כאלה ובכל זאת אני יודעת מעט מאד על הצדדים העסקיים שם. 

זהו סיפור על חברה ישראלית שממציאה מוצר שמדליק אור אדום ומתריע על מצבים רפואיים מסכני חיים. 

הסיפור מתחיל מקטע בסיפור חייו של יורם, המכונה כאן יואב. הוא נמצא בדיסלדורף בעיצומם של החיים, עבודה, משפחה, לימודים, כשלפתע מחצית גופו קורסת ומשתתקת. כנווט קרבי לשעבר בחיל האוויר הוא יודע שבמטוס יש נורות אזהרה וכשהתקלה חמורה נדלקת נורת "מאסטר קושן". יואב, הגיבור הראשי בספר, יחד עם שותפו אמוץ, רוצים להמציא מין מאסטר קושן כזה לגוף, שיתריע על מצבים רפואיים קריטיים, בזמן, כדי להספיק ולהציל את המצב. החלום הזה מלווה את יואב זמן רב.

"ברבורים שחורים" הוא מושג שמשמעותו אירוע קרדינלי שמשנה סדרי עולם. ברבור שחור כזה קרה לכולנו בתקופת הקורונה. ברבורים שחורים כאלה קרו גם לממציאים הישראלים כאן שרצו להציל את העולם עם גופיה נלבשת שתתריע על אירוע לבבי, מבלי לאלץ את הלובש אותה לשנות את שגרת חייו.

המצאה כזאת צריכה להישען כלכלית על גורמים רבים. היזמים פנו לסין. סין מתנהלת בצורה שונה מאד ממה שאנו רגילים במערב, וכאן נתקלה החברה בברבור שחור ראשון. הקורונה שסגרה את העולם היתה הברבור השני. בשליש השלישי של הספר פוגשים עוד ברבור שחור - מחלתו הקשה של יואב. גם כאן כמו בחלקים אחרים של הספר מה שמציל את המצב הוא מחקר מעמיק ושאיפה לידע, וזה תמיד מעניין. וגם כאן מואר המוטו, שאם אתה רוצה ומאמין, עליך לעשות כל מה שניתן כדי להשיג את המטרה שלך. 

כאמור, אני מבינה קטנה מאד בעסקים ובתככים כלכליים ולכן החלק הזה בספר קצת דשדש לי, אבל עד האמצע ומן השליש השלישי הוא היה מרתק. מאד בער לי לדעת מה קרה בסוף, והכי חשוב היה לי לדעת מה קרה ליואב. אני לא מתכוונת לעשות כאן ספויילר, חלילה. תצטרכו לקרוא ולגלות בעצמכם. כדאי לכם.

מומלץ. 

 

נראה בסדר מבחוץ - איילת פרטוש עבו

Untarnished - Ayelet Partush Abbou

עריכה: מירי רוזובסקי

הוצאת שתיים, 2024, 240 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

"וכך יצא שנשארתי עם אבא פחות לילות בהשוואה לשחר, עידו ואמא, והגעתי בעיקר להחלפת המשמרת בבוקר. כך גם יכולתי להחליף מילה או שתיים עם הרופאים הבכירים בבוקר ולעדכן את יתר בני המשפחה שהשפה הרפואית היתה זרה עבורם. אלא שלא הבאתי בחשבון את הזרות שבחיבור השפה הרפואית ביני לביני בכל מה שקשור לאבא." 

ענבל היא רופאה מתמחה שעסוקה בלימודים מפרכים לקראת הפיכתה לרופאה בכירה. היא נשואה לדרור ואם לשלושה ילדים. היא אחותם של שחר ועידו, היא ביתה של נורית אבל יותר מכל היא קשורה בקשר נפש לשלומי, אביה. 

שלומי הוא מנהל מוסך, מקצוען לעילא, שנושא בחובו טראומה קשה ממלחמת יום הכיפורים, שם היה מוצב כחייל בגולני, שיחד עם חבריו לחם על כיבוש החרמון. 

איילת פרטוש עבו נכנסת ללב המאפליה השוכנת בנפשו של אביה, שמבחוץ הוא איש חזק וכל-יכול, אבל בפנים יש פצע שלא הגליד, שהוליד עם הזמן סרטן גרורתי בגופו. אביה החזק והבלתי מנוצח מבחוץ  של ענבל, פתאום זקוק לה. הוא מנסה מאד לסרב לעזרה, שומר מכל משמר על סודו, ומקפיד להחזיר אותה למחויבויותיה האחרות כלפי בעלה וילדיה.  כי מול ההתמודדות המקצועית של ענבל הרופאה במחלת הסרטן של שלומי, יש את ענבל הרעיה והאם, שבעלה וילדיה זקוקים לה ומנסים להגיע אליה, לא תמיד בהצלחה. היא מאשימה את עצמה, נתונה במצב מתסכל של חוסר, שאי אפשר להצליח בו. 

כרופאה פוגשת ענבל חולים רבים, מטפלת בהם בכלים המקצועיים שלה, ויודעת מה לעשות ומה לומר. אבל מול אביה היא חווה את המקום חסר האונים של מטופליה ומשפחותיהם.   

"ועכשיו, אחרי שחשבתי שאני מבינה מה המטופלים שלי הרגישו מול המילים החותכות שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר. שלמרות שחשבתי שזו הדרך הנכונה לספר, להנחית את הגרזן באבחה חדה ולא להשאיר מקום לספק, עכשיו הבנתי שאין שום דרך נכונה לספר."

הספר כתוב פעם מפיה של ענבל:  "ועכשיו, אחרי שחשבתי שאני מבינה מה המטופלים שלי הרגישו מול המילים החותכות שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר. שלמרות שחשבתי שזו הדרך הנכונה לספר, להנחית את הגרזן באבחה חדה ולא להשאיר מקום לספק, עכשיו הבנתי שאין שום דרך נכונה לספר."

ופעם מפיו של שלומי: "בבוקר אני יוצא ראשון מהבית. לפני שההורים יראו לי את העיניים של הלילה. אם יהיה לי מספיק מזל אני אתעייף מספיק כדי שלא אצליח אפילו לחלום בלילה הבא."

הספר נשען על מחקר ויומן מלחמה על אנשי הגדוד, תוך איזכור שמות אמיתיים של מי שנטל חלק בקרב ההוא - חיילים ומפקדים שהיו עם אביה של המחברת. הספר הגיע אלי לקראת יום כיפור, ולמרות הקושי האישי שלי לקרוא, מחד על מלחמת יום הכיפורים שאחי ורבים מחברי הטובים איבדו בה את חייהם, ומאידך על ההתמודדות עם מחלת הסרטן - הספר זרם וקלח במהירות. הוא כתוב מעניין ורגיש, וגרם לי לדמוע לא פעם. הוא מציג באופן שלא פגשתי עד כה בספרות, את ההתמודדות של רופאים מן הצד השני - זה של החולים - וכן את  עומק ההתמודדות של הלומי הקרב שמנסים בהצלחה חלקית בלבד, להציג תדמית חזקה ושלמה של גברים שמשפחתם יכולה להישען עליהם. 

 מומלץ מאד. 

מאה השנים של לני ומרגו - מריאן קרונין

The one hundred years of Lennie and Margot - Marianne Cronin

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת כנרת, זמורה, 2023, 318 עמודים כולל תודות

"הלכתי לפגוש את אלוהים כי זה אחד הדברים היחידים שאני יכולה לעשות פה. אנשים אומרים שכשאת מתה, זה מפני שאלוהים קורא לך לחזור אליו, אז חשבתי שנוכל לגמור עם ההיכרות מבעוד מועד." עמ' 8

לני פטרסון היא נערה משבדיה בת 17, חולה סופנית. מרגו היא אישה בת 83. שתיהן מאושפזות בבית חולים "פרינסס רויאל" בגלזגו. לני מרותקת למיטתה והמקום היחיד שאליו מרשים לה להגיע הוא הקפלה של בית החולים. בקפלה היא פוגשת את האב ארת'ור, אותו היא שואלת שאלות קשות על אלוהים ותפקידו בעולם. לא תמיד הוא יכול להשיב לה תשובות ענייניות אך הוא תמיד מכיל את תסכוליה ואת גישתה המיוחדת והמשעשעת לדת ולאמונה. 

כשלני מחליטה למרוד ולצאת מהמיטה היא מגיעה לחדר הוורד, חדר האמנות לחולים, שם רק לחולים פשוטים מותר להיות וממש לא לאלה ה"טרמינלים". ושם נמצאת פיפה, האחראית הרגישה על מה שקורה בחדר הזה. 

"איך אפשר לתאר את פיפה? פיפה היא אדם מהסוג שהיה נותן מטבע לאדם זר בתחנת רכבת כדי שיוכל להשתמש בשירותים. אדם שאינו מפחד מהגשם ונהנה מצלי של יום ראשון. אדם מהסוג שנראה כאילו יכול להיות לו כלב, אבל בעצם אין לו." עמ' 34

בחדר הוורד לני פוגשת את מרגו דוצֵ'רטי-מַקרֶה-ג'יימס, מורדת אף היא, שחושבת תמיד מחוץ לקופסה. והן מתיידדות. מרגו העדינה, הערכית, המיוחדת כל כך מוצאת עצמה, לאחר שבעלה נטש אותה, יחד עם מינה, חברת נפש אהובה - במעצר. בבית החולים מספרת מרגו ללני את תולדותיה, את הסיפורים היפים של חייה הארוכים, וגם לני מספרת את סיפור המשפחה שלה, על אימה החסרה, על אביה שמתקשה לבוא לבקרה, וגם על השמחות הקטנות שליוו את חייה הקצרים. הן מחליטות לצייר מאה ציורים, כמניין המשותף של שנותיהן.

הספר הזה הזמין אותי מיד כששמעתי עליו. אחר כך גם רותי ויפעת המליצו. קראתי אותו כספר מודפס, אבל במיוחד - הקשבתי לו בשפת המקור במבטא סקוטי בשני קולות. הוא המיס אותי. אהבתי את הדמויות, את הסיפורים לאורך השנים, סיפורים מפתיעים בהתחשב במי שחווה אותם. סיפורים המחברים את הקורא/ת אל לני, מרגו, האב ארת'ור, פיפה ופול הסניטר, זה שמגבה את לני מול האחות המפחידה ג'קי. 

זהו ספר שמתרחש בבית חולים כשהמוות נמצא בו כל הזמן אבל יותר מכך נמצאים בו האופטימיות והחמלה, ההומור והחברות המכילה. למרות הסוף הידוע מראש, העצוב עד בלי די, מרגיש/ה הקורא/ת שהכל באמת אפשרי, ש"אין יאוש בעולם". 

  

  

  

  

  

  

סולו - מורן פרידמן

 Solo - Maureen Friedmann

הוצאת שתיים, 2023, 

202 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

לזכותה של הסופרת ייאמר שהספר הזה תפס אותי בגרון ממש מהעמוד הראשון, למרות שהתיאור הראשוני הוא מצוקה של אישה בשמירת היריון. זה נשמע כל כך קשה (כמו שזה כנראה באמת) שהרגשתי מין יובש בגרון. הרגשתי את חוסר האונים של מי שחייב להישאר במיטה ולא לזוז כמעט בכלל. עכשיו, כולנו יודעים שלצאת מהפוך הנעים זו מלכודת. אבל כאן זה נראה כל כך קשה, כל כך בלתי אפשרי...

נלכדתי בעלילה הזו ולא היה לי סיכוי.

ילדות, טיול אחרי צבא, ואז תל אביב של עכשיו. שתי חברות, גילי וסולו. גילי מספרת לסולו הנעדרת את מה שקורה לה ולהן כשאנחנו הקוראים מקשיבים מן הצד. גילי, זו שאנחנו איתה בבית - ולרוב אפילו במיטה הרבֵּה  לאורך הספר, נשואה לנדב וברחמה עובָּר משותף שלהם. היא ילדה טובה ממשפחה טובה, צופים, צבא, טיול להודו, כל הסיפור. סולו - סול - היא בת לאישה חולת נפש, שהיתה פעם מישהו ועכשיו היא מסוממת, שדופה ואבודה, אֵם לא מתפקדת. חיים מן היד לפה. אבל סול היא כריזמטית ויפה, יש לה את העיגול ההוא מעל הראש. גילי והיא חברות נפש מילדות, קשר של נפש תאומה. אבל בטיול ההוא להודו גילי פוגשת את נדב ומתאהבת בו. נדב לא ממש משתף פעולה בכיוון רומנטי למרות שהוא מחבב אותה בהחלט, והם שותפים מצויינים לטרק בנפאל. לסולו יש בן זוג, אביחי, שאותו היא אוהבת, אבל גם עם נדב נחמד לה להיות מעת לעת. 

גילי מתייחסת אל סול בסוג של הערצה עיוורת. לכאורה הן רואות זו את זו בשקיפות נפשית ורוחנית מלאה, אבל אמיתות מסויימות מוכמנות על ידי גילי ולא מובאות אל קדמת הבמה במערכת היחסים שביניהן. התחושה שלי כקוראת היא שגילי מנוצלת ע"י סולו, היא ששה לרצות אותה, גם כשזה חובט בפניה. אבל גם אם זה מתוך סינוור רגשי, או סוג של בחירה, עדיין גילי היא האנדרדוג פה והפגיעוּת שלה מאד כואבת. 

אנחנו מכירות מערכות יחסים כאלה ופוגשות אותן פה ושם, גם כשלאו דווקא גבר הוא מה שנמצא על קו המשווה. זה כל כך מורכב. זה כל כך מעניין. 

מערכת היחסים בין גילי לסולו משתנה עם הנסיבות. סולו נעלמת פתאום, ולאחר שהיא חוזרת, גילי לא בטוחה שהיא רוצה לשוב לאותו סוג של קשר. מצד שני היא לא מרשה לעצמה להרפות. "אני חייבת להפסיק לחשוב עלייך. אני לא יכולה להפסיק לחשוב עלייך." עמ' 264

מה גרם לסול להיעלם, ומה גרם לה לחזור? ואיך זה ישפיע על מערכת היחסים ביניהן?

אני לא מתכוונת לגלות לכם את כל זה. במיוחד מכיוון שהספר כל כך מושך ונקרא מעצמו, וגם כל כך הרבה תחשבו עליו לאחר הקריאה, שחבל לי לקלקל. אהבתי גם את הכתיבה המיוחדת כמונולוג המופנה אל קהל של אחת. 

מומלץ. מאד מאד. 

 

ניצוצות של אהבה - קתרין סנטר

 

.

Things You Save in a Fire - Katherine Center

מאנגלית: דנה טל

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2022

389 עמודים מודפסים, נקרא בקובץ דיגיטלי

אחרי שהמלצתי לכם פה  על הספר צעדים קטנים של אהבה של קתרין סנטר, וכמו שאיימתי אז, שאם יתורגם עוד ספר שלה אני אתייצב, אז כך אכן עשיתי. הבטחתי ולכן אקיים. זה שוב ספר קליל ומתוק, רומן רומנטי, אבל כזה שכיף לקרוא וכן, כמובן שהם מתחתנים בסוף. אם זה לא היה הסוף זה היה ספר מסוג אחר כנראה. אז אין טעם להתנפל עלי בעניין הספוילר פה.

הגיבורה, קייסי האנוול, היא לוחמת אש ממש טובה. לא סתם אחת מן השורה, אלא מי שזוכה באות הגבורה של מחלקת כיבוי האש של אוסטין, לאחר שהצילה ילדים מאוטובוס שהיה מעורב בתאונה. מי שנותן לה את הלוח המכובד הוא לא אחר מאשר הית' תומפסון, מי שאחראי לטראומה שהיא נושאת עימה מגיל 16, מיום ההולדת שלה. ממש באותו היום, אימה עוזבת אותה ואת אביה לאנחות ונוסעת אל בן זוגה. כשהית' מטריד אותה במהלך הטקס היא מכה אותו, ונדרשת על ידי המפקדת שלה להתנצל. היא מתנגדת לכך והאפשרות היחידה שנוצרת עבורה היא לעזוב. אבל קייסי מכורה לתפקידה ככבאית ופרמדיקית. בניגוד לרצונה היא  עוברת לתחנה אחרת במקום מגוריה של אימה, לה לא סלחה וממנה התנתקה בעשר השנים האחרונות. 

היא מתחילה דרך חדשה במקום שבו מזלזלים בנשים וביכולת שלהן להיות יעילות, ולמרות ההמלצות שהתקבלו עליה כל הצוות משוכנע שהיא תתנהג כמו אישה רגשנית. קייסי נחושה להוכיח את עצמה, בלי רגש, בלי לתת לעצמה הנחות ולהצטיין גם יותר מהגברים שבחבורה. אבל יחד איתה מגיע לתחנה בחור חדש, טירון, והוא מקשה עליה מאד מאד להתנהל על פי מה שקיבלה על עצמה.

זהו ספר טיסות קליל עם תבלון קל של קיטש אמריקאי. יש בו מתח, בעיקר לקראת הסוף, שריפות שמסכנות חיים, אהבה כמובן, חברות של לוחמים, סיפור נעורים לא פתור, יחסים מורכבים בין בת לאימה, חברות נשית קשוחה אך גם רגישה. למדתי ממנו הרבה על פעילויות והתנהלויות של מכבי אש שאני, לפחות, לא היכרתי, כמו גם על סוגים שונים של ספורט אתגרי. ספר עם ניחוח פמיניסטי, חמוד מאד, ומומלץ.

 

אמנות נהיגת המירוצים בגשם - גארת' סטיין

אמנות נהיגת המירוצים בגשם - גארת' סטיין

The Art of Racing in the Rain - Garth Stein

תרגום: יצחק ורדי

הוצאת כתר 2009, 284 עמודים

שום סיכוי שהייתי אפילו מסתכלת על ספר עם הכותר הזה. אני יודעת שאתם מאמינים לי כי לדעתי גם אתם לא הייתם בוחרים בו מכל הספרים. מה לנו ולמרוצים - בגשם או בשמש או בכלל...אבל אז ראיתי את התמונה הזו שהזכירה לי את פלורה, הגולדנית שלנו שנעלמה לבלי שוב, ועודני מחפשת אותה בין הגולדנים שאני רואה, למרות שאין שום ספק שהיא שוכנת עפר זה מכבר. יש לציין שזכיתי בספר בהגרלה, כנראה בזכות פוסט שכתבתי על הכלבים שליוו את ילדותי ובגרותי. 
בתמונה מופיע המסַפֵּר של הספר - אנצו. הוא לגמרי המספר. זה לא עובר בשום שלב להיבט של המבוגר או הילדה שלידו. זה נטו הוא וזה מקסים בעיני. השם אנצו (Enzo) בא משם של מכונית מרוץ פרארי, (למטה הנחתי לכם תמונה שלה, כמובן באדום בוהק), כנראה די שווה. אני יכולה לספר לכם על זה רק ממקום של בורות גמורה בתחום המכוניות הללו, ובכלל בתחום של כל מה שרץ או אפילו ממַהֵר כשלא חייבים.
עכשיו, אני יודעת שחם לכם, גם לי. וגם נמאס לכם מאד מהאוגוסט הזה שזקני צפת בטח אמרו עליו... 
ולכן אני מציגה בפניכם את הספר החמוד הזה, שלא יצריך הפעלה כבדה של התאים האפורים בקומה העליונה, ובכל זאת מרגיש נעים ורגיש, לא נמוך מידי ומלא ברוך ואהבה. בקיצור, גשם מרענן לימים החמים.
אנצו הוא כלבו האהוב של דֶני סוויפט, נהג מירוצים שמתמודד עם הצלחות וכשלונות, ומנהל חיים לא פשוטים. יש לו, לדני, אשה ובת אהובות, ועליהם ועל עוד דמויות מספר אנצו מזוית אוהבת, בראיה פילוסופית רחבה, עם המגבלות של היותו לא-אדם, ועם האפשרויות שיש בידו ככלב המשפחה. אני לא הולכת להתיש אתכם עם העלילה כאן, תקראו לבד. הוא מאד מתאים לעכשיו, וכיף לקרוא אותו. לא נעשיתי מומחית למכוניות מירוץ כי בקטעים האלה, שיישאר בינינו, טיפה חיפפתי בקריאה. אבל מכל השאר נהניתי ברמה שמצדיקה עד מאד הבאת הספר אליכם הביתה. 

"מחוות גופניות הן כל מה שיש לי; לעיתים הן חייבות להיות דרמטיות. מדי פעם אני חוצה את הגבול אל צד המלודרמה, אבל אני עושה זאת בעל כורחי, כדי לתקשר בבהירות וביעילות, כדי שכוונתי תובן כהלכה." עמ' 9
"במונגוליה, כשכלב מת, הוא נקבר גבוה בהרים כדי שבני אדם לא יוכלו לדרוך על קברו. אדונו של הכלב לוחש באוזנו את משאלתו, שהכלב ישוב בחיים הבאים שלו כאדם....לפני שהכלב יתגלגל לאדם זוכה נשמתו בחֵירוּת להסתובב על האדמה ולרוץ על פני מישורֵי המדבר ככל שתחפוץ." עמ' 93

יש סרט. כן. כנראה מקסים. תלחצו כאן ותוכלו לראות את הטריילר.

      

      

      

      

תגידו לזאבים שחזרתי הביתה - קרול רבקה בראנט

תגידו לזאבים שחזרתי הביתה - קרול רבקה בראנט
   Tell the Wolves I'm Home - Carol Rifka Brunt
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
הוצאת אחוזת בית 2016, 403 עמודים

אתם לא מתארים לכם כמה זמן לקח לי למצוא את הזאב בתמונה הזאת. יעלי מצאה מיד. אתם מצאתם?

בסניף אחד של סטימצקי לא היה את הספר, ואמרו שכן, הם יודעים מה זה, זה ספר נוער נכון?
אז כן, אפשר לומר כך, כי המספרת, ג'ון (June) היא בת 14 כשהסיפור מתרחש, אבל השפה בשום אופן אינה מתיילדת, וכמובן שהיא עשירה בהגיגים יפים שהייתי רוצה לשמור לעצמי, והלואי שהייתי חושבת עליהם בעצמי..."כל כך הרבה שכבות של מבוכה היו ברגע הזה". עמ' 228 וגם:"את לא יודעת? זה הסוד. אם אתה מקפיד להיות תמיד מי שאתה רוצה להיות, אם אתה מקפיד תמיד להכיר רק את האנשים הכי טובים, אז לא אכפת לך גם אם תמות מחר" עמ' 230.
שני הוריה של ג'ון הם רואי חשבון ויש תקופה בשנה, שהיא מכנה "עונת המס" שבה היא ואחותה גרטה הן סוג של "יתומות קש". יוצאות לבד להסעה לבית הספר, מחממות לעצמן אוכל במיקרו וכאלה...לעומת זאת בשאר ימות השנה ההורים הם אכפתיים וקשובים. אבל גרטה, פעם היה ביניהן קשר עמוק ומאד משמעותי (מאד משמעותי בסיפור), ואז פין, הדוד האהוב כל כך והסנדק של ג'ון, נפטר מאיידס. (זה לא ספוילר, זה קורה די מהר בתחילת הספר.) עכשיו, תחשבו על איידס בשנות ה-80. מגפה חדשה, מפחידה ביותר. לוקים בה הומואים בלבד. צריך ממש להיזהר שלא יקרה מגע עם אלה. ויש אשמה גדולה הרובצת מעל החולה וסביבתו הקרובה. מה עושים עם זה? מה מותר? מה אסור? ואיך יוצרים קרבה לאדם כל כך אהוב, ממש נפש תאומה, כשיש כל כך הרבה פחד ברקע? "לא משנה מה לבשתי או כמה ניסיתי להיראות מגניבה, ידעתי שאני כאילו מסתובבת עם שלט שכתוב עליו וסטצ'סטר. אבל לא כשהייתי עם פין. פין היה כמו כרטיס כניסה למועדון העירונים האמיתיים". עמ' 232
אז גרטה, שהיא בת 16 ומתבגרת טיפוסית, מתרחקת. מצד אחד היא רוצה מאד לקרב אליה את אחותה ומצד שני - כל כך לא. כי ג'ון היא סוג של חנונית, בוגרת לגילה, מתלבשת כמו מבוגרת, חצאית ארוכה וחולצה סגורה... 
ג'ון מתחברת בחשאי עם ה"חבר המיוחד" של פין, טובי, שבני משפחתה כועסים עליו כי הוא כביכול אשם במחלתו ומותו של פין. את הסוף המפתיע כמובן שאין בדעתי לספר לכם. מה גם שהספר הוא מין כזה ששווה לקרוא אותו לאט לאט. בכל החנויות שחיפשתי אותו לאחר שקראתי, נדלקו המוכרים והחליטו לקרוא גם. דבר אחד הפריע לי קצת, וזה שהספר מודפס על דפים דקים או שההדפסה כהה מאד ויוצא שקצת רואים את הדף הבא דרך הדף שקוראים. אבל, בינינו, זה לא מה שימנע מאיתנו את החוויה המדהימה שבלקרוא אותו.
"פין היה במצב רוח כל כך טוב באותו יום. זה הזכיר לי איך מרגישים בשנייה שגומרים פאזל ענקי, כזה עם אלף חלקים קטנטנים שכולם נראים כמעט אותו הדבר... שמח בסוג כזה של שמחה."  עמ' 127
"או שפשוט לא היה אכפת לה. אולי פשוט לא הייתי שווה את הטרחה. הלכתי לישון עם המחשבה העצובה הזאת, וכשהתעוררתי בבוקר, היא עדיין הייתה שם, כמו חור שחור וקר באמצע הכל."255
"באמת לא הבנתי למה אנשים עושים תמיד דברים שהם לא אוהבים לעשות. החיים נראו לי תמיד כמו מנהרה שהולכת ונהיית צרה. כשאתה נולד, המנהרה ענקית. אתה יכול להיות כל דבר. ואז, כאילו ממש שנייה אחרי שאתה נולד המנהרה נהיית צרה בחצי. נולדת בן, אז כבר ברור שלעולם לא תהיה אמא......ואז אתה מתחיל לגדול, וכל דבר שאתה עושה סוגר את המנהרה עוד קצת..." עמ' 285
ואחרון חביב: "הבית הוא הבית הוא הבית." עמ' 395
הספר, כאמור, מלא פנינים. כשקראתי אותו שוב בשביל הפוסט הזה הוא נראה פחות או יותר כמו מניפה בגלל כל הסימניות ששמתי בו. אבל חסתי עליכם, והשארתי לכם עוד המון למצוא לבד.

אביעד קיסוס המליץ על הספר הזה כאן, בדקה 45:43 בתכנית הבוקר של טל ואביעד, וכן, גם אני חושבת שאסור לפספס את הספר הזה.