עם הנהר הביתה - האנה ריצ'ל

The River Home - Hannah Richell

מאנגלית: דורית בריל-פולק

הוצאת תכלת, 2021, 330 עמודים מודפסים

הספר הזה היה מונח על המדף אצלי המון זמן. המון. שנים. מי שקרא אותו בספרייה שלנו אהב אותו מאד, אמרו שהוא עצוב אבל נהדר. אבל הוא לא הזמין אותי עדיין. גם היו ספרים אחרים שנדחפו, אתם יודעים איך זה. 

ופתאום הוא הגיח. אז התחלתי ונשאבתי, ולכן אני פה, בשביל לספר לכם למה כדאי.

משפחה של אבא מחזאי מצליח, אַם עקרת בית ואח"כ - סופרת של ספרים רומנטיים-אירוטיים, ושלוש בנות: איב, לוסי ומרגו. הם חיים ביחד, כשלכל אחד מהם יש את האופי המיוחד לו. הסיפור מתחיל באהבה גדולה של האם והאב. אבל האב, טד, מתקשה פתאום לכתוב. האם, קיט, מתקשה להיות אֵם לביתה הצעירה, אז היא בורחת לכתיבה של רומנים שהילדות מתביישות בהם. אבל הספרים ממלאים את עולמה של האם, ואת מצבה הכלכלי של המשפחה.

היחסים בין ההורים מתדַּרדרים, עד שטד עוזב את הבית. יש לו בת זוג חדשה, שמכילה אותו וגורמת לו להצליח שוב.  ואז קורה משהו שגורם לבת הצעירה, מרגו, לברוח מהמהמשפחה האהובה, ומהבית שלה, ששוכן ליד הנהר ויש בו צמחים ופרחים, טבע נהדר, צבעוני וקסום. היא בורחת כשהיא אפופה ברגשות אשם קשים, וגם כעס, וחיה שנים רבות הרחק מהם ובמנותק.

 

אבל אז נקראת מרגו, שלא בטובתה, לחזור לבית ילדותה, לפגוש שוב את משפחתה, ולהתעמת עם אימה שכועסת עליה מאד. כולם הולכים בין הטיפות, חוששים להכאיב ולהעיר שדים מרבצם. הסיבה המוצהרת היא, שלוסי האחות השובבה ומלאת החיים עומדת להינשא. גם כאן יש סוד שצריך להיחשף. גם כאן יש רגשות - מוחרשים או גועשים, של כעס, של כאב וגם של אהבה גדולה.

הספר כתוב ברגישות עדינה והעלילה קולחת. הדמויות מורכבות ועגולות. סיפור טוב. מומלץ. קל להבין למה כל כך הרבה קוראים שלנו אהבו אותו כל כך.

  

  

  

 

סולו - מורן פרידמן

 Solo - Maureen Friedmann

הוצאת שתיים, 2023, 

202 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

לזכותה של הסופרת ייאמר שהספר הזה תפס אותי בגרון ממש מהעמוד הראשון, למרות שהתיאור הראשוני הוא מצוקה של אישה בשמירת היריון. זה נשמע כל כך קשה (כמו שזה כנראה באמת) שהרגשתי מין יובש בגרון. הרגשתי את חוסר האונים של מי שחייב להישאר במיטה ולא לזוז כמעט בכלל. עכשיו, כולנו יודעים שלצאת מהפוך הנעים זו מלכודת. אבל כאן זה נראה כל כך קשה, כל כך בלתי אפשרי...

נלכדתי בעלילה הזו ולא היה לי סיכוי.

ילדות, טיול אחרי צבא, ואז תל אביב של עכשיו. שתי חברות, גילי וסולו. גילי מספרת לסולו הנעדרת את מה שקורה לה ולהן כשאנחנו הקוראים מקשיבים מן הצד. גילי, זו שאנחנו איתה בבית - ולרוב אפילו במיטה הרבֵּה  לאורך הספר, נשואה לנדב וברחמה עובָּר משותף שלהם. היא ילדה טובה ממשפחה טובה, צופים, צבא, טיול להודו, כל הסיפור. סולו - סול - היא בת לאישה חולת נפש, שהיתה פעם מישהו ועכשיו היא מסוממת, שדופה ואבודה, אֵם לא מתפקדת. חיים מן היד לפה. אבל סול היא כריזמטית ויפה, יש לה את העיגול ההוא מעל הראש. גילי והיא חברות נפש מילדות, קשר של נפש תאומה. אבל בטיול ההוא להודו גילי פוגשת את נדב ומתאהבת בו. נדב לא ממש משתף פעולה בכיוון רומנטי למרות שהוא מחבב אותה בהחלט, והם שותפים מצויינים לטרק בנפאל. לסולו יש בן זוג, אביחי, שאותו היא אוהבת, אבל גם עם נדב נחמד לה להיות מעת לעת. 

גילי מתייחסת אל סול בסוג של הערצה עיוורת. לכאורה הן רואות זו את זו בשקיפות נפשית ורוחנית מלאה, אבל אמיתות מסויימות מוכמנות על ידי גילי ולא מובאות אל קדמת הבמה במערכת היחסים שביניהן. התחושה שלי כקוראת היא שגילי מנוצלת ע"י סולו, היא ששה לרצות אותה, גם כשזה חובט בפניה. אבל גם אם זה מתוך סינוור רגשי, או סוג של בחירה, עדיין גילי היא האנדרדוג פה והפגיעוּת שלה מאד כואבת. 

אנחנו מכירות מערכות יחסים כאלה ופוגשות אותן פה ושם, גם כשלאו דווקא גבר הוא מה שנמצא על קו המשווה. זה כל כך מורכב. זה כל כך מעניין. 

מערכת היחסים בין גילי לסולו משתנה עם הנסיבות. סולו נעלמת פתאום, ולאחר שהיא חוזרת, גילי לא בטוחה שהיא רוצה לשוב לאותו סוג של קשר. מצד שני היא לא מרשה לעצמה להרפות. "אני חייבת להפסיק לחשוב עלייך. אני לא יכולה להפסיק לחשוב עלייך." עמ' 264

מה גרם לסול להיעלם, ומה גרם לה לחזור? ואיך זה ישפיע על מערכת היחסים ביניהן?

אני לא מתכוונת לגלות לכם את כל זה. במיוחד מכיוון שהספר כל כך מושך ונקרא מעצמו, וגם כל כך הרבה תחשבו עליו לאחר הקריאה, שחבל לי לקלקל. אהבתי גם את הכתיבה המיוחדת כמונולוג המופנה אל קהל של אחת. 

מומלץ. מאד מאד. 

 

ללמוד לדבר עם צמחים - מרתה אוריאולס

Aprendre a Parlar amb les Plantes - Marta Orriols

מקטלאנית: יוסי טל

הוצאת הכורסא ומודן, ותשע נשמות 2022, 254 עמודים

זהו ספר שמתחיל לאט, ובהדרגה מתרומם ונוסק ובסוף נשארת תחושה של קסם עדין. 

ד"ר פאולה סיד היא רופאה בבית חולים, מומחית לילודים שחלקם שוקלים מאות ספורות של גרמים. היא בת 42, יש לה זוגיות יציבה ומספקת עם מָאוּרוּ, זוגיות של שגרה נוחה. פאולה פגשה במוות עוד בהיותה ילדה צעירה בת 7, כאשר התייתמה מאימה החמה, האוהבת. אבל כשהסיפור מתחיל - המוות מאד רחוק ממנה. הוא נשאר בה כזכרון עמום, והיא אומרת: "אנחנו היינו בחיים, המוות היה של אנשים אחרים." אלא שאז, מאורו מספר לה שהוא רוצה להיפרד ממנה, יש לו אהובה חדשה. היא בקושי מספיקה לעכל את הידיעה הזאת כשנוחתת עליה בשורה קשה חדשה. מאורו נהרג בתאונת דרכים. 

"אף שלא היה אָיום פחות בשל כך, המוות ההוא כן הודיע לנו על בואו, ובהודעה ההיא היה גלום מרווח הזמן שקדם לו, זמן לפרידות ולבקשות, לאפיסת כוחות ולהזדמנות להביע את כל האהבה. והיתה מעל הכל התמימות שבאמונה בשמים, המקום שאמרו לי שהיא נמצאת בו, והתום של שבע שנותי שהציל אותי מהבנת האמת הקשה והמוחלטת שבעזיבתה." עמ' 11

פאולה מתמודדת עם כפילות רגשית. מצד אחד, כלפי הסובבים אותה - היא ממש עכשיו איבדה את בן זוגה, והיא אבלה עליו, מעכלת את מותו. מצד שני משפחתה וחבריה אינם יודעים שבעצם נעזבה על ידו כבר טרם מותו, וגם עם זה עליה להתמודד. ולבסוף עליה גם ליצור לעצמה חיים חדשים. 

 הסיפור מסופר בגוף ראשון. בקטעים רבים פאולה פונה אל מאורו המת ומשוחחת איתו. אנחנו, הקוראים, כמו מקשיבים מהצד אך מאד מודעים למה שעובר על הגיבורה שלנו בפנים. 

"הייתי כל כך רוצה לדעת מה אתה חושב, אם לדעתך אני מגזימה, לדון איתך בכך עכשיו, כשאנחנו כבר לא שני אנשים שחולקים זה עם זה זכרונות משותפים...היית מרים את קולך כדי שאוכל לשמוע מהחדר השני ואומר שכן, פאולה, זה פרח ממשפחת המורכבים שגדל בקבוצות קטנות בשטחי המרעה האלפיניים ובאדמות טרשים גבוהות ברכסי ההרים האירופיים, לאונטופודיום אלפינום, את שומעת? ואני, בזמן שהייתי יושבת על המיטה ומסירה את הגרביים, הייתי מחייכת, לגמרי לבדי, ומפיקה את אותו קול שמזכיר את הרוגע,... עמ' 217

זהו מין ספר חרישי, הוא בעיני סוג של טעם נרכש. יש בו המון מקום למחשבה והמון רגש. דווקא הקשר של פאולה עם אביה המוסיקאי, המתקשה להביע רגשות, היה מאד נוגע בעיני. יש את הקשר שלה עם אנשי הצוות שלה, במיוחד עם פילי, האחות הותיקה והחכמה, עם נאצ'ו, חברו הטוב של מאורו, ואפילו עם קרלה המאהבת שלו, כל אלה יוצרים מן תחושה של שמיכה עוטפת ומכילה, של מנעד רגשי מיוחד. אפשר ואולי רצוי לקרוא את הספר הזה יותר מפעם אחת, יש בו רבדים שמתגלים לאחר קריאה נוספת. היופי הזה לא נעלם גם מהקוראים בעולם, שזכו, כמונו לפחות, לכריכות יפהפיות.

  

  

  

  

בת שבע סלון כלות אשדוד - יהודית איתן

 

Yehudit Eitan - Bat-Sheva - Bridal Salon - Ashdod 

עורכת הספר: עלמה כהן-ורדי

הוצאת כנרת, זמורה, דביר, 2022, 222 עמודים

השם של הספר הדליק אותי, אבל אני גדלתי בבאר שבע. אותי לא קונים עם שיח רחוב שאינו אותנטי. אז פה חשדתי. ומה שקרה הוא שחליתי (בקטנה) והתחלתי כמה ספרים שלא הצליחו לי, ואז הספר הזה נדחף והזמין את עצמו, והתחלתי אותו, ונשביתי. השאר היסטוריה. תוך יום וחצי סיימתי אותו ורציתי עוד כזה.

"בת שבע לובשת את השמלה הכחולה עם הוִוי שרואים קצת ציצי ונשאר גם לחשוב איך יש בפנים, ונוסעת לתל אביב." עמ' 95

זהו סיפור על בת שבע, בתשי, אישה גדולה, שמנה ומנהלת טבעית. יש לה, כאמור, סלון לשמלות כלה שנשים מגיעות אליו מרחבי הארץ. היא יודעת לחוש מה הכלה רוצה ולתת לה בדיוק את זה. יש לה גם שלוש בנות שעוזרות לה בעסק הזה וגם בעל אהוב, איציק, שגם הוא עוזר. יש בדים שצריך להביא מ"נחלת" בתל אביב, יש תיאום טלפוני ויש שירות לקוחות. בסלון יש גם מטבחון שיש בו לעיתים קרובות פיצוחים ועוגות, וגם תה ומילים טובות למי שצריך. הכל עובד כמו שעון. אבל כשאיציק מטיח בבת שבע שהיא שמנה, והיא חשה שאיציק, בעלה ואהובה כבר 30 שנה, בוגד בה - היא מסתגרת.

"היא בטלויזיה. לפחות רואה סרט מה שבא לה. לא ספורט, לא חדשות, למה תמיד אותו הדבר, או רצים אחרי כדור או רצים במלחמה, היא לא אוהבת. סרטים זה כן. שאפשר לבכות טוב-טוב עם עצוב של אחרים." עמ' 103

ואז מהר מאד, כמו עוף החול, בתשי יוצאת לדרך חדשה, מתוך העלבון, מתוך ההבנה. היא יורדת במשקל. היא מקפידה על תסרוקת אצל שושנה, שמה גם אודם. במקביל, יחד עם בִּיתה הבכורה ירדנה, היא פותחת סניף בתל אביב ונוסעת להביא בדים מפריז כי "שָנזֶליזֶה עושה טוב לבריאות."

ואז גם מופיע שלום איש העוגות המעולות, המחזר המושלם. 

אני רוצה להגיד לכם: זהו ספר חביק. לפני הכל רוצים לחבק את בתשי, על ההחלטות שלה, על ההתנהלות שלה, על היכולות שלה לרפא את כאביה ואלה של אחרים בדרכים חומריות כמו גם רגשיות. הגיבורה הראשית כאן היא דמות זוהרת, ואז יש גם את כל הדמויות האחרות המתבלות את הספר הזה בריח נענע ודבש, בטעמים של מלח פלפל, מעט לענה וגם שוקולד, ובצבעים, המון צבעים. חגיגה. חתונה. 

"איך לא ידעה, את זה היא לא מבינה. שֶחַיּּה בצבע בז', אפילו לא לבן, אפילו לא שחור. כמה פריז עוד יש!" עמ' 203

הסוף הוא בדיוק כמו שראוי לספר הזה. בלי קלקלנים מיותרים אומַר לכם: לא מה שחשבתם. רוצו לקרוא.