תוכנית פרישה - סו הינסנברג

The Retirement Plan - Sue Hincenbergs

מאנגלית: אילן פן

הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2025, 408 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית "עברית"

הנה ספר שיש בו המון: זוגיות לטוב או לרע, מתח, פשעי מאפיה, תעלומה, שידוכים הודיים ע"י אמא מפחידה, הומור, ובמיוחד חברות נשית. מה אפשר לבקש עוד? אז יש פה באמת בלגן גדול אבל הוא נקרא בכיף. מדי פעם יש תפנית שלא ציפיתי לה בעלילה. החברות הטובות האלה, שהן בגיל פרישה, מסתבכות בפשע שתכננו כדי להבטיח לעצמן פרישה של הביוקר.

תראו, יש כאן ארבעה זוגות של חברים שיש להם שיגרת בילויים משותפת, כזו שנבנתה במשך שנים רבות של היכרות וחברות. לאחרונה הפסידו הגברים, שהם גם המפרנסים, את כספי תוכנית הפרישה שלהם בעיסקה כושלת וכולם מבכים את מה שאבד. בשיגרה החדשה יש שיעמום ומרירות לא נעימה. ואז, אחד מהם נהרג בתאונה מטופשת. אלמנתו זוכה בכספי הביטוח שלו, ויוצאת לחופש כלכלי נוח ונעים.  "ננסי הנהנה. "אני לא רוצה להיות חסרת רגישות, אבל מרלין נראתה אי פעם טוב יותר?"" עמ' 14

ולכן, שלוש החברות שנותרו זוממות לרצוח את בעליהן. הן פונות אל הַסַּפָּר של הגברים שהן יודעות עליו שעבָרוֹ לוט בערפל פלילי, ומציעות לו, בתשלום רב שאינו מצוי בידיהן כרגע, לעשות מעשה. הבעלים, שעובדים בקזינו ממנו הם מעבירים פה ושם כספים לחשבונם הפרטי, מציעים לאותו סַפָּר תוכנית משלהם, כדי שיגן עליהם מרוצח אפשרי.

הרבה מאד כסף מונח על המאזניים פה, ויש הרבה שחומדים אותו. יש גם את אלמר, כלב זקן, שהוא לא מאד יפה אבל מאד רגיש. והרוצח... הוא האיש החביב ביותר בסיפור. 

ספר חמוד ומשעשע. קצת חלש בקטעים מסויימים אבל בגדול מהנה מאד. מומלץ.

  

  

 

 

הגשר - ג’סיקה אנתוני

The Most - Jessica Anthony 

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות אחרונות, 2024, 238 עמודים 

נקרא בעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

"ספוטניק 2 היתה בחלל החיצון, בתוכה היו משדרי רדיו, מערכות טלמטריה, מערכות אוורור ובקרת טמפרטורה, שני פוטומטרים שמדדו קרינה סולארית וקרניים קוסמיות, ומתחת לחללית, קשורה ברצועות לתא לחץ בצורת חרוט, היתה כלבה ששמה לייקה." עמ' 97

רומן קצר אמריקאי מאד, משנות החמישים. מאז השתנו המציאות שלנו, אורחות החיים, נורמות והרגלים, היום-יום בכלל, בהמון מובנים. אבל קשר בין אנשים, זוגיות, שקרים וסודות שמוכמנים בתוכנו וצריך איזה גץ שיצית אותם ויוציא אותם לאור? זה יש גם עכשיו. בהחלט.

קתלין היתה ילדה בודדה. בת יחידה שהוריה לא מאד אהבו אותה, וחשבו שהם לא צריכים עוד ילד במשפחה. היא היתה צריכה להיות, מה שפעם ציפו מילדים, שייראו אבל לא יישמעו. היא היתה חייבת להתבלט לטובה בלבד. 

"אביה פשוט רצה לראות איזו ילדה היא תהיה לפני שיחליט על אח או אחות, אמרה לה אמה, ומגיל צעיר קתלין הפגינה התנהגות מכבדת וחביבה, כך שהוריה הסתפקו בילד אחד. כשהתנהגה במרדנות, רות אמרה לה שהם ישקלו להביא עוד ילד לעולם כדי שיהיה להם קל יותר איתו. ולכן קתלין היתה די בודדה בילדותה. אף שמעולם לא ממש חשבה שבדידות היא משהו שמתאים לה. עמ' 55

בבית הספר ובאוניברסיטה היתה, אכן, מצטיינת. קטפה אליפויות מכובדות ביותר בטניס. 

היה לה גם חבר אז, בילי, שלימד אותה תרגילים. "בקיץ של 1942 בילי לימד את קתלין תרגיל אחרון בטניס. הוא קרא לו ה"מוסט". בצ'כית, הוא אמר, משמעות המילה היא "גשר. ואז הוא שאל אותה מה עושה גשר."... "גשר הוא מעבר, כן," הוא אמר, "אבל הוא גם מלכודת."" עמ' 145

זו היתה זוגיות מיוחדת. אבל אז בילי עזב, וקתלין פגשה את וירג'יל יפה התואר, והוא נראה לה מתאים, אם גם לא היה בו שום דבר מעניין.

"... קתלין נאלצה להודות שהיא נהנתה להיכנס לקפיטריה באוניברסיטה נשענת על זרועו של וירג'יל בקט. לבחור היו כתפיים רחבות, והוא ניחן בשרירים שמאוחר יותר נודע לה שהוא לא השקיע בהם שום מאמץ... שערו הבלונדיני היה מסורק עם שביל בצד, ופוּתל בעזרת מסרק. קווצה ממנו נפלה תמיד לתוך עיניו, קוראת תיגר על כל אחד שניסה לא להעריץ אותו." עמ' 86

הזוגיות הזו ייצרה שני בנים. לכאורה שגרה טובה למדי. אבל אז, ביום חם אחד בנובמבר, קתלין נכנסת לבריכה של המתחם בו הם גרים, ומסרבת לצאת ממנה. 

יש לי חברה ותיקה ואהובה שגדלה בצפון ארצות הברית. לצערי אנחנו מתראות לעיתים רחוקות. רחוקות מדי. היא סיפרה לי פעם, שהילדים שם, כשהם מסיימים את התיכון והולכים לקולג', הם עוזבים בד"כ את הבית והמשפחה ומאד מתרחקים. הם מתחברים ברמת עומק כזו או אחרת אל חברים, אבל זה לא משהו עמוק כמו שאנחנו מכירים מכאן. אצלנו, בד"כ, הכל יותר מזרח תיכון. חם. רגשני. מוחצן גם. אולי לכן מעניין כל כך לקרוא על סוג אחר של תקשורת, שכל כך הרבה ממנה קורה מתחת לפני השטח. 

 

קראתי את הספר הזה מהר מאד, למרות שנדחפו אל זמן הקריאה שלו גם ספרים טובים אחרים. 

זה לא ספר קל מאד, הוא עצוב ונוגע, אבל לא פחות מזה גם כובש ומרתק. הדמויות בנויות היטב, ויש טוויסטים מפתיעים בעלילה. הסוף פתוח ומשאיר את הקורא מהורהר. מומלץ מאד.

 

גניבות ספרותיות - נעה אבנד

Literary Thefts - Noa Abend

ציור העטיפה: אסף צור

הוצאת שתיים, 2023, 166 עמודים

"מה כל כך דחה אותו בה? האמון הצוהל שנתנה בו? זה לא זה. זה האמון שנתנה בעצמה, המוכנות להתרסק מתחננת ורעבה על להבי הדחייה שלו, מוכנה להתלכלך בגריז לשווא, להיכשל כישלון מוחלט." עמ' 124

זהו ספר של סיפורים, על זוגיות, על התאהבויות ואכזבות, הרבה סקס.

יש כאן איזו חדשנות סיפרותית שאהבתי. לא מכירה כתיבה כזאת. חגיגה של חופש, של זוגיויות במבנים שונים, של החלטות של רגע. זה קצבי, זה מרתק, זה עכשווי, ישראלי מאד. זה בהחלט מסקרן.

אבל,

איך אומרים? זה לא הוא זו אני.

זה לא שהסיפורים לא מעניינים - הם כן.

זה לא שהכתיבה לא טובה - היא כן.

הומור? יש ויש.

גם תמונת הכריכה מקסימה בעיני. 

אבל לא אהבתי את השפה הבוטה. רציתי קצת רכות פה ושם, וזה לא התאים כאן. 

רציתי שהריחות בסיפורים יהיו גם טובים בחלקם, ולא רק מסריחים. רציתי פחות תיאורים גרפיים ובבקשה פחות הפרשות.  

ובכן, לשיקולכם.

 

שלושה - ואלרי פרין

Valerie Perrin - Trois

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

הוצאת תכלת, 2023, 584 עמודים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

שני ילדים וילדה אחת - אדריאן, אטיין ונינה. שלושה. לשלושתם ילדות מאתגרת, התבגרות מאד לא פשוטה ובגרות מלאת מהמורות. נינה גדלה אצל סבא שלה ללא אִימהּ שנטשה אותה אצלו וללא אב ידוע. היא לא ילדה מקובלת, די שקופה למעשה, חוץ מבעיני שני חברי הנפש שלה, אטיין הילד היפה, המתקשה בלימודים ונעזר בחבריו, שאינו מוערך על ידי אביו, ואדריאן הילד החלש, החכם, איש הרוח, המושא להתעללות המורה שלו. שלושתם אוהבים מוסיקה ומתכננים לעזוב את לה-קומל, הכפר בו הם גרים ולהגיע לפריז, שם יוציאו תקליט עם מוסיקה משלהם. שלושת הילדים מתבגרים ותומכים זה בזה, מכירים "כל ריס וציפורן" של כל אחד מהם. העלילה מתמשכת לאורך שנים, עד שנות הארבעים של השלושה. מידי פעם יש נתק ביניהם אבל תמיד יש איזה חוט מקשר, ידידות מופלאה, משהו שכולנו היינו רוצים. ובכל זאת, עם הזמן, למרות האהבה הגדולה והתחושה התמידית שאין תחליף לחברות הזו, קורים דברים בחייהם מחוץ לה שמתווים את חייהם הבוגרים. 

עכשיו, אחרי שנים, נמצאת מכונית באגם המקומי מכונית טבועה, ובתוכה גופה. וירג'יני, עיתונאית מקומית והמספרת של הסיפור שלפנינו מעלה מתהום הנשייה את סיפורה של נערה בת 18, בת זוגו דאז של אטיין, שנעלמה. כאן נפתחת תעלומה שנמשכת לאורך הספר ומחזיקה את הקורא במתח.

 

הספר מרתק ברובו. כמו בספר שכולכם אהבתם, וגם אני אהבתי, אם כי פחות, (כן, אני יודעת שאני שוחטת פה פרה קדושה, סליחה,) -  גם פה היו יותר מדי דמויות ויותר מדי מלל, יותר מדי שמות של שירים שרבים מהם לא היכרתי. יש גם יותר מדי אנשים פה. אפילו בעשרת העמודים האחרונים הציגה בפנינו פרין שתי דמויות חדשות, שחשיבותן לעלילה זניחה. זה מרגיש כאילו הסופרת נזכרה במישהו לקראת סוף הכתיבה והחליטה שהיא חייבת להוסיף אותו לספר. זה יוצר עומס מיותר, ולדידי - מקלקל את ההנאה מהעלילה, הטובה כשלעצמה. הריבוי הזה, יחד עם הקפיצה בזמנים מציב את הקורא לעיתים כשהוא מבולבל ותוהה. בסוף הספר, עמודי תודות רבים. האם באמת את כולם היה צריך להכניס לעלילה כאן? אם היו פחות קפיצות בספר, פחות סיפורים משניים ויותר הידוק - הייתי ממליצה עליו יותר. 

הדמויות מתוארות טוב בעיני, גם אלה המשניות. לזכותה של הסופרת ייזקף גם הטיפול שלה בבעלי החיים. 

"מיום שנינה עובדת במקלט, עברו שם הרבה מתנדבים. הם באים והולכים. מעין תערוכה אקלקטית...נפשות בודדות וקצת רגישות שמגלידות תוך כדי ניקוי כלובים, תיקון גדרות, היכרות, שיחות קטנות סביב קפה חם... ואז יום אחד הם עוזבים כי הם מרגישים יותר טוב,..."

"כלב קשור מול המקלט. חבל באורך שלושה סנטימטרים. מבועת כשנינה מתקרבת אליו. נדמה שהוא מתבייש שהשאירו אותו שם. כמה זמן הו כבר נחנק כאן? צעיר, בקושי בן שנה, רטוב, מורעב, כל החבילה. סוג של כלב רועים מעורב עם מזל ביש... כל הדפוקים שקנו לעצמם גור לחג המולד, מי ייקח אותם בסוף יולי כשכבר לא יהיו "חמודים כאלה"? "

וגם:

"מאז שהוא גר בפריז, יש לו הרגשה שהוא כבר לא רואה את השמיים. שהוא אוכל בטון. פעם עיניו ראו ירוק, עכשיו הן רואות אפור. אף אחד לא סיפר לו אף פעם על האלימות הזאת."  אולי בגלל זה לא אהבתי את האדריכלות באוניברסיטה בה למדתי?

ולבסוף: 

"יש ספרים שמחמיצים, כמו מפגשים מסויימים, עוברים ליד סיפורים או אנשים שהיו עשויים לשנות הכל. בגלל אי-הבנה, כריכה או גב ספר לא מסקרן, דעה קדומה. למרבה המזל החיים מתעקשים לפעמים." 

האם אקרא את הספר הבא של הסופרת? כנראה שכן. אבל אם יהיו כאן ספרים טובים אחרים  - הוא בהחלט יחכה. 

  

  

  

  

 

כמעט טוב מאד - טל בדיחי

Very good, Almost - Tal Badichi

הוצאת שתיים, 2023, 314 עמודים מודפסים,

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

לפני כשבוע הנחייתי מפגש ספרותי בנושא מעצורים ובין יתר הקטעים שנקראו היה קטע מתוך ספר (שהקוראת דווקא לא אהבה) המדבר על צעירים שפוחדים להתאהב, שמרגישים שהם צריכים את כל מה שהגדירו לעצמם מראש, כאן ועכשיו. הספר של בדיחי היה יכול להתאים מאד לשיח ההוא. הגיבורה, מירב, נכוותה לא מעט מאהבה נכזבת ומזוגיות מרַצָּה. היא כבר לא מאמינה ביכולתה למצוא את זה שאהבה נפשה ובוחרת במפגשים חד פעמיים שלא יערבבו לה את הלב. כך היא פוגשת את איתמר, שהגובה שלו לא מתאים לה, והוא לא נראה כמו שכתוב לה בטבלת ההתאמה שבנתה לעצמה. בנוסף, בהיותה גם יפה, גם חכמה, גם מצליחה בעסקיה המקצועיים, יש ממנה ציפיות מהמשפחה והחברה להקים בית יהודי מהר, ואז, למרבה הצער מי שמתחתנת היא דווקא אחותה הצעירה. 

מירב היא HR מצליחה בחברת השקעות, דתייה. היא הולכת לבית כנסת כשצריך, שומרת כשרות ושבת. לא שומרת נגיעה, אבל אל נא תטעו לחשוב שזהו ספר אירוטי. הוא אינו כזה. 

אסתפק בזה מבחינת העלילה. 

המבנה של הסיפור די מוכר לנו מסיפורי אהבה אחרים. מה שהתחדש לי כאן הוא עניין המנטליות הדתית שפחות מוכרת לי. את הלבטים של אישה דתייה בחברה דתית וחילונית קראתי בשקיקה. למדתי מילים כמו "וורט" שלא היכרתי. הגישה של הגיבורים לקידוש חיממה לי את הלב, ובמיוחד אהבתי את הקישוט הסיפורי שהביא לספר הסבא של איתמר, סיפורי מסורת. אהבתי גם את ההומור. ביטוי כמו "מובטל מתשרי תסר"ח" אני שוקלת לאמץ. 

"אחר כך היו שלושה ימים שהוא שיפץ את הבית. קנה צבע שמנת מאיזו טמבורייה ועבר על כל הסלון... אני מרגיש בתוך מוזיאון אחי, בר נוי אמר, עניין של זמן עד שיבואו לפה תיירים." עמ' 84

"הפתעה? בר נוי גרף את הז'יטונים, מותק, אני הייתי פותח פלופים בימים שאתה עוד היית פתק בכותל." עמ' 282

סיפור העלילה - על העליות והירידות שבו - הוא לא משהו שלא פגשנו בעבר. אבל בזכות ההומור, הפן המסורתי והדתי של סיפור האהבה הזה, אהבתי אותו. זהו עולם פחות מוכר לי, של בנות שעשו שירות לאומי במקום שירות בצבא, של שמירת נגיעה, של ביקור בבית כנסת כמקור של חיזוק וכוח נפשי. תמיד מסקרן ונעים לשמוע דברים ממקור ראשון. 

"איתמר נשאר עם המשפט של ניב. הוא צודק, הוא חשב, לכולנו נשארו שאריות של אלוהים. גם כשמדברים על בחורות עוד מתפלק ציטוט מאיזו משנה. לא מזמן נשאר כסף בקופה של הפוקר ועשינו התערבות על מי זוכר את כל הסעיפים של במה מדליקין ובמה אין מדליקין.  והרצון התמידי הזה להשלים את הפערים, עם הבנות ועם הסמים ועם הטיולים בשבת, איתמר חשב שלא משנה כמה עוד יחווה - הוא תמיד ירגיש שהוא בפיגור." עמ' 185

דווקא טוב מאד, טל בדיחי. אהבתי את הספר ואני ממליצה עליו. 

 

את עוד תתחרטי על זה - נועה שלו

You will regret it - Noa Shalev

הוצאת כנרת זמורה דביר 2023, 315 עמודים

יש לי ליד המיטה ובאייפד ערימה של ספרים, רובם חדשים ומסקרנים שמחכים לי, ותהיתי למה הספר הזה הזמין אותי אליו קודם. אולי זו הכריכה - גם הציור וגם הצבעים הנעימים - ואולי, וכנראה בעיקר, מפני שהתחלתי לקרוא כמה משפטים, אתם יודעים איך זה, רק להכיר מי עומד מולי, ואז כבר הבנתי שמדובר בעוד אחד מאלה הבלתי עזיבים.

אבישג פישמן היא סוכנת מוסד שנמצאת במשימה בחו"ל עם חבר לצוות, גל וייס שמו, שגם מתחרה מולה על מיקום בקידום האישי. שניהם בסיכון, אלא שהיא נשואה ומנסה ללא הצלחה להיכנס להיריון, והוא מסתיר סוד שמפריע לו להצליח במבחני פוליגרף במוסד. מלבד שני אלה, שעליהם בנוי עיקר הסיפור יש דמויות נוספות, מן הסתם. הורים, חברים, ופינטו, חברו של אחיה המת של פישמן, וגם הממונה עליה ועל וייס במוסד. כל הדמויות כתובות מצויין.

הדמויות הישראליות מאד בספר הזה לא נמצאות בארסנל הדמויות הספרותיות המוכרות לי. למרות שלא הייתי מעולם במקומות שלהם, הרגשתי שותפה להתחבטות שחוותה פישמן, גם לזה של וייס. התלבטות היא חלק מהיום יום של כולנו, גם אם לא מדובר בשאלות של חיים ומוות. האם הייתי יודעת לאלתר במצבי קיצון? לא בטוחה בזה בכלל. האם ההחלטות שקיבלתי נכונות תמיד? נו, באמת... לעיתים קרובות נשארים עם תחושה של החמצה או חרטה, אפילו אשמה. מוכר?

"אני רצינית," היא מזדקפת, "אתה מפחד שיחשדו ששכבת את דרכך לקידום? אתה חושש שירמזו שאין לך את היכולות המקצועיות כמו לשאר? שיצוותו אותך בעיקר במצבים שצריך בת זוג שתַתמִים את המבצע? שיגידו שאתה כבר לא קוואליפייד כי גדל לך הישבן? שיבקשו ממך לארגן את ערבי הצוות ולהביא קפה לשבתאי ולהזמין פיצה כשעושים לילה לבן? שישאלו אותך מה תעשה כשיהיו לך ילדים? ואיך עוד אין לך ילדים? וכמה ילדים אתה רוצה?" עמ' 210

"יש אנשים כאלה, שתמיד יודעים מה נכון, במין ודאות מוחלטת, והולכים עם ההחלטה שלהם ולא משנה מה קורה בדרך, אי אפשר לערער אותם. ואני? אותי תמיד אפשר לערער. אני תמיד מערערת אותי. " עמ' 243

 מה שקרה לי פה, באופן מפתיע מבחינתי, הוא שהספר הזה פתח לי צוהר לעולם לא מוכר בתוך העולם המאד ישראלי שלי. וזה מעניין וחדש, וגם רהוט וקולח. הספר נבלע באחת. 

מאד ממליצה.

והוא תורגם גם לאנגלית. איזה כיף. 

 

נאמנות - הרנן דיאז

Trust - Hernan Diaz

מאנגלית: שרון פרמינגר

הוצאת ידיעות אחרונות, 2023

נקרא כספר מוקרא מאתר עברית

 קריינות: רודיה קוזלובסקי

שמו של הספר הזה באנגלית, כמו שתראו למטה כאן, הוא TRUST, שמשמעו לא רק אמון אלא, ואולי בעיקר סוג של קרן נאמנות ומכאן גם שמו העברי. יש בספר גם פן של נאמנות בינאישי אבל הוא עוסק רובו ככולו בעניינים פיננסיים, בהם אינני מבינה כמעט כלום.

מאד קשה לכתוב על הספר הזה. יש משהו סינטטי, מלאכותי ולא מתחבר בחלק מהדמויות. אפילו לא ממש אמין. אבל כשראיתי אותו ברשימת הספרים שתכננתי להזמין לספרייה היה לי ברור שצריך להיות לו מקום אצלנו על המדף. אין לי ספק שיהיו קוראים שהוא ירתק אותם. לי היו העמודים הראשונים קשים. כאמור, אני מבינה קטנה מאד בענייני פיסקאליים, אילי ההון אינם מוכרים לי ולכן גם לא ממש מעניינים אותי, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהספר כתוב טוב והוא איכשהו מושך מאד לקריאה (או במקרה שלי להאזנה.) פרס פוליצר שזכה בו גם הוא עשה לו "קידום מכירות" מבחינתי. 

יש כאן ארבעה אנשים שמובילים בכספם את העולם הכלכלי באמריקה. אבל כולם מובילים אל דמות אחת שאליה בעצם מתנקז הסיפור הזה. איל ההון אנדרו בוול מזמין את איידה כסופרת צללים לכתוב את סיפור חייו לאחר שסופר אחר כתב עליו סיפור שלא תאם את ציפיותיו. איידה, ביתו של סדר דפוס, פילוסוף מוזר וצייקן, כותבת את הסיפור תוך ניסיון להבין את המוטו שמעלה אנדרו להסבר על התנהלותו הכספית, לפיו מי שעושה טוב עבור עצמו, גם עושה טוב לכלל החברה. אבל זה לא ממש הכרחי, כולנו יודעים, וזה לא משכנע גם כאן. כי בשפל של 1929, למשל, באמצעות טריק מתוחכם שמובהר לקראת סוף הספר, הצליח בוול כשהעולם קרס. 

מילדרד, אשתו האהובה של בוול מצטיירת על ידי בעלה כאשת ספרות, חובבת מוסיקה ואשת חברה לאנשי רוח ואמנים שונים, אך לא מבינה בעסקים. היא תורמת גם פיננסית וגם עניינית לניהול המקצועי של מוסדות כאלה, אך אינה עוסקת בצד הכלכלי שלהם. כך אנדרו רוצה שיכתב בספר שלו. אך האם באמת זו היתה מילדרד, אותה אהב אהבת נפש ככל שאופיו איפשר זאת? האם באמת לא ידעה מימינה ומשמאלה בכל מה שקשור לעסקיו הנרחבים? 

"אינטימיות עלולה להיות עול בלתי נסבל כאשר חווים אותה לראשונה לאחר חיים שלמים של יחידאות גאה ומבינים פתאום שבזכותה העולם נעשה שלם... וכך, כאשר נֵטֶל כל השאלות והדאגות האלה מביא להתכנסות עצמית חוזרת, האושר החדש שנמצא בזוגיות נהפך לביטוי עמוק יותר של אותה בדידות שלכאורה נותרה כבר מאחור."

אם תחילת הספר גרמה לי לפעמים לרצות לנטוש אותו, לקראת הסוף הוא התרומם מאד. אם בחלקים מסויימים בספר יש ממש רשימות: של תכונות, של מקומות, של אנשים - הרי בהמשך העלילה נוסקת לגמרי, זורמת ומעניינת מאד. הכתיבה אכן מיוחדת וגבוהה, ואתם יודעים? יש משהו מושך בניסיון להבין אנשים כאלה שהם סוג של רובוטים חסרי רגש, בניסיון לקלף את הקליפה התבניתית כדי לראות אם ואיזו אישיות יש שם בפנים.

 

 

  

  

 

  

 

 

הכלבה - פילאר קינטנה

 

  La Perra - Pilar Quintana

מספרדית: מיכל שליו

הוצאת חרגול מודן, 2022, 111 עמודים

באמת שאני לא יודעת למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע אל הספר הזה. קוראים שאני אוהבת המליצו עליו כבר מזמן. הוא בעצמו הזמין אותי כבר כשהזמנו אותו לספרייה ועוד יותר כשהגיע לידי. ובכל זאת הוא חיכה עד שאורה תקרא מתוכו קטע במפגש בוקסרפינג שקיימנו על בעלי חיים. אל תלמדו ממני. קחו אותו אליכם בהקדם. זוהי פנינה ספרותית של ממש. הספר הודפס בים של הוצאות. תראו למטה את הכריכות היפהפיות שנבחרו לו.

דמריס היא אישה שחורה ענייה, כבת ארבעים. היא נשואה לרוחליו וגרה על צוק בכפר דייגים לחופו של האוקיינוס השקט. רוב הבתים רעועים ולחלק מהתושבים אין מים זורמים בבית, ועבודות הבית קשות מאד ודורשות כוח פיזי רב. גאות ושפל מתוארים כאן כתופעה שמשפיעה על חיי התושבים השפעה גורלית. כשהייתה דמריס ילדה צעירה, חבר קרוב שלה נסחף אל מותו, והים מחזיר את גופתו למשפחתו אחרי ימים רבים. דמריס משתוקקת מאד לילד אבל אינה מצליחה להרות. רוחליו בעלה, דייג חזק וגדול, תמיד כועס וגם קשוח ואכזרי, דווקא לוקח חלק בניסיונותיה להרות. זה כולל שיקויי פלא של רופאת האליל סנטוס, ש"הבינה בעשבים, ידעה לעסות וריפאה "עם סוד", כלומר, בעזרת מילים ותפילות". אבל המשימה אינה עולה בידיהם.

"הוא רצה לקנות לעצמו רשת דיג חדשה ומערכת סאונד גדולה עם ארבעה רמקולים, אבל דמריס חשבה כבר הרבה זמן איך להגיד לו שהיא עדיין רוצה ילד ושהיא רוצה לחזור לנסות, לא חשוב באיזה מחיר." עמ' 19

בצר לה מוצאת דמריס כלבה שרק נולדה ומאמצת אותה. היא מניחה אותה בחזייה שלה ומלמדת אותה לאכול, מחנכת אותה ושומרת עליה מפני בעלה. הכלבה הולכת אחרי דמריס לכל מקום והיא משמשת לה כתחליף לילד שלעולם לא יהיה לה. אנשי הכפר אינם מהססים ללגלג עליה, בחוסר רגישות כואב. דמריס מקבלת על עצמה את הדין, מודעת להיותה פגומה. 

""בגלל זה אני לא אוהבת את החיות האלה," היא אמרה. דמריס לא הבינה אם זה כי הן יכולות ללכת לאיבוד בהר או כי הן מתות, אבל במקום לבקש ממנה להסביר היא שאלה אותה אם דיברה השבוע עם אבא שלה."" עמ' 61

הכלבה מצידה לא תמיד ממושמעת. כשהיא נעלמת דמריס מחפשת אותה נואשות ימים רבים, אבל היא חוזרת והיא נושאת גורים בבטנה. ""עדיין לא," ענה רוחליו, "אבל אני לא יודע למה היא מבזבזת זמן על החיה הזו, שכבר טעמה את ההר והתקלקלה."" עמ' 68

עד כאן על העלילה. מכאן הספר עוד מתרומם עד הסוף המפתיע המצמית, שכמובן לא אספר לכם כאן. 

ספר מינימליסטי, שכל משפט בו מכיל עולם ומלואו. מומלץ מומלץ מומלץ. אל תפספסו.