The Frail Hour - Dina Azriel
הוצאת ידיעות אחרונות, 2024, 295 עמודים מודפסים
נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית "עברית"
בספר הזה אנחנו יוצאים למעין טיול שורשים. יש בו דמויות רבות שמלוות אותנו: חלקן ילדות, חלקן קשישות, לדמות הראשית יש גלי חום. חלקן גם אינן חיות עוד. חמישה דורות. כל אחד מהמשתתפים בעלילה יש לו קול משלו.
זהו סיפורה של העיר יאשי, על הגטו והשנאה ליהודים, גם ליודו-קומוניסטים, על מי שנבחר לעבוד בבית היציקה ומי שנגזר עליו להיעלם. על איסורים אין סוף, על פחד ורעב, על הואלסים שנוגנו ברחובות ממכוניות עם רמקולים, כשקראו לכל היהודים להתייצב בקאסטורה ברחוב אלכסנדרי. על צ'אוצ'סקו והסקיוריטטה.
ענת היא הדמות הראשית בספר. היא אישה נשואה ואם לשלושה. יש לה בת, דניאלה, מהקשר הקודם שלה, ושני ילדים מבעלה הנוכחי. היא עובדת כשותפה במשרד עורכי דין, ועוסקת במשפט מסובך כשהיא מתחילה לגלות בקעים ביושרה של שותפיה. היא נוטשת ישיבה בלי לומר מילה, יוצאת משם ומאבדת את הקשר עם הסביבה.
קירה, סבתה הדמנטית של ענת גרה עם מטפלת בהירת שיער והיא מעשנת הרבה. לפעמים היא מציתה סיגריה למרות שבמאפרה מולה יש סיגריה אחרת שלה, דולקת, כשהמטפלת אינה שמה לב, היא שורפת תמונות ומכתבים, זכרונות ורגשות היסטוריים.
קינמון הוא חתול חכם ויודע כל. תמורת גירוד באוזנו או חטיף, הוא מספר לנו את מה שקרה ביאשי, מה עבר על קירה ותיאו שם, וגם על האחרים במשפחה מהתקופה ההיא ועד עכשיו. הוא מאיר את מה שקרה באור מיוחד, מיסטי.
ענת מחליטה ללכת למסע בעקבות תאו, הסבא האהוב שלה, היא רוצה להבין מה גרם לו להיעלם מדי פעם, לעזוב לכמה ימים את קירה אשתו, ולצאת לטבע. תאו ממשיך את דרכו של אביו אהרון מילס, רואה החשבון הלמדן, המיסטיקן. הוא מתבודד, מתרגל נשימות, עוסק בנסתר. מנסה לרצות את אביו שהעדיף את אחיו אנצ'ו, המשורר, על פניו.
הסיפור מסופר דרך שלושה קולות.
כך למשל מדבר קינמון החתול:
"אנחנו לובשימדמות לילית וצופים מראשברוש עד שהאור כבה אצל האנשים. מחליקים מהעץ. קופצים. הכפות נרטבות בדרך אל החלון של גושית שולפים טפרים ומפשקים עוד קצת את חורברשת, מחליקים פנימה ומתגרגרים סביב. "זמן טוב לסיפור," אומר החתול-אני." עמ' 78
דניאלה, ביתה הבכורה של ענת שחזרה מהודו: "היא אמרה שעליתי לה באמצע המדיטציה לפני כמה ימים, והאאורה שלי היתה פגומה כאילו? סוג של משוננת? בקיצור היה לה חשוב לומר לי, מתוך החוויה שלה? לחלוק איתי את הידע הרוחני? להיות צינור?" עמ' 339
וליוויו המדריך במסע, לא תמיד שמע את מה שענת שאלה אותו, אבל גם לו היתה צורת שיח משלו: ""טוב," אמר בשביעות רצון, "טוב מאד. כן, מצוין. יופי. אני שמח שבאת. נשתה קפה. נכון?" שאל ומיד ענה, "בטח. נשתה קפה." עמ' 275
ויש כאלה שהקול שלהם משתנה בהתאם למה שקורה בעלילה. זה יפהפה בעיני אבל לא קל. תראו, זה לא פשוט בהתחלה. הספר לא מתמסר על נקלה, אבל שווה מאד להתעקש, כי התגמול באמת גדול. (עזרה לי מאד גם הקריאה באתר עברית, כי יכולתי לבדוק באופציית המחקר לגבי שמות מקומות ומונחים שלא היכרתי מבלי להתרחק מהעלילה).
יש כאן נוסטלגיה, געגועים לילדוּת, אגדות עם. מצד אחד יש זכרונות מחייהם של הדורות הקודמים ברומניה, אבל גם את הכאן ועכשיו של סבתא, רעיה ואם, בת ונכדה. ויש גם פנטסיה, שחלקה מתחברת לאנתולוגיה הרומנית, וחלקה דווקא להתבוננות פנימית ורוחניות.
השעה החלשה, כמו שמסביר לנו החתול קינמון, היא השעה שבה יש דליפות בין העולמות. "הירח מתאדה, מתפוצץ, מתפלץ, מתאיין ונהפך שום כלום... בשעה החלשה של אין ירח, האישונים אצלנו מכסים את כל הקשתית." עמ' 111
הייתי קצינה צעירה שרק סיימה את הקורס כשמלחמת יום הכיפורים פרצה ובסופה אחי נהרג. האלמנה שלו, שנולדה ביאשי ובנם התינוק, זוהר, עברו לגור איתנו בבית הורי. יחד איתם הגיעו גם הוריה. אימה היתה מספרת לזוהר סיפורים ברומנית, בין היתר על דרקון גדול עם שבעה ראשים. גם כאן מסופרת אגדה שמתחילה כמו הסיפור ששמעתי אז, שהתחיל כך: היה היה פעם, בזמן לא זמן, אלמלא קרה גם הסיפור לא נברא..." עמ' 308
מומלץ מאד. סימנתי לי בספר כמה פסקאות שארצה לחזור אליהן מדי פעם, ולהאיר שוב את הסיפור העצוב והיפהפה הזה.
"אבל רוזה ידעה שמשהו בלתי נראה, רסיס ממנו, נגרע, ואדם לא יכון להיות שלם אם רסיס ממנו נגרע, ממש כשם שהוא אינו יכול להיום שלם אם נוסף לו רסיס, כמו שקרה לאהרון. 'אין לך מבט', אמרה לו פעם." עמ' 289
