חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות דמנציה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דמנציה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 6 בפברואר 2025

השעה החלשה - דינה עזריאל

 

The Frail Hour - Dina Azriel
הוצאת ידיעות אחרונות, 2024, 295 עמודים מודפסים
נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית "עברית"


בספר הזה אנחנו יוצאים למעין טיול שורשים. יש בו דמויות רבות שמלוות אותנו: חלקן ילדות, חלקן קשישות, לדמות הראשית יש גלי חום. חלקן גם אינן חיות עוד. חמישה דורות. כל אחד מהמשתתפים בעלילה יש לו קול משלו. 

זהו סיפורה של העיר יאשי, על הגטו והשנאה ליהודים, גם ליודו-קומוניסטים, על מי שנבחר לעבוד בבית היציקה ומי שנגזר עליו להיעלם. על איסורים אין סוף, על פחד ורעב, על הואלסים שנוגנו ברחובות ממכוניות עם רמקולים, כשקראו לכל היהודים להתייצב בקאסטורה ברחוב אלכסנדרי. על צ'אוצ'סקו והסקיוריטטה. 

ענת היא הדמות הראשית בספר. היא אישה נשואה ואם לשלושה. יש לה בת, דניאלה, מהקשר הקודם שלה, ושני ילדים מבעלה הנוכחי. היא עובדת כשותפה במשרד עורכי דין, ועוסקת במשפט מסובך כשהיא מתחילה לגלות בקעים ביושרה של שותפיה. היא נוטשת ישיבה בלי לומר מילה, יוצאת משם ומאבדת את הקשר עם הסביבה. 
קירה, סבתה הדמנטית של ענת גרה עם מטפלת בהירת שיער והיא מעשנת הרבה. לפעמים היא מציתה סיגריה למרות שבמאפרה מולה יש סיגריה אחרת שלה, דולקת, כשהמטפלת אינה שמה לב, היא שורפת תמונות ומכתבים, זכרונות ורגשות היסטוריים. 
קינמון הוא חתול חכם ויודע כל. תמורת גירוד באוזנו או חטיף, הוא מספר לנו את מה שקרה ביאשי, מה עבר על קירה ותיאו שם, וגם על האחרים במשפחה מהתקופה ההיא ועד עכשיו. הוא מאיר את מה שקרה באור מיוחד, מיסטי.

ענת מחליטה ללכת למסע בעקבות תאו, הסבא האהוב שלה, היא רוצה להבין מה גרם לו להיעלם מדי פעם, לעזוב  לכמה ימים את קירה אשתו, ולצאת לטבע. תאו ממשיך את דרכו של אביו אהרון מילס, רואה החשבון הלמדן, המיסטיקן. הוא מתבודד, מתרגל נשימות, עוסק בנסתר. מנסה לרצות את אביו שהעדיף את אחיו אנצ'ו, המשורר, על פניו.

הסיפור מסופר דרך שלושה קולות. 

כך למשל מדבר קינמון החתול:
"אנחנו לובשימדמות לילית וצופים מראשברוש עד שהאור כבה אצל האנשים. מחליקים מהעץ. קופצים. הכפות נרטבות בדרך אל החלון של גושית שולפים טפרים ומפשקים עוד קצת את חורברשת, מחליקים פנימה ומתגרגרים סביב. "זמן טוב לסיפור," אומר החתול-אני." עמ' 78 

דניאלה, ביתה הבכורה של ענת שחזרה מהודו: "היא אמרה שעליתי לה באמצע המדיטציה לפני כמה ימים, והאאורה שלי היתה פגומה כאילו? סוג של משוננת? בקיצור היה לה חשוב לומר לי, מתוך החוויה שלה? לחלוק איתי את הידע הרוחני? להיות צינור?" עמ' 339
וליוויו המדריך במסע, לא תמיד שמע את מה שענת שאלה אותו, אבל גם לו היתה צורת שיח משלו: ""טוב," אמר בשביעות רצון, "טוב מאד. כן, מצוין. יופי. אני שמח שבאת. נשתה קפה. נכון?" שאל ומיד ענה, "בטח. נשתה קפה." עמ' 275

ויש כאלה שהקול שלהם משתנה בהתאם למה שקורה בעלילה. זה יפהפה בעיני אבל לא קל. תראו, זה לא פשוט בהתחלה. הספר לא מתמסר על נקלה, אבל שווה מאד להתעקש, כי התגמול באמת גדול.  (עזרה לי מאד גם הקריאה באתר עברית, כי יכולתי לבדוק באופציית המחקר לגבי שמות מקומות ומונחים שלא היכרתי מבלי להתרחק מהעלילה).
יש כאן נוסטלגיה, געגועים לילדוּת, אגדות עם. מצד אחד יש זכרונות מחייהם של הדורות הקודמים ברומניה, אבל גם את הכאן ועכשיו של סבתא, רעיה ואם, בת ונכדה. ויש גם פנטסיה, שחלקה מתחברת לאנתולוגיה הרומנית, וחלקה דווקא להתבוננות פנימית ורוחניות. 

השעה החלשה, כמו שמסביר לנו החתול קינמון, היא השעה שבה יש דליפות בין העולמות.  "הירח מתאדה, מתפוצץ, מתפלץ, מתאיין ונהפך שום כלום... בשעה החלשה של אין ירח, האישונים אצלנו מכסים את כל הקשתית." עמ' 111

הייתי קצינה צעירה שרק סיימה את הקורס כשמלחמת יום הכיפורים פרצה ובסופה אחי נהרג. האלמנה שלו, שנולדה ביאשי ובנם התינוק, זוהר, עברו לגור איתנו בבית הורי. יחד איתם הגיעו גם הוריה. אימה היתה מספרת לזוהר סיפורים ברומנית, בין היתר על דרקון גדול עם שבעה ראשים. גם כאן מסופרת אגדה שמתחילה כמו הסיפור ששמעתי אז, שהתחיל כך: היה היה פעם, בזמן לא זמן, אלמלא קרה גם הסיפור לא נברא..." עמ' 308

מומלץ מאד. סימנתי לי בספר כמה פסקאות שארצה לחזור אליהן מדי פעם, ולהאיר שוב את הסיפור העצוב והיפהפה הזה. 

"אבל רוזה ידעה שמשהו בלתי נראה, רסיס ממנו, נגרע, ואדם לא יכון להיות שלם אם רסיס ממנו נגרע, ממש כשם שהוא אינו יכול להיום שלם אם נוסף לו רסיס, כמו שקרה לאהרון. 'אין לך מבט', אמרה לו פעם." עמ' 289

יום שני, 11 בדצמבר 2023

משהו קורה לבלה - אוריין צ'פלין

 


Something is Up with Bella - Orian Chaplin
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023, 216 עמודים

הסיפור כאן מזכיר בהתחלה את הסיפור של פינקס הקטן, השיר שכתב דן אלמגור. כשקראתי אותו התנגן לי השיר הזה באוזן בחלקים גדולים מהספר.
בלה רוזנבאום היא דיווה. היא זמרת גדולה מהחיים. ככה חונכה וגודלה על ידי הוריה, בעיקר אביה, שחזר ושינן באוזניה שהיא אחת ואין זולתה. היא ממלאה אולמות רבים בקולה הגדול והמצויין, והיא מנהלת את חייה מתוך תחושה שהעולם זכה בה, ושכולם צריכים להבין זאת ולהעריץ אותה. אלא שכשאנחנו פוגשים אותה כאן, בלה היא כבר בת 84, עדיין יפה ומטופחת, אך פחות מופיעה ופחות מבוקשת. סוג של "לשעבר" כזה. והיא נעשית דמנטית. היא מבולבלת לעיתים קרובות ולא ממש מזהה את סביבתה, מדמיינת שהיא מופיעה בפני קהל גדול, עם שפתיים אדומות וצמה עבותה שהיא הסמל המסחרי שלה.
בעלה, יענק'לה זליג הוא העבד הנרצע שלה. הוא חי למענה ומטפח אותה, מקדיש את חייו להאדיר את האישיות האגוצנטרית שלה, גם כאן, מתוך תחושה של שליחות, של זכות גדולה. היא לא משגיחה בקיומו, רוב הזמן, מתנהלת כאילו הוא חלק ממי שהיא. היא מקבלת את השירותים הקטנים והגדולים שלו בשיוויון נפש.
ויענק'לה עמל קשות להמשיך להחיות את האגדה, שלא יידעו שהיא יורדת מהפסים, שלא ייפגע שמה הטוב.
כארבעים שנים לפני כן בלה ילדה לו את נעמי. בלה לא מתעניינת בביתה בכלל. כשזו האחרונה מתבגרת היא בוחרת לחיות באמריקה ולספר על בן זוג שמתאים בדיוק לתבנית המצופה ממנה. 
בצר לו, פונה יענק'לה לעזרה רפואית. ד"ר גליה שעשוע היא רופאה פסיכוגריאטרית. היא מטפלת בבלה ומוקסמת אף היא מההילה שכמו זורחת ממנה. משפט אחד שבלה מטיחה ברופאה מטלטל אותה וגורם לה להסתכלות פנימית מערערת.
הספר כתוב בצורה סוחפת וקולחת, קראתי אותו בנשימה אחת. היו פעמים שכעסתי על הדמות של בלה, מין תחושה של רתיעה, ומצד שני חשתי חמלה כלפי יענק'לה, על התפקיד שלקח על עצמו, על היותו נעלם כזה. גם המרד, כביכול, או, אולי נכון יותר לומר בריחה של נעמי הכעיס אותי במידה מסויימת. אבל זה נקרא כל כך אמיתי והגיוני לדמות שלה, לדמות של אימה המתנכרת. 
הספר מכניס את הקורא לעולם המפחיד של חולי הדמנציה, של הקשישים שכבר לא ממוקדים ויש להם עולם מבולבל וחסר שורשים. דמותה של הרופאה שמצד אחד מכילה את רגשותיו של יעק'לה, הנבגד על ידי מחלתה של אשתו, ומצד שני בורחת מתפקידה ומחייה לרגע, היא, לדעתי החולייה החלשה בסיפור. אבל הספר נקרא ביעף, מכניס את הקורא למשפחה מתמודדת. הוא מאיר את הזקנה במקומות פחות נעימים אבל רגישים ומכמירי לב. בלה, יענק'לה ונעמי נכנסים ללב ומשאירים את הקורא מהורהר ומחבק. מומלץ.



יום שני, 13 באוגוסט 2018

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי - ג'ואנה קאנון


  

Three things About Elsie - Joanna Cannon
שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי - ג'ואנה קאנון
תרגום מאנגלית של שי סנדיק
הוצאת תמיר//סנדיק ידיעות ספרים 406 עמודים.

ההוצאה תמיר/סנדיק שיבחה את הספר הזה בכל פה, וזה טבעי ומובן. גם כי הוא באמת שווה וגם כי הוא שלהם. אבל כשרבים מהחברים שלי בפייס שיבחו אותו כל כך הבנתי שאין מצב שאני מדלגת עליו. 
זהו סוג של ספר מתח לייט. הוא מתחיל בכך שהגיבורה שוכבת על הרצפה ומחכה שמישהו יבוא לעזור לה. יש רצח, יש רוצח שנעלם ומתגלה פתאום, בסביבה הכי מוגנת, כביכול. יש דאגות ותַבהֵלות. בספר מדובר בין היתר על ערפול הזיכרון של הגיבורה. הקיהיון שלה גורם לה לפחדים קשים, בחלק מהדברים הם מאד מבוססים ובחלקם לא ברור אם זה לא פרי דימיונה. פלורנס, הגיבורה של הספר מוצאת בצ'רי טרי -  הבית בדיור המוגן שבו היא מתגוררת - את רוני בטלר. רוני הוא האיש שרצח את רוז, אחותה של אלזי, חברתה הקרובה ביותר. רוני מת מזה שישים שנה ופתאום הוא חוזר, חי ובועט. הוא נושא שם חדש, ומוצא דרכים להוציא אותה משלוותה וליצור בה בלבול והרבה רגשות אשם, שמתכתבים עם רגשות האשם שכבר נטועים בה מלפי שנים. נולדת תעלומה ושלושה בלשים קשישים - פלורנס, אלזי וג'ק - נרתמים לפתור אותה. לדעתי כדאי להסתפק בחלק הזה של העלילה. אתם יודעים, ספוילרים וזה. אני אפילו לא אומרת לכם מהם שלושת הדברים שצריך לדעת על אלזי. אני יודעת שתקראו ותגלו לבד. 

""כמה אופייני לך, פלורנס. תמיד חושבת על אחרים," תאמר גלוריה ותלחץ את ידי. ואני אגיד לה שמותר לה לקרוא לי פלו, אם מתחשק לה." עמ' 87. 

החשש מפני הזקנה והמודעות המעורפלת שכרוכה בה מלווה גם אותי לעתים. מילים נרדמות בזכרוני ואני לא מצליחה לשלוף אותן ברגע האמת. המקרר מתעתע בי מעת לעת, כשאני פותחת את הדלת שלו ולא מבינה מה חיפשתי שם בכלל, ולמה התכנסנו הערב, אני והוא. אולי אתם מכירים את זה ואולי לא, אבל כשמונחת לפתחיכם תעלומה שהפתרון שלה עלול לעלות לכם בחייכם... זה מעיק במיוחד. פה קופצים רגעי החמלה מחד והפחד מאידך. ורציתי מאד לחבק את פלורנס. רציתי שתרשה לי לקרוא לה פלו, כמו לאלה שהיא סומכת עליהם, שתדע שהיא לא לבד. מצד אחֵר רציתי לשמור עליה, מהעתיד הצפון לה אם לא תעמוד במבחנים שהוצבו בפניה.

הספר כתוב יפהפה. מסוג הספרים שאתה מחבק לאחר הקריאה. כן, יש כאלה, בוודאי נתקלתם בהם. 

"אני לא בטוחה אם זה מפני שהשמש נעלמה מאחורי ענן, אבל סיריל נראה מבוגר יותר באותם רגעים ספורים. שברירי יותר. לפעמים, אם מחפשים מספיק לעומק, אפשר לראות את הסדקים באנשים. אפשר לראות היכן נשברו וניסו לתקן את עצמם." עמ' 171

"חיכינו. המילים עמדו לי ממש על קצה הלשון. אלזי שוב הביטה אליי ושוחחנו בַעיניים. אלזי תמיד אומרת שאם נותנים למישהו להתעייף בשתיקה, הוא בסוף ימלא אותה, ובהתלהבות גדולה יותר מכפי שהיה עושה לו היית מדבר." עמ' 209

"...כי כזאת היא מייבל. היא תלבש חולצה לבנה וחצאית פרחונית, וכל הפרחים ירקדו כשהיא תשוטט בחדר. לְיָדֶיהָ יהיה ריח של סבון, וכשאגיד משהו כדי לשמח אותה כל פניה יישטפו בצחוק." עמ' 277

"כשסוף סוף נכנסנו פנימה לא האמנתי כמה גדולה הספרייה. מי ידע  שיש כל כך הרבה סיפורים שהיו צריכים שיספרו אותם?" עמ' 287

אז הסיפור הזה היה ממש צריך שיספרו אותו. למזלנו, ג'ואנה קנון, שכתבה גם את הצרה עם עזים וכבשים שאהבתי, שהיא רופאה פסיכיאטרית וממש יודעת על מה היא מדברת - עשתה זאת למעננו. שי סנדיק שתרגם אותו עשה לנו את הכל יותר קל ונגיש, כך שכדאי לכם מאד לקרוא. זהו ספר מרתק ומרעיד את הנימים, ספר שנשאר.