ההתכתבות - וירג'יניה אוונס

 

The Corrrespondent - Virginia Evans

מאנגלית: שרון פרמינגר

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2026, 225 עמודים מודפסים

"בכל פעם שהשנה מתחלפת בלוח, אני נעשית מהורהרת. כאילו אני נכנסת למזווה וסוקרת את מה שנמצא שם. בודקת את המלאי - מה יש לי, מה דרוש, מה מצב העניינים... הרי אתה יודע שאני מאמינה באל תבוני, שמתכנן תוכניות ויש לו אחיזה איתנה במה שקורה כאן למטה - כך שאם אני אמורה להגיע אליה, אני אכן אגיע." עמ' 182

קיבלתי המלצה ראשונה על הספר הזה לפני כשנה. הוא לא תורגם אז מאנגלית אז החלטתי להקשיב לו באפליקציית LIBBY. זה התחיל טוב, אבל לא היתה לי אז פניות מספקת כדי להקשיב להקראת מכתבים, אז נטשתי בצער. קיוויתי שיתרגמו אותו מהר ואז אקח אותו לידי. בינתיים עברו לא מעט מים בנהרות וקרו המון דברים ואז סתיו, החמודה הזאת שמקטלגת לנו ספרים בנוכרית בספרייה, הזמינה אותו לספרייה. היא הניחה אותו לפתחי, וכשהסברתי לה שכנראה ייקח לי זמן לקרוא אותו, היא אמרה: "אז כדאי שתתחילי עכשיו". מה שהיה נכון בתכלית. ואכן כך עשיתי. וזה היה איטי אבל מתגמל. ואז תרגמו אותו בהוצאת ידיעות אחרונות וביקשתי לי עותק מודפס משלי. 

סיביל ואן אנטוורפ היא עורכת דין בשנות השבעים שלה, היא פרשה לגימלאות והכתיבה ממלאה את חיי השגרה שלה. היא כותבת לשלל אנשים ובד"כ פותרת בעיות דרך המכתבים. יש לה בעיה רפואית קשה שמתחילה להכביד עליה בכתיבה, וגם בניידות, אבל יש אנשים טובים מסביבה שעוזרים לה. 

קראתי לסירוגין, בשתי השפות, לאט לאט, כי יש פה מין פסיפס כזה של מכתבים, כשכל אחד מהמכותבים תורם ומוסיף אבן קטנה ומיוחדת במינה לעלילה עד להשלמת התמונה המלאה. ודרך המכתבים אנחנו מכירים אנשים שונים כשההתכתבות מתאימה לאופיים של הנמענים. חלק מההתכתבויות מכילות שמות של ספרים אהובים (שרבים מהם גם אני קראתי ואהבתי). יש כאן תכתובת עם סופרים, עם מנהלת באוניברסיטה שאינה מאפשרת לה להשתתף כשומעת חופשית בקורסים ספרותיים באוניברסיטה, יש גם ילד צעיר ומיוחד שהיא מתכתבת איתו. ויש גם כותב אחד שמטריד אותה, והיא חייבת למצוא אותו, כי המכתבים שלו מפחידים אותה. 

חוץ מכל אלה, יש התכתבות אחת שנמשכת לאורך הספר עם דמות שמתגלה בסופו, והיא מרגשת בלי סוף ומאירה את הכל בזרקור חזק ונוקב.

"אבל אני רואה את החיים כדרך ארוכה, שבה אנחנו פוסעים בכיוון אחד. בדרך כלל אנחנו הולכים לבדנו בשדה פתוח, סחוף רוחות, בין גבעות, וגם בהרים לפעמים. ובשלג. ומדי פעם מצטרף אלינו מישהו והולך איתנו כברת דרך, ולפעמים (וזאת הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה) לפעמים אנחנו רואים אורות מרחוק, איזשהו בית בודד או כפר, ואנחנו מתעודדים ונכנסים לזמן מה למקום חמים, לחניית ביניים. אולי אוכלים ארוחת ערב חמה ושוכבים  לישון. ואולי אפילו נשארים שם כמה שנים." עמ' 38

העלילה מקבלת את התפניות שבה בצורה אינטליגנטית ומרומזת, כתוב יפהפה, רגיש, עדין וגבוה. הנה מגיעה אלינו שנה חדשה. כדאי לכם להתפנק עם המעדן הזה. 

  

  

  

  

  

  

  

  

תיאו של גולדן - אלן לוי

 

Theo of Golden - Allen Levi

מאנגלית: כרמית גיא

הוצאת מטר, 2026, 436 עמודים

זהו ספר שהתחיל - וגם המשיך כך בחלקו הגדול - כמו רטייה קרה על כוויה. התאים לי ממש. אין בו ציניות, אין בו רוע כמעט, והוא עדין עד מאד. הוא נקרא לאט, הוא מלא בפרטים קטנים של יופי: צמחים מיוחדים, נופים, צלילים של מוסיקה ובעלי חיים. זה חולש כמעט על כל הספר, להוציא שני קטעים שהם קשים לקריאה, אחד מהם קשה מאד.

תיאו הוא איש זקן שמגיע לעיירה דרומית קטנה שנקראת "גולדן". ההיכרות הראשונה של תיאו עם גולדן היא בבית הקפה צ'אליס, בו, מלבד הקפה הטוב, הוא מוצא גלריה של רישומי דיוקנאות המצויירים בצורה מופלאה, מדוייקים לפרטי פרטים, ממוסגרים ותלויים על הקירות. זה מרגיש כמו קבלת פנים חמה, כאילו התושבים מציגים את עצמם לאורֵחַ החדש. בעיירה יש טיילת רחבה ויש בה גם אגם, שנקרא פדר, נוצה, (בהמשך נלמד על המשמעות המיוחדת של נוצות בספר). על פי הצעתו של מתכנן העיר "נקבע שהמרחב בין צידו המזרחי של ברודווי למערבו יהיה גדול דיו כדי לאפשר לגדל עצי נוי, להציב מזרקות, להציג שטחים פתוחים למשחקים ונוף של מרחבים ירוקים." עמ' 88. 

כך נכנסנו לאווירה של המקום. לכל הדעות מקום נעים, מתאים לאמנים ואנשי רוח. וכן, כמובן שגם לנו.

יש לו, לַזָּקֵן - מבחינת התושבים בעיירה וגם מבחינתנו הקוראים - רק שם פרטי, תיאו. הוא אינו משחרר מידע על עצמו בכלל, גם לא כשהוא שוכר דירה אצל מי שפרטיותו מאד חשובה לו. הוא קונה את עולמו החברתי במקום בזכות יכולת ההתבוננות העמוקה וההקשבה הרגישה שהוא ניחן בהן, ובזכות יכולתו לראות ולהראות לעומדים מולו את הטוב והפלאי בחייהם. 

תיאו רוכש כמה מהתמונות האלה שנשארו תלויות על הקיר, ובזו אחר זו מזמין את האנשים המצויירים  בציור ונותן אותן, בטקסים מיוחדים ליד האגם, במתנה. כך אנחנו מתוודעים לדמויות המיוחדות במקום, ולומדים את סיפור חייהן. הוא לא מבקש כלום בתמורה, מבקש רק להעניק את התמונה לאדם המצוייר בה. זה מסתדר היטב בעלילה של הספר, כן, יש משהו כמעט מקודש ברצון הזה להייטיב עם הזולת ככה, אלטרואיזם צרוף. חייבת לומר שבקטעים מסויימים זה קצת נזל לי למחוזות המתיקות-יתר. הכתיבה היא מעט שטחית ומרפרפת, אבל האיזון בא מתוך הסיפורים האישיים של חלק מהנמענים ותגובתם למתנה שניתנה להם. 

"תיאו חזר הביתה עם השקיעה בין ידיו. כאשר פנה מן הנהר אל רחובות העיר, הציץ לאחור עוד פעם אחת לראות את הדמות הקטנה אך החסונה במרחק, מושך משוטים אל מול זרם המים הצבועים בצבע הניקל." עמ' 207

"בין  שהאמנות היא פיסול, חקלאות, הוראה, משפט, רפואה, מוזיקה או גידלו ילד, אם אין בה אהבה - בלב ליבה - היא יכולה להיעשות במיומנות, אולי קל לשווק אותה או שהיא פופולרית, אבל אני בספק אם היא תהיה טובה באמת. שום דבר אינו מה שהוא אמור להיות אם אין בתוך תוכו אהבה." עמ' 140

"" הלילה, כשסימון ינגן את השירים שלו, הצלילים יצאו מתוך הצ'לו שלו ויעופו לכל הכיוונים. את מבינה, כל התווים נמצאים עכשיו בתוך הצ'לו שלו. אבל כשהוא יעביר את הקשת, כך." תיאו החווה בידו, "זה יהיה מפתח שיפתח את הדלת וכולם יצאו, בזה אחר זה..."" עמ' 371

הספר זכה לביקורות מעולות בעולם. היו, מן הסתם, גם כאלה שלא התחברו לזה. אבל מכיוון שבעת הזו  יש בעולמנו כל כך הרבה מקומות שזקוקים ליופי הנקי הזה, בחרתי ליהנות מזה, ולהכיל גם את החלקים המתוקים מבלי לשפוט. מומלץ מאד. ספר לנשמה. 

(כמו שאתם רואים הכריכות בעולם דומות מאד. לכן הנחתי כאן רק כריכה אחת מכל שפה.)

  

  

  

  

  

אנחנו מפענחים רציחות - ריצ'רד אוסמן

 

We Solve Murders - Richard Osman

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2025, 415 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

זהו הספר השני של אוסמן שאני קוראת. הראשון היה מועדון הרצח של יום חמישי שהיה חביב מאד. זכור לי ההומור המוצלח בו. גם בספר הזה יש הומור יבשושי וטוב. הספר מתרחש כאן ועכשיו. צ'אט GPT מופיע כאן במלוא הדרו השימושי, ובצורה חביבה מאד. 

"זה מדע, אתה מבין. לעיתים קרובות מאד הוא האויב של העבריין ההגון. לכן צ'אט GPT הוא מתנה משמים. לאחר כתיבת אימייל, הודעה, כל דבר למעשה, אתה יכול פשוט להעביר את הטקסט בצ'אט GPT, והאישיות שלך נמחקת מיד. ה GPT משטח אותך, מגהץ את הקמטים, שוטף אותך, מוּזרוּת אחר מוּזרוּת, עד שאתה נעלם. " עמ' 6

הסיפור מתחיל כשמשפיען רשת אחד נרצח. הוא נמצא מת כשהוא ירוי בראשו, ומושלך קשור בחבל מיאכטה באוקיינוס האטלנטי. אי אפשר היה למצוא הרבה ממנו, כי הכרישים גמרו איתו ואחרי יום הוא כבר לא עניין אף אחד, כי ככה זה בעסקי הבידור. 

איימי וילר, הגיבורה הראשית כאן, היא שומרת ראש. היא נשואה לאדם וחמיה הוא סטיב וילר, שוטר לשעבר, אלמן בודד המתגעגע לאשתו המתה ומדבר אליה. יש לו חתול שנקרא טראבל, שהוא וסטיב מגנים זה על זה. בשלב זה של הספר איימי נשכרת להגן על סופרת. היא יושבת על כיסא מתנפח בבריכה, בביתה של רוזי ד'אנטוניו, סופרת מצליחה ומבוקשת מאד של ספרי מתח. רוזי היא אישה מבוגרת (אבל גם בת בלי גיל), חובבת החיים הטובים. כרגע אף אחד לא מנסה לרצוח אף אחת מהן. "זה זמן מה שאיימי לא ירתה במישהו, אבל את לא יכולה לקבל הכל." עמ' 9

אבל, כמובן שלא בשביל ההשתכשכות הזאת בבריכה התכנסנו הערב.

זוהי עלילה משעשעת שבה משתתפים רבים וטובים. גם רעים, מן הסתם. גם אלה שחשבתי שידעתי מי הם ומה תפקידם בסצינה, תוך כמה עמודים הסתבר שאני טועה מאד. הרבה פעמים הייתי צריכה לעצור ולבדוק מי נגד מי פה. מדי פעם הייתי משוכנעת שאני יודעת מיהו הפושע הראשי כאן, אבל מהר מאד הוא נרצח, מה שגרם לו להפסיד את תפקידו כַּנבל הראשי. גם השמות של האנשים התחלפו מעת לעת. זה בהחלט היה מבלבל. 

"איימי גילתה שאדרנלין טוב לנשמה וטוב מאד לעור. היא לפעמים צופה בהדרכות לטיפול בעור באינסטגרם, אבל אין דבר שיכול להיטיב עם העור כמו שקורה כשיורים עלייך ואחר כך את קופצת ממטוס. אולי היא צריכה ליצוא סרטוני וידיאו משלה?" עמ' 18

""הבחנתי בו מיד לאחר שראיתי את הגופה שלו." העיניים של איימי עוקבות אחר הבוהן של רוזי לעברו השני של החדר, שם תלויה גופתו של.... מידיו הקשורות אל קורת התקרה. איימי מביטה חזרה ברוזי. "אני סופרת", אומר רוזי. "אני מבחינה בדברים."" עמ' 118

"אתה רק צריך לדבר עם סוחר נשק צ'יליאני בעל וילה בהמשך הרחוב, הוא ידבר עם סוחר סמים מוונצואלה שהוא מכיר ממועדון הטניס, ולפני שאתה שם לב, נערכות היכרויות, נשלחים אימיילים מוצפנים ואקדח חצי אוטומטי מוחבא מתחת לסלע עם קווי מתאר יוצאי דופן... דובאי היא באמת קהילה מהסוג הזה. כולם עוזרים לכולם." עמ' 250

תראו, אני לאו דווקא הלקוח המועדף על הז'אנר הזה של ספרי מתח, אבל הייתי צריכה ספר משעשע אחרי הספר האחרון שקראתי. הספר הזה התאים לי כי אני אוהבת הומור אנגלי. הטיפוסים הטובים והרעים, ובעיקר הסופרת השובבית כאן מקדמים את העלילה נהדר. אני יודעת למי בספרייה אני מתכוונת להמליץ על הספר הזה וגם, ובכן, סה"כ נהניתי, במיוחד בפרקים האחרונים כשלמדתי מי הוא באמת מי, וגם לגלות שלא הייתי לגמרי רחוקה לגבי שניים מהרעים. מומלץ למדי.