שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי - ג'ואנה קאנון

  

Three things About Elsie - Joanna Cannon

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי - ג'ואנה קאנון

תרגום מאנגלית של שי סנדיק

הוצאת תמיר//סנדיק ידיעות ספרים 406 עמודים.

ההוצאה תמיר/סנדיק שיבחה את הספר הזה בכל פה, וזה טבעי ומובן. גם כי הוא באמת שווה וגם כי הוא שלהם. אבל כשרבים מהחברים שלי בפייס שיבחו אותו כל כך הבנתי שאין מצב שאני מדלגת עליו. 

זהו סוג של ספר מתח לייט. הוא מתחיל בכך שהגיבורה שוכבת על הרצפה ומחכה שמישהו יבוא לעזור לה. יש רצח, יש רוצח שנעלם ומתגלה פתאום, בסביבה הכי מוגנת, כביכול. יש דאגות ותַבהֵלות. בספר מדובר בין היתר על ערפול הזיכרון של הגיבורה. הקיהיון שלה גורם לה לפחדים קשים, בחלק מהדברים הם מאד מבוססים ובחלקם לא ברור אם זה לא פרי דימיונה. פלורנס, הגיבורה של הספר מוצאת בצ'רי טרי -  הבית בדיור המוגן שבו היא מתגוררת - את רוני בטלר. רוני הוא האיש שרצח את רוז, אחותה של אלזי, חברתה הקרובה ביותר. רוני מת מזה שישים שנה ופתאום הוא חוזר, חי ובועט. הוא נושא שם חדש, ומוצא דרכים להוציא אותה משלוותה וליצור בה בלבול והרבה רגשות אשם, שמתכתבים עם רגשות האשם שכבר נטועים בה מלפי שנים. נולדת תעלומה ושלושה בלשים קשישים - פלורנס, אלזי וג'ק - נרתמים לפתור אותה. לדעתי כדאי להסתפק בחלק הזה של העלילה. אתם יודעים, ספוילרים וזה. אני אפילו לא אומרת לכם מהם שלושת הדברים שצריך לדעת על אלזי. אני יודעת שתקראו ותגלו לבד. 

""כמה אופייני לך, פלורנס. תמיד חושבת על אחרים," תאמר גלוריה ותלחץ את ידי. ואני אגיד לה שמותר לה לקרוא לי פלו, אם מתחשק לה." עמ' 87. 

החשש מפני הזקנה והמודעות המעורפלת שכרוכה בה מלווה גם אותי לעתים. מילים נרדמות בזכרוני ואני לא מצליחה לשלוף אותן ברגע האמת. המקרר מתעתע בי מעת לעת, כשאני פותחת את הדלת שלו ולא מבינה מה חיפשתי שם בכלל, ולמה התכנסנו הערב, אני והוא. אולי אתם מכירים את זה ואולי לא, אבל כשמונחת לפתחיכם תעלומה שהפתרון שלה עלול לעלות לכם בחייכם... זה מעיק במיוחד. פה קופצים רגעי החמלה מחד והפחד מאידך. ורציתי מאד לחבק את פלורנס. רציתי שתרשה לי לקרוא לה פלו, כמו לאלה שהיא סומכת עליהם, שתדע שהיא לא לבד. מצד אחֵר רציתי לשמור עליה, מהעתיד הצפון לה אם לא תעמוד במבחנים שהוצבו בפניה.

הספר כתוב יפהפה. מסוג הספרים שאתה מחבק לאחר הקריאה. כן, יש כאלה, בוודאי נתקלתם בהם. 

"אני לא בטוחה אם זה מפני שהשמש נעלמה מאחורי ענן, אבל סיריל נראה מבוגר יותר באותם רגעים ספורים. שברירי יותר. לפעמים, אם מחפשים מספיק לעומק, אפשר לראות את הסדקים באנשים. אפשר לראות היכן נשברו וניסו לתקן את עצמם." עמ' 171

"חיכינו. המילים עמדו לי ממש על קצה הלשון. אלזי שוב הביטה אליי ושוחחנו בַעיניים. אלזי תמיד אומרת שאם נותנים למישהו להתעייף בשתיקה, הוא בסוף ימלא אותה, ובהתלהבות גדולה יותר מכפי שהיה עושה לו היית מדבר." עמ' 209

"...כי כזאת היא מייבל. היא תלבש חולצה לבנה וחצאית פרחונית, וכל הפרחים ירקדו כשהיא תשוטט בחדר. לְיָדֶיהָ יהיה ריח של סבון, וכשאגיד משהו כדי לשמח אותה כל פניה יישטפו בצחוק." עמ' 277

"כשסוף סוף נכנסנו פנימה לא האמנתי כמה גדולה הספרייה. מי ידע  שיש כל כך הרבה סיפורים שהיו צריכים שיספרו אותם?" עמ' 287

אז הסיפור הזה היה ממש צריך שיספרו אותו. למזלנו, ג'ואנה קנון, שכתבה גם את הצרה עם עזים וכבשים שאהבתי, שהיא רופאה פסיכיאטרית וממש יודעת על מה היא מדברת - עשתה זאת למעננו. שי סנדיק שתרגם אותו עשה לנו את הכל יותר קל ונגיש, כך שכדאי לכם מאד לקרוא. זהו ספר מרתק ומרעיד את הנימים, ספר שנשאר.  

      

הצרה עם עזים וכבשים - ג'ואנה קאנון

הצרה עם עזים וכבשים - ג'ואנה קאנון

The Trouble with Goats and Sheep by Joanna Cannon

תרגום של שי סנדיק

הוצאת סנדיק ספרים, 2016, 423 עמודים

תרצה לוין, שמנהלת את קבוצת הקוראות המשובחת של רמת פולג, שיתפה בפייסבוק את הפוסט של דורית תמיר  על הספר הזה (מהוצאת תמיר // סנדיק, שכבר פינקו אותנו בספרים כמו שיר לאיזי ברדלי האלמותי). לפני שקראתי בכלל את הביקורת המזמינה מאד שלה, ראיתי שם את התמונה הזאת מתוך הסנדיי טיימס:

זה כל כך הזכיר לי את שכונת ילדותי... כל הנשים, רובן הגדול (אך לא כולן)  הן עקרות בית במקצוען הראשי. נפגשות ליד המכולת, למשל, או בדרך ל.. או מ... ועומדות שעות ומדברות ומקשקשות, וכולן יודעות הכל על כולן, למרות שכל אחת מהן משוכנעת שהיא, ורק היא יודעת את כל הסודות האישיים של כל אחת ואחד. ויש אוירה נעימה של ביחד. זה היה כמו עטוף בוורוד מתוק של ילדות מבחינתי, וכך, בקיצור, כבר דגדג לי בבטן. חיכיתי לספר הזה בכיליון עיניים. וחוץ מכל זה - הרי הבטחתי לכם, ולכן אקיים. 

אז כאן שוב יש שתי ילדות במרכז הסיפור. (כן, אני מביאה בחשבון שיש מי שיגיד עכשיו שאני כותבת שוב על ילדים. אני אעמוד בביקורת הזאת, כי זה שווה לכם וגם יהיה שווה לו, מן הסתם.) גרייס וטילי הן שתי חברות בלב ובנפש. למעשה גרייסי, שבחלק גדול של הספר היא המספרת, מרגישה קרובה לטילי שהיא חולה במחלה עלומה כלשהי, והיא דואגת לה לעתים קרובות. שתי הבנות הן המספרות רק בחלק מהספר. בחלקים אחרים, אנחנו רואים את זווית הראייה של השכנים השונים, וזה מרתק וגם רגיש. הסופרת היא רופאה פסיכיאטרית וזה ניבט היטב, בעדינות ובמרומז, בהתייחסותה לדמויות השונות בשדרה הזו.

""אימא שלי אומרת שאני לא יכולה להרשות לעצמי להידבק במשהו." "מתי היא כבר תפסיק לדאוג?" היא הכעיסה אותי ולא ידעתי למה, וזה הכעיס אותי עוד יותר והסנדלים שלי עשו המון רעש..."רואה," אמרתי, "אל תדאגי, אני לא אתן שיקרה לך משהו."" עמ' 13. וגם: "הבטתי אל בימת התזמורת, ולא רציתי לחזור. לא רציתי לחזור אל הדאגה המוסתרת בשולי מבטה של גברת מורטון ואל טילי, החיוורת, השקטה והקטנה". עמ' 156. 

הן בלשיות לעת מצוא. גברת קריזי, אחת השכנות, נעלמה, והן - שאוהבות אותה, מרגישות שהן חייבות לעשות הכל כדי למצוא אותה. הכל קורה ביוני 1976, קיץ מהביל וקופח באכזריות על גופם ועל נשמותיהם של דרי השדרה, (טוב, שמישהו יספר לנו על מה זה קיץ לוהט...). הן יוצאות למסע חיפושים בין בתי השכונה, תוך שהן שומעות דברים שהשכנים נמנעים מלומר אותם ישירות לילדות, מטעמים פטרנליסטיים ואחרים. אבל לילדות האלה יש מחושים רגישים מאד והמפגש בין המידע העובר אליהן לבית התמימות המקסימה הנובעת מגילן הצעיר - יוצר קסם משלו והומור נהדר. פה ושם נזרק אור על תקופה אחרת, בסוף שנת 1967, שמבהיר לאט לאט את התמונה כולה. 

"אימא אמרה שאני בגיל מביך. אני לא הרגשתי שאני נבוכה במיוחד, כך שהנחתי שהוא מביך דווקא אותם" עמ' 10.

""כולנו כבשים", אמרתי. "וכבשים צריכות רועה שישמור עליהן. ככה אמר הכומר... אז אני רוצה לוודא שיש לנו רועה". "הבנתי". היא [גברת מורטון] נשענה על השיש. "אתן יודעות שזו רק דעתו של הכומר. יש אנשים שמסתדרים מצוין בלי רועה". עמ' 61 ואז:

"אבל חשוב לשמוע בקול אלוהים." הכנסתי את הכף שלי לתוך הקערה. "אם לא שמים אליו לב, הוא רודף אחרינו."."עם סכינים," אמרה טילי" עמ'61

אתם מבינים? חשוב שהבנות יהיו זהירות עד מאד במשימה שהשיתו על עצמן. הן צריכות למצוא את אלוהים, שלכאורה נמצא בכל מקום, כדי לפתור את התעלומה. ומאיפה צריך להתחיל? ואיך יוכלו לרגל בבתים השונים ולחפש את אלוהים מבלי לעורר חשד?

""תעשי מה שאת רוצה," אמר אבא וקול שתיקתה של אמא נשמע מחדש." עמ' 106.

"עדיין לא למדתי כמה גדול כוחן של מילים. איך ברגע שהן יוצאות מהפה, יש להן נשמה וחיים משל עצמן. עדיין לא למדתי שאז הן כבר לא ברשותך. לא למדתי שברגע שמשחררים אותן לחופשי, אתה עלול להיות ברשותן של המילים." עמ' 225

"מרגרט קריזי קראה לזה אסטרטגיית התמודדות. הבעיה היחידה הייתה שכשצריך להתמודד על כל הקיום שלך, אתה מביט לאחור יום אחד ומגלה שהאסטרטגיה הפכה לאורח חיים."עמ' 253

חיי השדרה מתנהלים באטיות המנומנמת המושפעת מהחום הבלתי אפשרי שם, וכל הסודות רוחשים מתחת לפני השטח. מידי פעם מתעוררת שוב התעלומה של היעלמותה של גברת קריזי. מידי פעם מופיע סיפורון על הממשק המבורך, המרפא אפילו, של גברת קריזי עם אנשים בספר. מרגרט קריזי ידעה המון סודות שלא כדאי היה שיתגלו. כל דיירי השכונה משוכנעים שהם יודעים מי חטף אותה או גרם לה להיעלם, ואינם נותנים, חלילה, לעובדות - מוצקות ככל שיהיו - להפריע לסיפור שטוו מראש. כשמופיעה פתאום משפחה הודית בשדרה, מצליחים הדיירים לדרוך על כל מוקש סטיגמתי אפשרי, מה שכתוב בהומור אנגלי דקיק ומושחז. באמת מקסים. (לא מצטטת לכם את זה. למה להרוס בדיחה טובה? כשתגיעו לשם, תראו. אבל מכירים את הקטע המצחיק הזה:  מאיפה את באמת? ) אז זהו בגדול...

ועוד כמה פנינים:

"ככה זה עם כלבים לפעמים. הם צריכים להרגיש בטוחים." עמ' 329

לפעמים, אצל מבוגרים, הפער בין מה שאתה שואל לבין מה שהם עונים גדול מידי, ותמיד נדמה כאילו הפער הזה הוא המקום הטוב ביותר להכניס אליו את כל הדאגות." עמ' 331

""לכן אני אוהבת להיות ליד ילדים," אומרת הנערה. "הם רואים אותך כמו שאת. הם לא רואים את כל מה שאת סוחבת בכיסים."" עמ' 395

המון ציטטות, אני יודעת, וזה רק חלק אפסי ממה שהייתי רוצה לתת לכם כאן. פחות או יותר בכל עמוד יש משהו שאתה עוצר ואומר: אה... וואללה. זה ספר כזה כזה יפה, שלא אכפת לקרוא אותו פעמיים וגם יותר. יש בו מתח, עצב והומור, תככים וסודות, חברות אמיצה ורגש עמוק. המון אנושיות. הוא מציף בך תובנות שלא זכרת או לא הכרת בכלל, וזה כיף שאין לתאר, וכאילו זה לא מספיק נעים, אז בסוף הספר יש מקרא מצולם של הממתקים שמשתתפים בו. רוצו לקרוא!! 423 עמודים של קסם.