חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ספרות צרפתית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספרות צרפתית. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 27 במאי 2026

חיים יפים - וירז'יני גרימאלדי

Une Belle Vie - Virginie Grimaldi
מצרפתית: מיכל אלון
הוצאת כתר, 2025, 326 עמודים כולל תודה

"מאז שאני אמא, אני מסתכלת על היַלדוּת שלי במבט שונה. מבט עדין יותר, רחום יותר. גם מִתפַּעל יותר. מעולם לא התלוננתי, מעולם לא התרגשתי מכל מה שעבר עליי, מעולם לא חשבתי שהחיים שלי יותר קשים משל כל אחד אחר. רק כשאני משווה את הילדים שלי לעצמי אני מרגישה את הפחד, את העצבות, את אי הצדק במקרים מסויימים. כשאני עוטפת אותם באהבה, חלק ממני מנחם את הילדה שהייתי." עמ' 154-5

תמיד משמח אותנו לקבל לספרייה עוד ספר של וירז'יני גרימלדי, והפעם, לאחר תקופת יובש תקציבית שמחתי על הגעתו עוד יותר. היא כותבת רגיש, מלא הומור, וגם תמיד יש את ההפתעה, הכיוון הזה בעלילה שהקורא לא ציפה לו. 

שתי אחיות הן מרכזו של הסיפור: אֶמָה, הבכורה, נשואה בנישואין מאושרים ואם לשניים, ואגאת, הצעירה ממנה ב- 5 שנים. אמה היא אשה מסודרת, תמיד מתוכננת ויודעת מאיפה היא באה ולאן היא הולכת. אגאת היא בדיוק ההיפך ממנה. היא מחליפה תדיר בני זוג, עיסוקים ומקומות. אימן של הבנות היא אישה קשה, מכורה לאלכוהול, ואכזרית. אֶמָה מגינה על אגאת ככל יכולתה, ומרגישה מחוייבות עמוקה כלפיה. אגאת היא ציפור חופשייה. אביהן של השתיים נהרג בתאונה והן גרות עם אימן. בחופשים הן נוסעות אל הדמות הכי מכילה ואהובה עליהן, סבתן מימה, שגרה עם הסבא שלהן בחבל הבאסקים, ומספקת לנו משם נופים מקסימים ושקט, ומנוס מהקושי בבית.

בתחילת הספר מגיעות שתי האחיות לבית של מימה לאחר מותה. הן צריכות לפנות את הבית מלא הזכרונות הטובים שהיו בו, כי אחיה של אימן רוצה למכור אותו. בחמש השנים האחרונות לא היו הבנות בקשר, הן חוששות מהמפגש ומצֵרות על הצורך להיפרד מהבית הזה. לאט לאט, בכתיבה קולחת, מסופר סיפורן של האחיות, לעיתים בחיוך ולעיתים בעצב. 

"על מה את חושבת? אגאת שואלת בין שני גלים. "על כלום".  "אף אחד לא יכול לחשוב על כלום. טוב, חוץ מהדוד שלנו. חסר לו הציוד העיקרי." עמ' 132

""כל הכבוד, אני גאה בך. אני לא מסוגלת לעשות את זה. אולי כי יש לי פחות זכרונות, בזכותך. אני יודעת שהיא לעולם לא תשתנה, אבל אני לא מצליחה לשים עליה פס." היא קמה. "תזכירי לי אף פעם לא לעצבן אותך, אחותי. את משתמשת בתחמושת חיה!"" עמ' 280

פרקים קצרים, כל פעם מישהי אחרת במרכז, וצריך לעקוב על הזמנים. הזמן הכללי של הספר מוכתב על ידי גילן המשתנה של הבנות, לפעמים כתאריך, או "אז" ו"עכשיו" ושעה של היום. גם הפונט משתנה מעת לעת. זה קצת בלבל אותי. אבל הסיפור נהדר. הוא לא הכי טוב של גרימאלדי, לדעתי, אבל ממליצה לא לוותר עליו. יש כאן זרקור על החיבור הזה בין אחיות, שכנראה אין שני לו, שיכול להגדיל או להקטין, ובכל מקרה תמיד משמש השראה מיוחדת ויקרה. 

  

  


 

  

  




 

יום שבת, 23 בדצמבר 2023

למחרת היום - מליסה דה קוסטה

Les Lendemains - Mellisa Da Costa
מצרפתית: אביגיל בורשטיין
הוצאת תכלת 2023, 301 עמודים
"עכשיו אני כאן, קפואה ליד החלון, לא יודעת מה לעשות. הפרפר התעופף לאי שם, לא יודעת לאן. הספקתי לראות רק שתי נקודות צהובות על כנפיו. אני חושבת שהשאר חום. אולי חום אדמדם, פרפר זה הרבה יותר מדי חיים בבת אחת.." עמ'78
זהו ספר שמדבר על שבר גדול, אובדן ואבל - ואז שיקום איטי ומדורג אבל עקבי. אין כאן עלילה גדולה, ומכיוון שכל הדמויות חיוביות עד מאד, זה קצת נזל לי לשיעמום אחרי כשני שליש של הספר. 
אמנד היא אלמנה טרייה שגם איבדה את בִּיתה בלידה שקטה. היא שבורה ואבלה ובורחת אל בית ישן ורעוע, משתדלת להינתק מכל חברה אנושית או אחרת. היא נתונה במעין בועה של אֵבֶל ולא מעוניינת ליצור שום קשר עם אף אחד. אבל היא מוצאת יומנים ולוחות שנה של הדיירת הקודמת של הבית בו היא גרה, היא מוצאת שם הערות שגורמות לה לצאת אל החצר ולהתחיל להקים גינה של ירקות ופרחים. יש גם חתול אחד שמאמץ אותה, בהתחלה בניגוד לרצונה ואחר כך, מתוך חמלה, הוא נכנס לליבה.
בני המשפחה וגם חברים של בעלה שנהרג מנסים לעטוף אותה בכל טוב, כך, גם ביתה של בעלת הבית הקודמת. והיא נפתחת לאט לאט עד שהיא מוצאת נחמה. אין שום דמות בעייתית בספר הזה. כולם טובים עד מאד. המון רגש, 
יותר משזה ספר קריאה זוהי מין המלצה למי שעבר משבר, מין קריאת עידוד, ובתור שכזה, הוא ממש טוב. אבל העלילה קצת מקרטעת לטעמי. זה קצת יותר מדי מתוק.
"במרוצת הימים, החתול האפור ואני מפתחים אסטרטגיה כדי להימנע מלהפחיד זה את זה. המגורים המשותפים לא קלים, אבל אני מרגישה שאני מתחילה להתרגל. חוץ מזה, איך אפשר לסלק אותו החוצה, לקור הגובר?" עמ' 125
יצויין, שכמו שתראו פה למטה, לא מעט הוצאות בחרו להדפיס אותו בעולם. גם בספרייה שלנו אהבו אותו מאד.
 

  

 

יום שבת, 9 בספטמבר 2023

שלושה - ואלרי פרין


Valerie Perrin - Trois
תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין
הוצאת תכלת, 2023, 584 עמודים
נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

שני ילדים וילדה אחת - אדריאן, אטיין ונינה. שלושה. לשלושתם ילדות מאתגרת, התבגרות מאד לא פשוטה ובגרות מלאת מהמורות. נינה גדלה אצל סבא שלה ללא אִימהּ שנטשה אותה אצלו וללא אב ידוע. היא לא ילדה מקובלת, די שקופה למעשה, חוץ מבעיני שני חברי הנפש שלה, אטיין הילד היפה, המתקשה בלימודים ונעזר בחבריו, שאינו מוערך על ידי אביו, ואדריאן הילד החלש, החכם, איש הרוח, המושא להתעללות המורה שלו. שלושתם אוהבים מוסיקה ומתכננים לעזוב את לה-קומל, הכפר בו הם גרים ולהגיע לפריז, שם יוציאו תקליט עם מוסיקה משלהם. שלושת הילדים מתבגרים ותומכים זה בזה, מכירים "כל ריס וציפורן" של כל אחד מהם. העלילה מתמשכת לאורך שנים, עד שנות הארבעים של השלושה. מידי פעם יש נתק ביניהם אבל תמיד יש איזה חוט מקשר, ידידות מופלאה, משהו שכולנו היינו רוצים. ובכל זאת, עם הזמן, למרות האהבה הגדולה והתחושה התמידית שאין תחליף לחברות הזו, קורים דברים בחייהם מחוץ לה שמתווים את חייהם הבוגרים. 
עכשיו, אחרי שנים, נמצאת מכונית באגם המקומי מכונית טבועה, ובתוכה גופה. וירג'יני, עיתונאית מקומית והמספרת של הסיפור שלפנינו מעלה מתהום הנשייה את סיפורה של נערה בת 18, בת זוגו דאז של אטיין, שנעלמה. כאן נפתחת תעלומה שנמשכת לאורך הספר ומחזיקה את הקורא במתח.
 
הספר מרתק ברובו. כמו בספר שכולכם אהבתם, וגם אני אהבתי, אם כי פחות, (כן, אני יודעת שאני שוחטת פה פרה קדושה, סליחה,) -  גם פה היו יותר מדי דמויות ויותר מדי מלל, יותר מדי שמות של שירים שרבים מהם לא היכרתי. יש גם יותר מדי אנשים פה. אפילו בעשרת העמודים האחרונים הציגה בפנינו פרין שתי דמויות חדשות, שחשיבותן לעלילה זניחה. זה מרגיש כאילו הסופרת נזכרה במישהו לקראת סוף הכתיבה והחליטה שהיא חייבת להוסיף אותו לספר. זה יוצר עומס מיותר, ולדידי - מקלקל את ההנאה מהעלילה, הטובה כשלעצמה. הריבוי הזה, יחד עם הקפיצה בזמנים מציב את הקורא לעיתים כשהוא מבולבל ותוהה. בסוף הספר, עמודי תודות רבים. האם באמת את כולם היה צריך להכניס לעלילה כאן? אם היו פחות קפיצות בספר, פחות סיפורים משניים ויותר הידוק - הייתי ממליצה עליו יותר. 
הדמויות מתוארות טוב בעיני, גם אלה המשניות. לזכותה של הסופרת ייזקף גם הטיפול שלה בבעלי החיים. 

"מיום שנינה עובדת במקלט, עברו שם הרבה מתנדבים. הם באים והולכים. מעין תערוכה אקלקטית...נפשות בודדות וקצת רגישות שמגלידות תוך כדי ניקוי כלובים, תיקון גדרות, היכרות, שיחות קטנות סביב קפה חם... ואז יום אחד הם עוזבים כי הם מרגישים יותר טוב,..."
"כלב קשור מול המקלט. חבל באורך שלושה סנטימטרים. מבועת כשנינה מתקרבת אליו. נדמה שהוא מתבייש שהשאירו אותו שם. כמה זמן הו כבר נחנק כאן? צעיר, בקושי בן שנה, רטוב, מורעב, כל החבילה. סוג של כלב רועים מעורב עם מזל ביש... כל הדפוקים שקנו לעצמם גור לחג המולד, מי ייקח אותם בסוף יולי כשכבר לא יהיו "חמודים כאלה"? "
וגם:
"מאז שהוא גר בפריז, יש לו הרגשה שהוא כבר לא רואה את השמיים. שהוא אוכל בטון. פעם עיניו ראו ירוק, עכשיו הן רואות אפור. אף אחד לא סיפר לו אף פעם על האלימות הזאת."  אולי בגלל זה לא אהבתי את האדריכלות באוניברסיטה בה למדתי?

ולבסוף: 
"יש ספרים שמחמיצים, כמו מפגשים מסויימים, עוברים ליד סיפורים או אנשים שהיו עשויים לשנות הכל. בגלל אי-הבנה, כריכה או גב ספר לא מסקרן, דעה קדומה. למרבה המזל החיים מתעקשים לפעמים." 

האם אקרא את הספר הבא של הסופרת? כנראה שכן. אבל אם יהיו כאן ספרים טובים אחרים  - הוא בהחלט יחכה. 





  

  

  

  




 

יום שבת, 25 בפברואר 2023

רחשי תודה - דלפין דה ויגאן

 

Les Gratitudes - Delphine de Vigan
מצרפתית: רמה איילון
הוצאת כתר הסדרה הקטנה, 2022, 188 עמודים

"שאלתם את עצמכם כמה פעמים ביום אתם אומרים תודה? תודה על המלח, על הדלת, על המידע... 
שאלתם את עצמכם כמה פעמים בחיים אמרתם תודה מכל הלב? תודה אמיתית, כביטוי של הכרת טובה, של אסירות תודה, של הודיה." עמ' 9-10
מישקה שהיתה מגיהה בעיתון צרפתי חשוב חוֹוָה שלבים ראשונים של אפאזיה. הדבר מתבטא באובדן מילים, השפה שהיתה חלק כל כך חשוב מחייה הולכת ממנה טיפין טיפין. 

"'מדאם, אני לא יודעת איפה הילד שלך, אבל אני מרגיעה לך שאת טועה.' ניגשתי להדליק את הטלוויזיה, למרות שאני לא רואה הרבה בדרך כלל, פשוט יש את ה... פרשן הזה שאני מחבבת, זה עם השיניים הצַחצחות שלו שמתאימות בול לאישיות שלו, אתה רואה מי זה? ההוא שמספר את החדשות. אז תאר לעצמך שכשהאישה הזאת שמעה את הקול שלו, היא יצאה לגִדרה! בבת אחת התחילה לצעוק עלי, ככה סתם, בלי סיבה, פלצה בצעקות:'הנה הוא, הילד!' כאילו חטפתי לה אותו ושמתי בתוך מלקט הטלוויזיה שלי!" עמ' 49

זה עצוב במיוחד כי היא יודעת שהיא הולכת בדרך אל כיוון אחד סופי, ויותר מכל חשוב לה למצוא את מי שהצילו אותה כשאימה נלקחה לבלי שוב. אלא שמישקה אינה זוכרת את שם המשפחה של שני האחים שהחביאו אותה במלחמה. 

מישקה היא ערירית אבל יש לה שכנה לשעבר, מארי. כשמארי היתה ילדה, ואימה היתה שיכורה או נעלמת, היא היתה יורדת מדירתה שבבנין המשותף אל מישקה ששימשה לה לאם ולבית. מארי אסירת תודה למישקה והיא מבקרת אותה בדיור המוגן בו היא מתגוררת, משתדלת להנעים את זמנה. עכשיו נכנס למערכת היחסים המקסימה ביניהם ז'רום, קלינאי תקשורת שמנסה לתרגל עם מישקה תרגילים בזיכרון של מילים, עיסוק שהיא ממש לא אוהבת. הרבה יותר מעניין אותה לשאול את ז'רום על יחסיו הבעייתיים עם אביו, ולמה אינו יוצר איתו קשר.

הספר כתוב לסירוגין, פרק אחד בגוף ראשון מפי מארי ואז פרק שני, גם הוא בגוף ראשון מפי ז'רום. 
הספר מכיל חמלה, הכלה, אהבה ורעות, בכמות שיכולה להספיק לחיים שלמים של כל אחד. הוא מכמיר לב וכתוב בעדינות, בחוכמה, בשפה נהדרת. כמעט בכל עמוד יש פסקה או משפט שהייתי רוצה לשתף אתכם בו. שלוש הדמויות הראשיות הן אנשים שאי אפשר שלא להתאהב בהן. זה בדיוק הספר מהסוג שהקורא/ת רוצה לחבק לאחר הקריאה, רוצה שיישאר איתך עוד קצת. 

"כשאני הולכת לבקר את מישקה, אני מתבוננת בדיירות - הכי זקנות, לא ממש זקנות - ולפעמים מתחשק לי לשאול אותן: מישהו עדיין מלטף אתכן? מישהו עדיין מחבק אתכן? מתי לאחרונה הגוף שלכן בא במגע עם גוף אחר?" עמ' 101

"אני מצטערת, לא רציתי להכעיס אותך, בכלל לא. אבל אנחנו מוכרחים להסתיר דברים קטנים, את מבינה? כדי שנרגיש שאנחנו חיים. אנחנו מוכרחים לעשות דברים קטנים שהם טיפ-טיפה אסורים, לסגור את הדלת כשאנחנו זקוקים לקצת שקט, את מבינה? זה לא נגדך מדאם... זה רק שיש לנו צורך להרגיש שאנחנו עדיין קצת חופשיים, אחרת מה הטעם?" עמ' 109

תהיתי מדוע בחרו כמה מההוצאות בעולם לשים פרג על כריכת הספר. הסיבה היא שהפרג סימל את דם החיילים  הבריטים בשדות הקטל של פלנדרייה, במלחמת העולם הראשונה. ביום הזיכרון של הממלכה הבריטית, ואף באירופה כולה וגם באמריקה הוא פרח שמסמל זיכרון אֵבֶל, בדומה לדם המכבים אצלנו. 

ספר מומלץ ביותר. אל תחמיצו. הוא יעשה אתכם טובים יותר.