שם פרפרים עפים - סוזן רדפרן

Where Butterflies Wander - Suzanne Redfearn

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2025, 312 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית 

 זה מהספרים האלה שלא ממש אפשר לעזוב, אבל גם לא רוצים שייגמרו. מכירים כאלה? גם הזלתי וטפטפתי לא מעט, אבל מין בכי טוב כזה, של הספר הנכון. יכול להיות שהוא הגיע אלי במין תקופה רגשנית שכזאת, אבל נראה לי שכאן ועכשיו, בכי הוא חלק מהיום יום שלנו. 

הסיפור, בקצרה, הוא סיפורן של משפחת אֶגיד, המתמודדת עם בעייה כלכלית קשה ועם פרידה כואבת, ושל דווינה שגרה בשכנות.

דווינה היתה אחות חיילת במלחמה ונפצעה קשה. פניה המצולקות מפחידות. היא ידועה בשם "מכשפת הנהר", ולמרות ההירתעות ממראיה, אוהבים אותה אנשי העיירה בזכות רצונה ויכולתה לסייע רפואית לאנשים שם. היא גרה בבקתה ליד הנהר וחיה חיים פשוטים, עצמאיים, מנהלת סוג של משק אוטרקי משלה. הבקתה ניתנה לה על ידי מי שהיה קולונל בצבא, והציל אותה כשחזרה למקום לאחר המלחמה. בתחילת הספר כותבת אשתו של הקולונל שנפטרה מכתב לדווינה כשהיא על ערש דווי, וחותמת: אמא.

"הוא נראה חשוב - הרבה גברים ונשים במדים מקיפים אותו, והוא תמיד במרכז. באחד מהם הוא נראה פוסע מול הרבה חיילים עם אקדחים מחוברים לחגורות שלהם ורובים תלויים על הכתפיים. העיניים שלהם דבוקות אליו והפה שלו פתוח כאילו צילמו אותו באמצע משפט. אני שואלת את עצמי מה הוא אמר וחושבת כמה זה בוודאי קשה למצוא את המילים שיובילו אנשים להילחם." 

העלילה מתרחשת באחוזה שבה מתגוררת משפחתה של מארי, שהיא נכדתו של הקולונל. שם נמצאת גם הבקתה בה מתגוררת דווינה. אסון משפחתי, יחד עם מצב כלכלי קשה גורם להם לקבל החלטה גורלית לגבי דווינה. הם מתכננים למכור את הנכס לאחר שישפצו אותו, ולעקור להמפשייר, כדי לנסות התחלה חדש, וכדי לנסות ולהתגבר על האבל. דווינה תיאלץ למצוא לה בית אחר. 

הקונפליקט בין דווינה למארי מפעפע במשפחה כולה. מארי, בעלה לואי, וילדיה - האנה, ברנדון ופן - לכל אחד מהם יש עמדה משלו. זה מגיע למצבי קיצון ולפיצוץ שכואב לכל מי שהדבר נוגע בו. הקורא מוצא את עצמו מצדד בכל אחת מהדמויות. 

הספר כבש אותי. אהבתי את הרגישות, את החוכמה בתקשורת הבינאישית, גם זו שהיא ללא מילים. הספר מחולק לפרקים קצרים כאשר כל אחד מהם מסופר מפי אחת הדמויות. אני מחבבת את התמונה הרחבה שכתיבה כזאת מאפשרת. ה"מכשפה" רוקחת שיקויים אבל אלה מבוססים, מבחינת האמינות שלהם, על רפואה עממית, שלוותה כנראה בסיפורי עם שאולי סופרו שם בניו אינגלנד. ויש משמעות יפה לפרפרים. 

זה ספר עצוב ונוגע ללב, יש בו תיאורים יפים והתפתחות יפה של העלילה. סיפור טוב. 

וחוץ מזה, הכריכה שלנו יפה יותר. נכון?

מומלץ מאד. 

 

 

הצלילים שהשארת מאחור - ליה לואיס

The Key to My Heart - Lia Louis

מאנגלית: שי סנדיק

הוצאת אריה ניר מודן, 2024, 335 עמודים כולל תודות.

הספר הזה הגיע לידי בהפתעה. ספרים עם כותר כזה לפעמים מרתיעים אותי, גם באנגלית הכותר נראה לי כאילו מדובר פה בקיטש. אבל פסנתר מאז ומתמיד עושה לי נעימי בבטן. וכן, זה לא חף ממתיקות יתר, אבל הפעם זה ממש התאים לי. כשהרוחות סוערות סיפור אהבה מתוק יכול לעשות טוב.

נטלי היא אלמנה צעירה שבעלה האהוב נהרג בתאונת דרכים מיותרת. היא נמצאת בבית שקנו שניהם, מבנה מט לנפול, במקום פסטורלי מחוץ ללונדון, שבו קיוו לבנות את חייהם, וששועלים מתנים בו אהבה בלילות. נטלי שבורה ומתבודדת שם, סגורה בקליפתה. חברותיה מנסות בכל כוחן להוציא אותה מהדיכאון, מהמקום האפל בו היא נמצאת בשנתיים האחרונות, אך היא דוחה את קרבתן כדי לא לחוש את משא הרחמים מצידן. 

לפני מות בעלה, ניגנה נטלי בפסנתר ואף הלחינה יחד עם החברה הטובה שלה. הן תכננו לפרסם את המוסיקה שהן עושות אבל עכשיו, מכיוון שבלוויה התגלה לה סוד קשה - נפרדו דרכיהן. עכשיו היא מנגנת בפסנתר שנמצא בתחנת רכבת ציבורית בלונדון. כך היא מגלה את המקום שבו היא יכולה לתרום גם לאחרים. 

ואז היא מוצאת תווים מודפסים שמישהו משאיר לה ליד הפסנתר. השירים בתווים הם השירים שליוו את חייה עם בעלה המת. כאן מתפתחת תעלומה מסקרנת. וכאן גם מתפתח סיפור אהבה, עם עליות וירידות, עם הומור חביב ועם סוף... נו, כמובן.

נהניתי. 

 

 

 

למחרת היום - מליסה דה קוסטה

Les Lendemains - Mellisa Da Costa

מצרפתית: אביגיל בורשטיין

הוצאת תכלת 2023, 301 עמודים

"עכשיו אני כאן, קפואה ליד החלון, לא יודעת מה לעשות. הפרפר התעופף לאי שם, לא יודעת לאן. הספקתי לראות רק שתי נקודות צהובות על כנפיו. אני חושבת שהשאר חום. אולי חום אדמדם, פרפר זה הרבה יותר מדי חיים בבת אחת.." עמ'78

זהו ספר שמדבר על שבר גדול, אובדן ואבל - ואז שיקום איטי ומדורג אבל עקבי. אין כאן עלילה גדולה, ומכיוון שכל הדמויות חיוביות עד מאד, זה קצת נזל לי לשיעמום אחרי כשני שליש של הספר. 

אמנד היא אלמנה טרייה שגם איבדה את בִּיתה בלידה שקטה. היא שבורה ואבלה ובורחת אל בית ישן ורעוע, משתדלת להינתק מכל חברה אנושית או אחרת. היא נתונה במעין בועה של אֵבֶל ולא מעוניינת ליצור שום קשר עם אף אחד. אבל היא מוצאת יומנים ולוחות שנה של הדיירת הקודמת של הבית בו היא גרה, היא מוצאת שם הערות שגורמות לה לצאת אל החצר ולהתחיל להקים גינה של ירקות ופרחים. יש גם חתול אחד שמאמץ אותה, בהתחלה בניגוד לרצונה ואחר כך, מתוך חמלה, הוא נכנס לליבה.

בני המשפחה וגם חברים של בעלה שנהרג מנסים לעטוף אותה בכל טוב, כך, גם ביתה של בעלת הבית הקודמת. והיא נפתחת לאט לאט עד שהיא מוצאת נחמה. אין שום דמות בעייתית בספר הזה. כולם טובים עד מאד. המון רגש, 

יותר משזה ספר קריאה זוהי מין המלצה למי שעבר משבר, מין קריאת עידוד, ובתור שכזה, הוא ממש טוב. אבל העלילה קצת מקרטעת לטעמי. זה קצת יותר מדי מתוק.

"במרוצת הימים, החתול האפור ואני מפתחים אסטרטגיה כדי להימנע מלהפחיד זה את זה. המגורים המשותפים לא קלים, אבל אני מרגישה שאני מתחילה להתרגל. חוץ מזה, איך אפשר לסלק אותו החוצה, לקור הגובר?" עמ' 125

יצויין, שכמו שתראו פה למטה, לא מעט הוצאות בחרו להדפיס אותו בעולם. גם בספרייה שלנו אהבו אותו מאד.

 

  

 

מאז שהלכת, זכרונות מהמוות ומהחיים שאחריו - ליאת לוינהר בי

 

 Ever Since You Left - Liat Levinhar Be

עורכת הספר: אורנה לנדאו

שתיים בית הוצאה לאור, 2022, 160 עמודים

ציור העטיפה היפהפה - איל בי

בדרך כלל אני לא מציינת את שם המאייר של העטיפה בכתיבה על ספר, אבל כאן התמונה שבתה את ליבי. חושך בניו יורק סיטי ושני הבניינים עומדים על תילם עדיין. כי מי חשב, באמת... והדמות שיוצאת אל האור אבל צל גדול נמשך מגופה. יש כאן הכל. נפלא בעיני.

זהו סיפורה הכואב של ליאת אם צעירה לתינוקת פעוטה בת שישה שבועות, ששכלה את בעלה, אהובה, חברה הטוב והמגן שלה באסון התאומים. זה כמובן לא נתפס בהתחלה. גם כשהיא יודעת שהבניינים קרסו היא עדיין מאמינה שֶשַי שלה, החזק, שתמיד היה שם בשבילה ובשביל אחרים - ישרוד. כל הסיטואציה בלתי נתפסת. כשזה קרה העולם השתנה. אמריקה הבטוחה, המובנת, החופשית - כבר לא כזאת. כל אמות המידה שידענו - התערערו לבלי הכר.

ליאת נותרת עם ילדה קטנה שכבר לא תכיר שום דבר ממה שאב אוהב ובִיתו חווים. 

חיפושים בין נעדרים, מידע מכל הכיוונים. איך מתנהלים? מה נכון לעשות ומה לא. התלבטויות מתוך כאב, ואֵבֶל שמתחיל להתבהר. אימהוּת אחרת. ואז מוצאים את הגופה של שי. חוזרים לארץ, לוויה. אנשים מכילים ומחבקים. ואז, כשמוצאים חלקים נוספים של הגופה צריך שוב לחזור לאבל ולקיים לוויה נוספת, ועוד אחת. זה היה אחד הקטעים הקשים ביותר בעיני. תחושה שאי אפשר לנשום כי כל פעם יש אבל נוסף.

אבל יש התחלה חדשה.

זוכרת את הראיונות של ליאת בעיתון, גם בטלוויזיה היו. מאבל אמריקאי לאומי מרוחק זה נכנס לפתע אלינו הביתה. איך זה יכול להיות בכלל...

זהו ממואר שכתוב מעולה. הרגשתי כאילו אני מסתובבת בדירה הקטנה שלהם בניו יורק, משתתפת בלוויות. דמעתי לא מעט.

סיפור של שבר ותקומה. כשמאבדים איש יקר צעיר, הוא תמיד נמצא אתנו בהמשך חיינו. החסר מקבל פנים מתחדשות וחיים לצידו. 

תודה, ליאת, ששיתפת אותנו בתהליך שלך, ותודה להוצאת שתיים שאיפשרו לספר הזה לקרות.

16 שנה לאסון התאומים