"תשמעו, אני לא אומרת שהייתי אישה מושלמת, אבל... טוב, אולי אני כן אומרת את זה. " עמ' 8
זהו הספר השלישי של הסופרת שאני קוראת ומספרת לכם עליו. בגדול, ידעתי מה אני מחזיקה בידיים, ולכן התכנסתי הערב. הסגנון ההומוריסטי של הסופרת חביב עלי, הפן היהודי האמריקאי גם. אבל כאן מדובר בבחירות, ופוליטיקה היום זה גועל נפש. אלא שכמו שהיה צפוי, התחלתי ונשאבתי.שנות השישים באמריקה, ג'ון קנדי מתמודד מול ניקסון והסנטורים מתמודדים על מקומם בסנאט. נשים כבר בוחרות, אמנם, אבל מקומן הוא ללא ספק במטבח. בוורלי דיימונד נשואה ללארי, שהוא מנהל הקמפיין של סנטור מסוג הפוליטיקאים שגם כאן יש לנו, למרבה הצער. בוורלי היא גם בִּיתו של סנטור לשעבר, אימה היתה אשתו של, והיתה מצוייה בכל המנהגים והלבוש הנכון של החברה הגבוהה. אמה של בוורלי ("אמא", ברשותכם) מזכירה מעט את הדמויות הנשיות הבוגרות והחזקות מאד, אותן פגשנו גם ב אל תשכחי לכתוב וגם ב חסרת תקנה הזכורים לטוב. הדודה אידה אפילו מוזכרת כאן בהקשר הנכון. אמא מגיעה אל בוורלי לעזור עם הילדים ואנחנו זוכים להכיר דמות נשית נהדרת, חזקה ועיקשת, ומצחיקה ביותר.
גם בוורלי מכירה היטב את החוקים. היא עקרת בית למופת, ומשרתת את בעלה עד רמת העיתון המקופל לצד הקפה של הבוקר. הילדים, יפים ושתוקים, ושקופים לגמרי עד שהוא מסיים לאכול, זורק נשיקה סטנדרטית ועוזב את הבית.
ואז, יום אחד, כשהיא נוסעת אליו למשרד היא רואה אותו עם מזכירתו במראה שאינו מותיר ספק באשר למה שהתרחש שם. לארי, שצריך לשמור על תדמית מכובדת וראוייה כדי למשוך בוחרים נופל כאן קבל עם ורעיה.
"לקנדי היה יתרון גם בימי הרדיו, אבל כשהטלוויזיה הביאה אותו לסלון של כל אחד, ניקסון היה גמור, והיה מנצח רק אם היריב שלו היה נראה כמו עכבר רטוב. וקנדי לא נראה כמו עכבר רטוב." עמ' 210
"אף פעם לא היה לי אכפת באיזה צבע חדר השינה שלנו או אם הוא רוצה לאכול קציץ בשר כל שבוע, אבל כשהוא החליט לקרוא לרובי על שם אביו, פתחתי במסע בן שישה שבועות נגד השם הרברט עד שאפילו לארי הסכים שזה שם נוראי להעניק לילד חסר ישע." עמ' 249
בוורלי לא מתמסכנת עכשיו. לא ולא. היא לובשת עזוז וגבורה ומציעה את עצמה כעוזרת פרלמנטרית למתחרה הגדול של לארי, מייקל לנדאו. זו יכולה להיות נקמה מתוקה, אך לא פחות מכך גם הגשמה עצמית כאישה חושבת, כאישה חכמה ויעילה שהולכת לקראת המטרה שהציבה לעצמה. היא מכירה את כללי המשחק ואינה מהססת להשתמש בהם.
חוץ מכל זה, מייקל לנדאו, המועמד שהיא מריצה לסנאט, הוא יהודי טוב, מה שיאפשר לנו, אולי, לחגוג איתו את ראש השנה.
אז יש לנו כאן את כל מה שצריך בשביל לקבל עלילה מצויינת, שכתובה בגוף ראשון, שיש בה מתח, הומור, אמריקה, תככים ומזימות, ודמויות משעשעות. מה שצריך עוד, זה את הכתיבה המיוחדת של גודמן קונפינו. כשיש לנו את כל זה - אנחנו מרוצים ושמחים בחלקנו. לכו על זה. כדאי לכם מאד.
