רחשי תודה - דלפין דה ויגאן

 

Les Gratitudes - Delphine de Vigan

מצרפתית: רמה איילון

הוצאת כתר הסדרה הקטנה, 2022, 188 עמודים

"שאלתם את עצמכם כמה פעמים ביום אתם אומרים תודה? תודה על המלח, על הדלת, על המידע... 

שאלתם את עצמכם כמה פעמים בחיים אמרתם תודה מכל הלב? תודה אמיתית, כביטוי של הכרת טובה, של אסירות תודה, של הודיה." עמ' 9-10

מישקה שהיתה מגיהה בעיתון צרפתי חשוב חוֹוָה שלבים ראשונים של אפאזיה. הדבר מתבטא באובדן מילים, השפה שהיתה חלק כל כך חשוב מחייה הולכת ממנה טיפין טיפין. 

"'מדאם, אני לא יודעת איפה הילד שלך, אבל אני מרגיעה לך שאת טועה.' ניגשתי להדליק את הטלוויזיה, למרות שאני לא רואה הרבה בדרך כלל, פשוט יש את ה... פרשן הזה שאני מחבבת, זה עם השיניים הצַחצחות שלו שמתאימות בול לאישיות שלו, אתה רואה מי זה? ההוא שמספר את החדשות. אז תאר לעצמך שכשהאישה הזאת שמעה את הקול שלו, היא יצאה לגִדרה! בבת אחת התחילה לצעוק עלי, ככה סתם, בלי סיבה, פלצה בצעקות:'הנה הוא, הילד!' כאילו חטפתי לה אותו ושמתי בתוך מלקט הטלוויזיה שלי!" עמ' 49

זה עצוב במיוחד כי היא יודעת שהיא הולכת בדרך אל כיוון אחד סופי, ויותר מכל חשוב לה למצוא את מי שהצילו אותה כשאימה נלקחה לבלי שוב. אלא שמישקה אינה זוכרת את שם המשפחה של שני האחים שהחביאו אותה במלחמה. 

מישקה היא ערירית אבל יש לה שכנה לשעבר, מארי. כשמארי היתה ילדה, ואימה היתה שיכורה או נעלמת, היא היתה יורדת מדירתה שבבנין המשותף אל מישקה ששימשה לה לאם ולבית. מארי אסירת תודה למישקה והיא מבקרת אותה בדיור המוגן בו היא מתגוררת, משתדלת להנעים את זמנה. עכשיו נכנס למערכת היחסים המקסימה ביניהם ז'רום, קלינאי תקשורת שמנסה לתרגל עם מישקה תרגילים בזיכרון של מילים, עיסוק שהיא ממש לא אוהבת. הרבה יותר מעניין אותה לשאול את ז'רום על יחסיו הבעייתיים עם אביו, ולמה אינו יוצר איתו קשר.

הספר כתוב לסירוגין, פרק אחד בגוף ראשון מפי מארי ואז פרק שני, גם הוא בגוף ראשון מפי ז'רום. 

הספר מכיל חמלה, הכלה, אהבה ורעות, בכמות שיכולה להספיק לחיים שלמים של כל אחד. הוא מכמיר לב וכתוב בעדינות, בחוכמה, בשפה נהדרת. כמעט בכל עמוד יש פסקה או משפט שהייתי רוצה לשתף אתכם בו. שלוש הדמויות הראשיות הן אנשים שאי אפשר שלא להתאהב בהן. זה בדיוק הספר מהסוג שהקורא/ת רוצה לחבק לאחר הקריאה, רוצה שיישאר איתך עוד קצת. 

"כשאני הולכת לבקר את מישקה, אני מתבוננת בדיירות - הכי זקנות, לא ממש זקנות - ולפעמים מתחשק לי לשאול אותן: מישהו עדיין מלטף אתכן? מישהו עדיין מחבק אתכן? מתי לאחרונה הגוף שלכן בא במגע עם גוף אחר?" עמ' 101

"אני מצטערת, לא רציתי להכעיס אותך, בכלל לא. אבל אנחנו מוכרחים להסתיר דברים קטנים, את מבינה? כדי שנרגיש שאנחנו חיים. אנחנו מוכרחים לעשות דברים קטנים שהם טיפ-טיפה אסורים, לסגור את הדלת כשאנחנו זקוקים לקצת שקט, את מבינה? זה לא נגדך מדאם... זה רק שיש לנו צורך להרגיש שאנחנו עדיין קצת חופשיים, אחרת מה הטעם?" עמ' 109

תהיתי מדוע בחרו כמה מההוצאות בעולם לשים פרג על כריכת הספר. הסיבה היא שהפרג סימל את דם החיילים  הבריטים בשדות הקטל של פלנדרייה, במלחמת העולם הראשונה. ביום הזיכרון של הממלכה הבריטית, ואף באירופה כולה וגם באמריקה הוא פרח שמסמל זיכרון אֵבֶל, בדומה לדם המכבים אצלנו. 

ספר מומלץ ביותר. אל תחמיצו. הוא יעשה אתכם טובים יותר. 

  

  

  

המלחמה שהצילה את חיי - קימברלי ברובייקר ברדלי

The War That  Saved My Life - Kimberly Brubaker Bradley

מאנגלית: אמנון כץ

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2019, 276 עמ'

מעת לעת מזדמנים לידי ספרי נוער או ילדים נהדרים במיוחד שאני רוצה לספר לכם עליהם. הספר הזה הוא אחד מאלה. הוא בהחלט מתאים גם למבוגרים. הוא כתוב כך שגם בוגרים צעירים יתחברו אליו, אבל לדעתי גם מבוגרים (כמוני וכמו מבוגרים אחרים שדיברתי איתם עליו) יאהבו אותו.  

הכל מתחיל בלונדון במלחמת העולם השנייה מעט לפני שהעיר הופגזה על ידי הגרמנים. שני ילדים גרים עם אם יחידנית מזניחה ואלימה. איידה, ילדה בת 11 נולדה עם רגל קלוטה מעוותת ומתקשה ללכת. אימה מתביישת בה, אינה מתירה לה לצאת מהבית, מכה אותה ואף כולאת אותה בארון בכל הזדמנות. הילדה מטפלת באחיה הקטן, ג'יימי, שיוצא מדי פעם מהבית ומספר לאחותו מה קורה בחוץ, כך שהיא חווה את חוויותיו מיד שנייה בלבד. כשעולה החשש מהפגזה של לונדון, וכדי להגן על הילדים בעיר שולחים רוב ההורים את ילדיהם לכפר במחוז קנט. אימם של ג'יימי ואיידה שולחת את ג'יימי עם כולם, אבל לא את איידה. איידה מחליטה לחמוק ולברוח מהבית ולהצטרף אליו. הם מגיעים לכפר, ואף אחד מהתושבים אינו רוצה בשני הילדים האלה, המלוכלכים והמוזנחים. מי שמקבלת אותם אליה בעל כורחה היא סוזן סמית, רווקה בודדה שאינה יודעת לטפל בילדים, ושאביה היה מאוכזב ממנה על שלמדה באוניברסיטה ושמעולם לא נישאה. 

לסוזן יש סוס פוני, ואיידה מתאהבת בו ובַרכיבה מיד. אצל סוזן בבית הילדים מגלים שאפשר לחיות אחרת. איידה מגלה בקושי רב ובהסתייגות מפוחדת, תוך התקדמות איטית וגם נסיגה מידי פעם, שאינה פגומה ומפגרת כמו שאמה הקפידה להבהיר לה. הבטחון שלה נבנה והיא אף משתתפת פעילה במאמץ המלחמתי בכפר. כשהאם באה במפתיע לבקש את הילדים בחזרה מתרחש הפיצוץ, תרתי משמע, בסיפור המקסים הזה. 

זה מה שאספר לכם על העלילה, כדי להימנע מספוילרים. 

הספר נקרא על יָדִי תוך יומיים, בחלקם הגדול יבבתי לא מעט. זהו ספר שכולו חמלה וחוכמה בין אישית, הוא הזכיר לי במידה רבה את תחושותי בקריאת הספר "שרה גבוהה ופשוטה" שאולי אתם זוכרים. הספר הזה זכה לתרגומים רבים ובפרסים יוקרתיים. אצלנו בספרייה הוא מוגדר כספר נוער, אבל לדעתי מבוגרים ייהנו ממנו מאד ואף ימצאו בו רבדים עמוקים יותר. ראיתי שיש המשך שעדיין לא תורגם, ואני ממש מקווה שהוא טוב באותה מידה. אני בוודאי אקרא. ממליצה מאד. לכולם.

    

     

    

    

כולנו יוצאים מגדרנו - קארן ג'וי פאולר

כולנו יוצאים מגדרנו - קארן ג'יי פאולר

מאנגלית אביגיל בורשטיין

הוצאת כנרת זמורה- ביתן, 2015, 302 עמודים

היה לכם כלב כשהייתם קטנים (חתול נחשב רק בקטנה. אני מחובבי הכלבים)? ואחר כך, כשגדלתם? אם כן, אתם וודאי יודעים כמה עושר רגשי הוא מוסיף לכל אחד במשפחה. 

** אזהרת ספויילר**

עכשיו דמיינו שזה לא כלב, שעם כל האהבה שלנו אליו, אין לו אינטליגנציה שעולה על זו של ילד בן 5. לא. יש לכם שימפנזה. והיא גדלה לא כחיית מחמד של המשפחה אלא לגמרי כחברה שווה במשפחה, למעשה כאחותה התאומה של הגיבורה. גילוי עובדה זו עלולה להיתפס על ידכם כספויילר לכל דבר ועניין, כי בספר, עד עמוד 80 בערך, אתה מתוודע למשפחה גרעינית שיש בה אבא - פסיכולוג מדען ואלכוהוליסט, אמא - רגישה ושברירית ברמה מלחיצה, ילדה - רוזמרי ובקיצור רוז (לסיפא מרי יש תפקיד משלו בספר) - וכן אח ואחות נעדרים. ושום דבר וכלום על שימפנזים. אבל אם תסתכלו למטה בתמונות שנבחרו ע"י הוצאות ספרים אחרות לספר, תראו שיש שם שימפנזה שהיא מאד נוכחת. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן בחרו, אולי באמת כדי להשאיר לנו את ההפתעה, בתמונה אחרת, יפה כשלעצמה לדעתי, המכוונת יותר אל משהו כמו ניתוק מהילדות.

 ** סיום ספויילר.**

עד גיל 5 המשפחה מתייחסת אל פרן כמו לאחותה של רוז. שתיהן עוברות בדרך של משחק התנסויות למידה שונות המיועדות להשוות ולבדוק את התפתחותן. יחד עם המשפחה הגרעינית גרים בבית גם סטודנטים למחקר שעורך אבי המשפחה. בגיל 5 נשלחת רוז לביתם של סבא וסבתא שלה באינדיאנפוליס וכשהיא חוזרת, הכל משתנה.  הקשר החזק ביותר במשפחה הזאת הוא הקשר האחאי (שבין האחים) וזה משהו שאני אישית מאד מתחברת אליו. עם התפתחות העלילה, חולפת הפטפטנות לטובת שתקנות. הסיבה לכך מתבררת במלוא העוצמה, ובולט מאד הניגוד בין האקטיביזם של האח לבין האלם של רוז. אני כל כך לא רוצה לספר לכם עוד, כי חבל לי. זה מעמיק והולך, וזה מעניין כל כך.

הספר פותח במשפט: "אלה המכירים אותי היום יופתעו לגלות שהייתי ילדה דברנית". אבל הגיבורה המספרת, רוז, היא פטפטנית בלתי נלאית. "אני זוכרת שמר בצ'לר שאל אותי אם אני מתאמנת לאולימפיאדת הדיבורים. הוא אמר שיש לי סיכוי למדליית זהב." עמ' 68. אמה מציעה לה לבחור מבין שניים או שלושה דברים שהיא רוצה לומר רק את האחד המועדף עליה, ואביה מציע להתחיל כל סיפור מהאמצע, אבל, אל תדאגו. הכל מתברר ומובן. הספר חכם, היו מקומות שנעזרתי בגוגל אפילו (פחות ידעתי, למשל, שהחתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי בעל אופי פרדוקסאלי במכניקת הקוונטים), וצריך להפעיל פה ושם אי אלה תאים אפורים שאולי שכחנו מהם קצת עם השנים. הסיפור הלא פשוט הזה משובץ בהומור משובח ומהנה, והוא מרתק. אי אפשר שלא לאהוב את זה. 

"מתחת לציפוי הסקסי היה לו מוח של צדפה, ושמחתי שלא אני זאת ששוכבת איתו" עמ' 50

"זה מה שהשפה מעוללת לזיכרונות - מפשטת, ממצקת, מצפינה, חונטת. סיפור שמסופר לעיתים קרובות הוא כמו תמונה באלבום משפחתי; בסופו של דבר, הוא ממלא את מקומו של הרגע שאותו התכוון ללכוד. " עמ' 55

"סבתא דונה היתה קוראת מסורה של ביוגרפיות היסטוריות, והיתה לה חיבה מיוחדת לשושלת טיודור, שסכסוכים משפחתיים היו עבורה ספורט אתגרי"... "סבתא תמיד עזבה לפני שאבא חזר מהעבודה, ולפעמים אמרה לי לא להגיד שהיתה אצלנו, מפני שקנוניות הסתתרו בדנ"א שלה כמו חלבונים בעוגת ספוג." עמ' 70

"כשיש פיל בלתי נראה בחדר, אין מנוס מלמעוד על החדק שלו מידי פעם. בחרתי את מסלול הבריחה הישן שלי. עדיין הכרתי את הדרך. נרדמתי הכי מהר שיכולתי." עמ' 141

"את לא יכולה לתאר לעצמך את הזעם היוקד שמרגיש מישהו שלא יכול להירדם כלפי חולם החלומות החינני שלצידו". עמ' 178

תראו, ההמלצה שהסופרת רות אוזקי, מחברת שנת הבשרים שלי , נתנה לספר, מרמזת כבר על הכיוון שהספר הולך בו. חמלה כלפי בעלי חיים זה משהו שמהדהד בנו לעיתים קרובות. גם אם תמצאו את חלקם לפעמים בצלחת שלנו, עדיין אנחנו מתקשים להיות מעומתים עם התעללות בהם, אם זה לצורך מחקר או שלא. בספר הזה אחותנו השונה מופיעה במלוא הדרה וחוכמתה. ספר שנון. רגיש, לעיתים עד דמעות. נהדר. לכו על זה.