תנינה במישור החוף - טלי כהן-צדק

Tally Cohen Tzedek - Crocodile at the Coastal Plain

הוצאת שתיים, 2022, 242 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית עברית כעותק דיגיטלי

לא יודעת איך אתם כשמשחקים לכם בראש. אני בדרך כלל לא אוהבת את זה בכלל. אבל מה שקרה פה הוא שזה היה חזק ממני. התחלתי לקרוא וזהו. עד הסוף לא הוא לא עזב אותי. זהו סיפור שחלקו פילוסופי, חלקו מתח, חלק ממנו מדבר על יחסים במשפחה, על זוגיות, הורות, חיים סטודנטיאליים, מה לא. הכל קורה במקצב סטקטו מהיר, מרתק, שואב אותך פנימה לעלילה המורכבת הזו. בקיצור - חוויה.

"בשלב הזה הייתי אמורה להרגיש הקלה. להתקשר לעמי ולהגיד לו, עמי, תירגע, הכל בסדר. להירגע בעצמי. אבל לא. ניסיתי, ולא הצלחתי. הידיים שלי החליקו מההגה. הרגל שלי רעדה. פתחתי קצת את החלון, וסגרתי וגם זה לא עזר. כלום לא עזר. משהו היה לא בסדר. לא הבנתי. הזעתי והזעתי. הים היה גדול מדי ולא בסדר. הדיונות היו גדולות מדי ולא בסדר. הזעתי עוד יותר. מצמצתי בכוונה, הזדקפתי, ...אולי שכחתי משהו בבוקר? אולי... כיביתי את הבוילר, הגז סגור, מכונת הכביסה מכוונת על טיימר לשעה אחת." עמ' 7

כבר שנים שאני עובדת בנתניה. גם גרתי כאן איזה חמש שנים. נתניה קיימת. כמעט כל יום אני נוכחת בזה. אבל שירה, אישה בת כ-40, אשתו של ארנון, אימן של דנה ומעיין נוסעת להציג פרזנטציה בעבודה. בדרך היא עוברת את קיסריה ואז את וינגייט, אבל פתאום מתחוור לה שנתניה לא נמצאת שם. היא המומה מזה, נוסעת הלוך ושוב ומחפשת את נתניה ו... יוק. ואז היא נכנסת עם האוטו במעקה ונחבלת בראשה. 

עכשיו אנחנו הולכים בערך 20 שנה אחורה. שלושה סטודנטים במדעי הרוח לומדים ביחד למבחן. אמיר הוא סוג של חנון מהסוג המוכר לכולנו שהוא קצת מוזר והרבה גאון נערץ, אין לו ממש חברים אבל כולם מעתיקים ממנו את החומר שיש לו במחברת. מיכה שהוא דוּש שמנהל מערכות יחסים עם כמה נשים במקביל, ושירה שלנו, ילדה טובה, שאוהבת את מיכה למרות שהיא יודעת שהוא לא נכון לה, וגם שחברתה הטובה מאוהבת בו. במהלך הלימוד למבחן, אמיר, שיש לו כל מיני חברים ממקומות מודיעיניים עלומים, מציע לשירה ומיכה להשתתף בניסוי שהוא עורך. הם צריכים לבחור שלושה פריטים כל אחד, שאותם הם בוחרים להעלים ולא לגלות לאף אחד מהם הפריטים הללו. 

מה דעתכם? הייתם משתתפים בניסוי כזה? הייתם רוצים שמשהו או מישהו מהיום יום שלכם ייעלם? אולי גויאבות? אולי המכר הנודניק ההוא? 

הם עושים את זה, אבל ממרחק השנים הם אינם זוכרים מה היו הדברים שביקשו להעלים. 

"למה נתניה? לא היה לי שום דבר בנתניה. לא הכרתי שם אף אחד לפני עשרים שנה. אם הייתי שונאת את העיר, מישהו מהעיר, אפילו ערים בכלל, מילים שמתחילות באות נ', דברים ליד הים, משהו, דבילי, לא חשוב - אבל לא." עמ' 42

ומאחר שנתניה נעלמה לשירה, היא מאד צריכה לדעת מה עוד עשוי להיעלם לה. וכך מתחילה הטרפת.

וכאן נעצור, לא רוצה לקלקל לכם את החוויה.

יש, מן הסתם, תיאוריה פילוסופית שמסבירה דברים כאלה. גם בספר יש דוגמא של, למשל, עיוורון צבעים, כשאנשים שסובלים מזה לא רואים צבעים שאחרים רואים. גם ביום יום לפעמים אנחנו חולפים על יד עצמים שרק מאוחר יותר אנחנו מבינים שלא הבחנו בהם למרות שהיו שם.

חברות יקרות המליצו מאד, ונתניה קראה לי. אז הנה אני מספרת לכם על הספר הזה שממש כדאי לכם לקרוא. ממש. ואגב, יש הסבר בספר לשם המוזר שלו, זה מסתדר יופי.

 

שלוש נשים - ליסה טדאו

שלוש נשים  - ליסה טדאו

Three women - Lisa Taddeo

מאנגלית: גליה וורגן

הוצאת משכל ידיעות אחרונות 3/2020

351 עמודים

הספר הזה לא בדיוק נראה ככוס התה שלי, אבל כמה נשים המליצו עליו בחום, אמרו שלא יכלו להניח אותו מהיד. אחרות ממש לא סבלו אותו. ההתייחסות בעולם יצרה עליו באזז רציני. הכתיבה פה היא ממש עיתונאית, כמו סוג של דיווח, וגם זה משהו שסקרן אותי ולכן, לא יכולתי להתעלם, והנה אני רצה לספר לחברֶ'ה.

שלוש הנשים הן:

מגי שבגיל 15 ולאורך תקופה המורה שלה קיים איתה מין אורלי. היא פיתחה יחס אובססיבי כלפיו שהסבירה לעצמה כאהבה. כשהיא בת 23 והוא מורה נערץ ועטור פרסים היא מחליטה לתבוע אותו.

לינה מתוסכלת מינית, היא עדיין מאוהבת באהוב נעוריה ובוגדת איתו בבעלה שאינו מוכן אפילו לנשק אותה על הפה.

סלואן היא מסעדנית יפהפייה ומצליחה שבעלה אוהב לראות אותה מקיימת יחסי מין עם נשים וגברים אחרים, איתו ובלעדיו.

אלה הנשים שמהוות את עיקר המחקר הזה, וגם את העלילה של הספר.

זה היה אמור להיות מחקר על תשוקות של אנשים בכלל. גברים ונשים. אבל מסתבר שהתשוקה הגברית פחות מעניינת, כך הסופרת, ולכן המחקר הזה, שנערך לאורך 8 שנים מתמקד בנשים, ובפרט בשלוש נשים שלכאורה חייהן הם חיים רגילים ומצויים. עכשיו, אני לא יכולה להגיד שאני יודעת הרבה על תשוקתן של נשים כקבוצה או אפילו של נשים שקרובות אלי, והספר הזה, מבחינתי, הוא קצת סוג של מציצנות. אבל מכמה בחינות אני בכל זאת ממליצה עליו. הוא קריא ושוטף, והכתיבה מצויינת ומיוחדת. הסיפור של מגי נגע לליבי מאד. מצאה חן בעיני הגישה הלא-שיפוטית של המחברת. הצגת הדברים כהווייתם, מתוך עניין לחקור את ההתנהגות. ולא על חשבון הסיפור. 

כאן תוכלו להקשיב לריאיון עם המחברת, מרתק. ממש. נותן מבט רחב יותר על הספר, על המחקר. 

"כולם היו המומים ושבורי לב, אבל מגי ידעה שכל המתאבלים השוליים האלה ילכו הביתה באותו הערב וידברו על הדברים האחרים, האפלים, איך הוא עשה את זה ולמה, ואז ישתו ג'ינג'ר אייל ויאכלו צלעות חזיר ולא ילכו לישון עם חור בגוף שלא יתמלא לעולם." עמ' 236

"ומה היה קורה אם אחד המושבעים היה הבחור הנשוי הזה, השומרוני הטוב, איש עקרונות ואב לילדים ובעליה של מערכת קולנוע ביתית, מישהו שהשקיע שנים על גבי שנים כדי להגיע לכל זה? שילם מסים כמו שעון, כל שנה, באפריל, תלה את קישוטי חג המולד לפני השכנים וגם הוריד אותם יום לפניהם, גידל ילדים מנומסים עם ציפורניים נקיות וערבי פיצה..." עמ' 275

הספר מעניין בהחלט, וצורת הכתיבה נותנת לו איזשהו תמריץ קריאה מיוחד וכייפי. עם זאת נראה לי שהסופרלטיבים שזכה להם הספר, כמו זה למשל, שכתבה אליזבת גילברט: 

"הספר הטוב של השנה... יצירת מופת... אני לא יכולה להיזכר בפעם האחרונה שספר השפיע עלי חזק כל כך... לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו ולדבר עליו."

טיפה נלהבים מידי עד מוגזמים. ובכל זאת, גם גברים וגם נשים יכולים למצוא בו עניין רב.

  

    

      

   

כולנו יוצאים מגדרנו - קארן ג'וי פאולר

כולנו יוצאים מגדרנו - קארן ג'יי פאולר

מאנגלית אביגיל בורשטיין

הוצאת כנרת זמורה- ביתן, 2015, 302 עמודים

היה לכם כלב כשהייתם קטנים (חתול נחשב רק בקטנה. אני מחובבי הכלבים)? ואחר כך, כשגדלתם? אם כן, אתם וודאי יודעים כמה עושר רגשי הוא מוסיף לכל אחד במשפחה. 

** אזהרת ספויילר**

עכשיו דמיינו שזה לא כלב, שעם כל האהבה שלנו אליו, אין לו אינטליגנציה שעולה על זו של ילד בן 5. לא. יש לכם שימפנזה. והיא גדלה לא כחיית מחמד של המשפחה אלא לגמרי כחברה שווה במשפחה, למעשה כאחותה התאומה של הגיבורה. גילוי עובדה זו עלולה להיתפס על ידכם כספויילר לכל דבר ועניין, כי בספר, עד עמוד 80 בערך, אתה מתוודע למשפחה גרעינית שיש בה אבא - פסיכולוג מדען ואלכוהוליסט, אמא - רגישה ושברירית ברמה מלחיצה, ילדה - רוזמרי ובקיצור רוז (לסיפא מרי יש תפקיד משלו בספר) - וכן אח ואחות נעדרים. ושום דבר וכלום על שימפנזים. אבל אם תסתכלו למטה בתמונות שנבחרו ע"י הוצאות ספרים אחרות לספר, תראו שיש שם שימפנזה שהיא מאד נוכחת. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן בחרו, אולי באמת כדי להשאיר לנו את ההפתעה, בתמונה אחרת, יפה כשלעצמה לדעתי, המכוונת יותר אל משהו כמו ניתוק מהילדות.

 ** סיום ספויילר.**

עד גיל 5 המשפחה מתייחסת אל פרן כמו לאחותה של רוז. שתיהן עוברות בדרך של משחק התנסויות למידה שונות המיועדות להשוות ולבדוק את התפתחותן. יחד עם המשפחה הגרעינית גרים בבית גם סטודנטים למחקר שעורך אבי המשפחה. בגיל 5 נשלחת רוז לביתם של סבא וסבתא שלה באינדיאנפוליס וכשהיא חוזרת, הכל משתנה.  הקשר החזק ביותר במשפחה הזאת הוא הקשר האחאי (שבין האחים) וזה משהו שאני אישית מאד מתחברת אליו. עם התפתחות העלילה, חולפת הפטפטנות לטובת שתקנות. הסיבה לכך מתבררת במלוא העוצמה, ובולט מאד הניגוד בין האקטיביזם של האח לבין האלם של רוז. אני כל כך לא רוצה לספר לכם עוד, כי חבל לי. זה מעמיק והולך, וזה מעניין כל כך.

הספר פותח במשפט: "אלה המכירים אותי היום יופתעו לגלות שהייתי ילדה דברנית". אבל הגיבורה המספרת, רוז, היא פטפטנית בלתי נלאית. "אני זוכרת שמר בצ'לר שאל אותי אם אני מתאמנת לאולימפיאדת הדיבורים. הוא אמר שיש לי סיכוי למדליית זהב." עמ' 68. אמה מציעה לה לבחור מבין שניים או שלושה דברים שהיא רוצה לומר רק את האחד המועדף עליה, ואביה מציע להתחיל כל סיפור מהאמצע, אבל, אל תדאגו. הכל מתברר ומובן. הספר חכם, היו מקומות שנעזרתי בגוגל אפילו (פחות ידעתי, למשל, שהחתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי בעל אופי פרדוקסאלי במכניקת הקוונטים), וצריך להפעיל פה ושם אי אלה תאים אפורים שאולי שכחנו מהם קצת עם השנים. הסיפור הלא פשוט הזה משובץ בהומור משובח ומהנה, והוא מרתק. אי אפשר שלא לאהוב את זה. 

"מתחת לציפוי הסקסי היה לו מוח של צדפה, ושמחתי שלא אני זאת ששוכבת איתו" עמ' 50

"זה מה שהשפה מעוללת לזיכרונות - מפשטת, ממצקת, מצפינה, חונטת. סיפור שמסופר לעיתים קרובות הוא כמו תמונה באלבום משפחתי; בסופו של דבר, הוא ממלא את מקומו של הרגע שאותו התכוון ללכוד. " עמ' 55

"סבתא דונה היתה קוראת מסורה של ביוגרפיות היסטוריות, והיתה לה חיבה מיוחדת לשושלת טיודור, שסכסוכים משפחתיים היו עבורה ספורט אתגרי"... "סבתא תמיד עזבה לפני שאבא חזר מהעבודה, ולפעמים אמרה לי לא להגיד שהיתה אצלנו, מפני שקנוניות הסתתרו בדנ"א שלה כמו חלבונים בעוגת ספוג." עמ' 70

"כשיש פיל בלתי נראה בחדר, אין מנוס מלמעוד על החדק שלו מידי פעם. בחרתי את מסלול הבריחה הישן שלי. עדיין הכרתי את הדרך. נרדמתי הכי מהר שיכולתי." עמ' 141

"את לא יכולה לתאר לעצמך את הזעם היוקד שמרגיש מישהו שלא יכול להירדם כלפי חולם החלומות החינני שלצידו". עמ' 178

תראו, ההמלצה שהסופרת רות אוזקי, מחברת שנת הבשרים שלי , נתנה לספר, מרמזת כבר על הכיוון שהספר הולך בו. חמלה כלפי בעלי חיים זה משהו שמהדהד בנו לעיתים קרובות. גם אם תמצאו את חלקם לפעמים בצלחת שלנו, עדיין אנחנו מתקשים להיות מעומתים עם התעללות בהם, אם זה לצורך מחקר או שלא. בספר הזה אחותנו השונה מופיעה במלוא הדרה וחוכמתה. ספר שנון. רגיש, לעיתים עד דמעות. נהדר. לכו על זה.