ללמוד לדבר עם צמחים - מרתה אוריאולס

Aprendre a Parlar amb les Plantes - Marta Orriols

מקטלאנית: יוסי טל

הוצאת הכורסא ומודן, ותשע נשמות 2022, 254 עמודים

זהו ספר שמתחיל לאט, ובהדרגה מתרומם ונוסק ובסוף נשארת תחושה של קסם עדין. 

ד"ר פאולה סיד היא רופאה בבית חולים, מומחית לילודים שחלקם שוקלים מאות ספורות של גרמים. היא בת 42, יש לה זוגיות יציבה ומספקת עם מָאוּרוּ, זוגיות של שגרה נוחה. פאולה פגשה במוות עוד בהיותה ילדה צעירה בת 7, כאשר התייתמה מאימה החמה, האוהבת. אבל כשהסיפור מתחיל - המוות מאד רחוק ממנה. הוא נשאר בה כזכרון עמום, והיא אומרת: "אנחנו היינו בחיים, המוות היה של אנשים אחרים." אלא שאז, מאורו מספר לה שהוא רוצה להיפרד ממנה, יש לו אהובה חדשה. היא בקושי מספיקה לעכל את הידיעה הזאת כשנוחתת עליה בשורה קשה חדשה. מאורו נהרג בתאונת דרכים. 

"אף שלא היה אָיום פחות בשל כך, המוות ההוא כן הודיע לנו על בואו, ובהודעה ההיא היה גלום מרווח הזמן שקדם לו, זמן לפרידות ולבקשות, לאפיסת כוחות ולהזדמנות להביע את כל האהבה. והיתה מעל הכל התמימות שבאמונה בשמים, המקום שאמרו לי שהיא נמצאת בו, והתום של שבע שנותי שהציל אותי מהבנת האמת הקשה והמוחלטת שבעזיבתה." עמ' 11

פאולה מתמודדת עם כפילות רגשית. מצד אחד, כלפי הסובבים אותה - היא ממש עכשיו איבדה את בן זוגה, והיא אבלה עליו, מעכלת את מותו. מצד שני משפחתה וחבריה אינם יודעים שבעצם נעזבה על ידו כבר טרם מותו, וגם עם זה עליה להתמודד. ולבסוף עליה גם ליצור לעצמה חיים חדשים. 

 הסיפור מסופר בגוף ראשון. בקטעים רבים פאולה פונה אל מאורו המת ומשוחחת איתו. אנחנו, הקוראים, כמו מקשיבים מהצד אך מאד מודעים למה שעובר על הגיבורה שלנו בפנים. 

"הייתי כל כך רוצה לדעת מה אתה חושב, אם לדעתך אני מגזימה, לדון איתך בכך עכשיו, כשאנחנו כבר לא שני אנשים שחולקים זה עם זה זכרונות משותפים...היית מרים את קולך כדי שאוכל לשמוע מהחדר השני ואומר שכן, פאולה, זה פרח ממשפחת המורכבים שגדל בקבוצות קטנות בשטחי המרעה האלפיניים ובאדמות טרשים גבוהות ברכסי ההרים האירופיים, לאונטופודיום אלפינום, את שומעת? ואני, בזמן שהייתי יושבת על המיטה ומסירה את הגרביים, הייתי מחייכת, לגמרי לבדי, ומפיקה את אותו קול שמזכיר את הרוגע,... עמ' 217

זהו מין ספר חרישי, הוא בעיני סוג של טעם נרכש. יש בו המון מקום למחשבה והמון רגש. דווקא הקשר של פאולה עם אביה המוסיקאי, המתקשה להביע רגשות, היה מאד נוגע בעיני. יש את הקשר שלה עם אנשי הצוות שלה, במיוחד עם פילי, האחות הותיקה והחכמה, עם נאצ'ו, חברו הטוב של מאורו, ואפילו עם קרלה המאהבת שלו, כל אלה יוצרים מן תחושה של שמיכה עוטפת ומכילה, של מנעד רגשי מיוחד. אפשר ואולי רצוי לקרוא את הספר הזה יותר מפעם אחת, יש בו רבדים שמתגלים לאחר קריאה נוספת. היופי הזה לא נעלם גם מהקוראים בעולם, שזכו, כמונו לפחות, לכריכות יפהפיות.

  

  

  

  

המופע של גארי - נל ליישון

Memoirs Of a Dipper - Nell Leyshon

תרגמה מאנגלית: רותם עטר

הוצאת תשע נשמות,2022, 277 עמודים

נקרא כעותק דיגיטלי 

אחרי הספר צבע החלב שאני וכל מי שאני מכירה אהבנו כל כך, חיכיתי מאד לעוד ספר של הסופרת המוכשרת הזאת. והנה הגיע המופע של גארי, שהתיישבתי לקרוא אותו כשאני לוקחת אוויר מדי פעם כדי לשרוד את הכאב שבו.

"ברוכים הבאים למופע שלי שבו אני אספר לכם כל עצמי בלי הפסקה ואתם לא תספרו לי כלום על עצמכם. ככה זה. קוראים לזה מופע כי יש מישהו שמופיע וזה אני ולא אתם."

גארי הוא פושע קטן בעל עינים כחולות כמו דיו, שמרגיש מה שאנשים בסביבתו חושבים, כן, גם מה שאנחנו הצופים בו חושבים ורוצים. הוא כאילו מסתכל על העולם מבחוץ באמצעות איזה חוש שישי, ויודע. ממש יודע. 

"אני מבין שלכל בנאדם יש הילה כזאת מסביבו, וזה הטריטוריה של החיה שבתוכם. ואני צריך לחדור לתוך הטריטוריה שלהם בשביל שההילות שלהם ושלי יתערבבו. אני צריך להשקיט את החיה שלהם. ובשנייה שאני מצליח בזה, הם בכיס שלי. אני יכול לעשות מה שאני רוצה." 

 זה לא מונע בעדו מלהסתבך ואף לשבת בכלא. 

הוא גדל במקומות המצחינים של לונדון. בביבים. אימו אלכוהוליסטית, אביו פושע אלים, שלא מהסס להכות אותו עד זוב דם וגם לזרוק את כלבו האהוב במקום נטוש כשהילד איתו באוטו. יש לגארי אח, אלן, שחוטף מכות מגארי, ואחות קטנה, תינוקת, שרון. שניהם גדלים בבית הזה, מוזנחים ומוכים. הקורא.ת מובל.ת אל הסימטאות האפלות של לונדון ויכול.ה לחוש את מה שעובר על גארי שם. 

גארי הוא כייס (Dipper). כשהוא גונב הוא מרגיש התרגשות אדירה. "אני וביק נכנסים בשקט, סוגרים את הדלת מאחורינו. ביק הולך ישר לסלון. אני לא. אני עומד בכניסה החשוכה, הלב שלי טס. הנה עוד פעם ההרגשה הזאת: אני חי." 

הוא צורך סמים כבדים וגם כשהוא מתאהב הוא מגיע לשפל המדרגה. ועם זאת, יש לגארי גם קטע רגיש מאד, רובין הודי כזה. הוא שוכב עם אישה, אך כשהוא רואה שיש לה ילד מוזנח הוא עוזב. הוא פורץ לכספת של מפעל ומחליף את מעטפות המשכורות בין אלה של הבכירים לאלה של הזוטרים. הוא זועם על פגיעה באישה קשישה וחלשה.  "זה היה בגלל הילד ההוא שעמד בדלת. המשקל של החיתול שהיה תלוי עליו. פיפי של לילה שלם. זה וגם איך שהוא הסתכל עלי." 

מידי פעם, כשהסצינה קשה מדי בוחרת ליישון, להסיט את מבטנו אל הסוף הטוב שיהיה לסיפור, כדי שלא ננטוש, אל בנו של גארי, שהוא אוהב וגאה בו מאד, אל האושר שהוא גורם לו. 

אנשים בסביבתי אמרו שאי אפשר להניח לספר הזה. אני דווקא הייתי צריכה מדי פעם אוויר ממנו. קטעים מסויימים היו קשים לי מאד. הסוף אכן טוב. נסגרים חשבונות. שונה מאד מצבע החלב אך עדיין, זהו ספר מצויין בעיני. הזרקור מופנה אל ההישרדות של אנשים קטנים וקשי יום בלונדון, שלכאורה, אין להם סיכוי לצאת מהאשפתות שהם חיים בהן. אין רגשנות יתר שבד"כ מאוסה עלי בספרות, אבל יש רגש במינון נכון ומדוייק. היחסים בין גארי לאלן הרחיבו לי את הלב. הכתיבה בספר הזה, כמו בצבע החלב מיוחדת ומתאימה לנוף, לסיפור, לגיבור, ללונדון שמתחת. הרבה אחרי אמצע הספר פתאום יש כותרת: פרק ראשון. ומכאן יש התחלה חדשה. למרות שאנחנו יודעים שיהיה מהפך, זה תופס אותנו לא מוכנים.

יש ספרים של ליישון שלא תורגמו עדיין:

Black dirt, Devotion ו - I Ellyn, שנקרא מעולה.

האם נרצה לקרוא אותם? ללא ספק. זורקת את הכפפה הזאת פה.  

יופי של ספר. מומלץ מאד.

  

 

זיכרונותיו של גנן אנגלי - רג'ינלד ארקל

 

Arkel Reginald - Old Hebacceous

תרגום: לי עברון 

תשע נשמות, 2021, 189 עמודים

מה שהזמין אותי יותר מכל אל הספר הזה הוא דווקא ספר גננים אחר שקראתי ואהבתי מאד. לא, לא מה שחשבתם, שגם אותו אני אוהבת, כמובן. אני מתכוונת דווקא לשנת הגנן של קארל צ'אפק. שאולי עוד נדבר בו כאן. הספר שלפנינו הוא ממתק סיפרותי מהסוג החביב עלי. גם מועשר בהומור אנגלי דק ומוקפד, וגם ציורי ונוסטלגי, ונעים עד מאד לקריאה.

"זה כל כך משונה! אתה נוטע עץ; אתה רואה איך הוא גדל; קוטף את הפירות, וכשאתה מזדקן, אתה יושב בצילו. כשאתה מת שוכחים אותך - כאילו מעולם לא היית... אבל העץ ממשיך לצמוח, וכולם רואים בו דבר מובן מאליו... כל אחד צריך לטעת עץ, במוקדם או במאוחר - ולו רק כדי להישאר ענָיו מול האלוהים." עמ' 19

הספר מתרחש בסוף המאה ה-19. בפתחו מסופר לנו על הגנן הזקן ברט פינגאר שיושב, שעון על כריות, בביתן קטן - ביתן הגנן - שהוא גר בו, ומסתכל בעין ביקורתית על גני האחוזה שהיוו את המשמעות הגדולה של חייו. ברט (הוברט) היה ילד שאומץ ע"י גברת פינגאר, אשתו של רועה הפרות, שמצאה אותו על מפתן ביתה. כבר היו לה שישה ילדים משלה. "מובן שבאותה תקופה היו רינונים, אבל בכפר אנגלי תינוק לא צפוי מעולם לא היה חומר לעמוד הראשון של העיתון... הרברט הצעיר התאקלם בביתו החדש; העונות באו והלכו; המכונה החדשה לקשירת האלומות החלה לקשור אותן בחוט..." עמ' 19

ילד אחד שנוסף לשישה אחרים, פחות נוטה להתבלט, מן הסתם, ובַגיבור כאן מושרשת איזו שהיא צניעות קיומית. אבל אז קורה המפגש עם גברת צ'רטריס, מפגש שמשנה את חייו לחלוטין ומכאן ממריא הסיפור. "כשעזב את בית הספר של הכפר הוא היה הרבע-עוף הננסי ביותר שראיתם מימיכם. כדי לשוות לו את הכבוד הראוי למעמדו החדש ציידו אותו בזוג מכנסי קורדרוי שנחתכו בברכיים והגיעו עד לבית שחיו.... מרגע שאתה נלכד בלפיתתו של הקורדרוי, אין הוא מרפה ממך." עמ' 73

זה לא אומר שאינו עומד על דעתו המוצקה. גברת צ'רטריס מוציאה אותו מאלמוניותו כלפינו ובונה את עתידו כַּאחראי על גני האחוזה שלה, תפקיד שמילא באחריות ואהבה וגם זכה לעידוד והוקרה. הוא חקר והעמיק ידע ואף לימד אחרים ושפט בתחרויות בתחום. הוא למד איך לדבר עם רמי מעלה ולגרום לגבירתו אושר בשל פריחה של פרחים נדירים האהובים עליה. לרגעים מצליח הסופר להעביר אלי כקוראת את ההתרגשות המפעימה שחשו אנשים בספר מיופיים של פרחים. "... וכשראתה את הפרחים הכחולים נעים ברוח, השמיעה קריאה קטנה של אושר צרוף. שוב חשה את המשיכה ההיא בלבה, מין חנק כמעט מכאיב." עמ' 93

כשהוא נדרש לניהול הוא יודע בדיוק מה עליו לעשות. הצמחים והפרחים הם כל חייו, המשמעות העמוקה ביותר של כל מה שהוא חווה ועושה, ובכל מה שקשור לאלה, לא היה מבחינתו שום מקום לעיגול פינות או הקלת ראש.

"לברט פינגאר לא היה פנאי רב לבחורות, אבל כשאחת נופלת עליך מהשמיים, כמו שאומרים, ומבקשת את עצתך בנוגע לכל מיני דברים, וגם יש לה שיער בגון התירס הבשל - ובכן, זה לא דבר של מה בכך. הוא חשב רגע ואחר כך הביע את דעתו המנומקת: ישנם דברים רבים לומר לזכותן של הבגוניות..." עמק 61

ספר מתוק וכייפי להעביר איתו ימים קרים כשאפשר להסתכל בחלון, גם אם אין כזה, ולראות גן פורח ואיש אחד מיוחד הטורח ומטפח אותו ואותנו. אוהבת מאד את ההדפס - של טליה בן-אבו - שעל הכריכה, אבל אפילו יותר את אלה הישנים מההוצאות בעולם.